מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קיב

למכור ולקדש הא קדשים מיד כשהקדישם הם אסורים משום הקדש וילפי' מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואנן קיי"ל כר"א דאכילה גם הנאה בכלל ואיך משכחת לה להתיר למכור ומצאתי שכבר הקשה כן בקצוה"ח סי' ת"ו ובקונטרס לסוגי' משלחן גבו' קזכי בב"ק י"ב הארכתי בחי' וכעת נ"ל ליישב בזה רש"י בב"ק י"ב פי' הטעם דלכך נקרא ממון בעלים משום דהוא באחריותו והפנ"י תמה בזה דזה דעת ר"ש דס"ל גורם לממון כמ"ד אבל לריה"ג אינו הטעם משום ממון בעלים וכן ההפלאה בקידושין נ"ג האריך לדחוק בזה ונראה דגם רש"י מודה לריה"ג עדיין הוא שלו אלא אפ"ה אסור בהנאה כקו' דלעיל ולכך פי' דניהו דהוי שלו לריה"ג אם לא הי' באמירתו בוודאי אסור בהנאה אבל כיון שמחויב באחריות א"כ באותו רגע כשיצא מידו נתחייבו נכסיו בדמי קרבן זה בכה"ג ס"ל לרש"י דלא מיקרי הנאה ובפרט אם הוא באמת רוצה להביא אחרת אפשר קרבן יפה מזה ובפרט אם נימא דתופס דמיו בכה"ג ס"ל לרש"י דלא מקרי הנאה דהא למכור מותר דהוי ממון בעלים ורק מצד איסור הנאה יש כאן ס"ל לרש"י כיון דחייב באחריות לא מקרי הנאה כנ"ל. ובמק"א כתבתי לדעת התוס' באמת המכירה והקידושין הוא באופן שתחול לאחר שחיטה כשהותרה לו ונעשה היתר אבל בדעת רש"י א"א להעמיס כן דס"ל דלאחר שחיטה משולחן גבו' קזכי ואינו ממון שלו וא"כ הא דממון בעלים היינו מחיים וע"ז קשה כנ"ל

והנה לענ"ד יש לדייק מלשון רש"י בגיטין דף נ"ג דס"ל דזכות יש לו בקרבן או שיתכפר על ידו או לקיים המצוה דרש"י פי' שם דכהנים שפיגלו במקדש חייבים לשלם דהפסידו לו המצוה והפנ"י הקשה שם טובא לדידן דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי איך אפשר דחייבים לו לשלם דזה שייך לר"ש דס"ל גרל"מ כממון דמי אבל לדידן למה יהי' חייב לשלם עיי"ש שהאריך ועוד הקשה שדברי רש"י סותרים למ"ש בב"ק ע"ח ונלע"ד דכל זכות שיש לאדם בדבר נקרא לו קנין אפילו בדבר מצוה דקיי"ל מללה"נ מ"מ כבר כתבתי במק"א דדווקא אם אינו ממשכנין אותו אבל אם הוא מחויב לעשות המצוה נגד אחרים וממשכנין אותו לאותו מצוה חשיב זכות ההיא ממון ובוודאי אין רשאין ליקח ממנו זכות הזה וכה"ג נראה דלא מקרי גורם לממון דגם השתא יש לו בו זכות ממון ואסור לאדם ללוקחו ממנו כמו כל ט"ה וניהו דאין יכול למכרו דאין המכר חל עליו דהוי דבר שאין בו ממש מ"מ הלוקחו ממנו מחויב לשלם לו היזקו והפנ"י בפסחים כ"ט ע"ב תמה שם על הגמרא דאמרי' דאם חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה חשיב גורם לממון ותלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן והקשה דלמה יקרא זה גורם לממון שהרי יבא זמן דדבר זה גופא יקרא ממון וה"נ ולכך שפיר כ' רש"י דכהן המפגל צריך שישלם לו זכות של אותו קרבן שהי' מכפר עליו או שעשה מצוה על ידו אפילו לרבנן חייב לשלם אלא דזה שייך אם אינו יכול לקיים המצוה בדבר היותר מועט אבל אם הי' יכול לקיים המצוה בעוף בדבר מועט אם נימא דצריך לו לשלם המצוה חשובה דע"ז אין ממשכנין ס"ל לרש"י דזה תליא בפלוגתא דר"ש ולכך פירש"י שם בב"ק ע"ח ע"ב דסוגיא קאי אליבא דר"ש ולעולם דעיקר המצוה צריך לשלם כמ"ש רש"י בגיטין נ"ג הנ"ל. ויש להביא ראי' מפ"ז דפאה מ"ח בתויו"ט שם דס"ל אפי' אמרי' דאין לעניים בעוללות אלא משעת בצירה אפ"ה כיון דלאחר בצירה הוא שלהם לכך אין הבעלים יכולין להקדיש ולא חשיב של בעלים והוי כמזיק שיעבודו של חבירו דקיי"ל בגיטין דף מ' דחייב משום דינא דגרמי ה"נ בקרבן דאית לי' זכות וכעין שיעבוד עליו להוציאו י"ח או מצוותו לכך כהנים שפיגלו חייבים לשלם ולסק"ד בב"ק צ"ח דדינא דגרמי תליא בגורם לממון א"ש לשון רש"י בב"ק הנ"ל אבל באמת אנן קיי"ל דינא דגרמי חייב וגורם לממון פטור ואין זה תליא בזה כנ"ל

ג) והנה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד חוץ מתודה ושלמי נזיר ומותר הפסח ועיין בתוס' פסחים ע"א ע"ב ד"ה לימד וכו' שהקשו שם על פירש"י בפ' כל הפסולים דף ל"ו ובשר זבח תודת שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה מניין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו ופירש"י היינו חגיגת י"ד הבאה מחמת הפסח והקשו תוס' דהוא דלא כמאן דלתנא דשמעתין נאכלת לשני ימים ולבן תימא דנאכלת ליום ולילה נפקא לי' מדהוקש לפסח עיי"ש ופי' התוס' דשלמים הבאים מחמת פסח היינו מותר הפסח ולענ"ד דגם רש"י מודה דעיקר הקרא בא על מותר הפסח כמו שהוכיח התוס' אלא דרש"י בחומש פי' על הקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב עד הבוקר ב' פירושים פי' א' דקאי על הפסח עצמו ואע"ג דכבר כתיב גבי פסח לא תותירו הו"א דווקא פסח מצרים אבל לדורות אינו נעשה נותר ביום ראשון לבוקר קמ"ל ועוד פי' כילפותא דש"ס דמקרא הזה ילפי' דחגיגה הבא עם הפסח נאכל לב' ימים ולילה דנהי דלב"ת יליף זה מהיקשא דאיתקש חגיגה לפסח מ"מ כיון דיש ב' פירושים בקרא דלא ילין עדיין לא ידעי' דדילמא כפי' השני ברש"י ואפשר שגם פסח דורות זמנו עד ב' ימים וליל' לכך איצטרך ללמד מבשר זבח תודת שלמיו דשלמי פסח נאכלין ליום ולילה וכ"ש פסח ואפי' מפרשי' על מותר הפסח ממילא נשמע גם פסח ושוב ידעי' ג"כ מהיקש דב"ת דנאכל חגיגה ליום ולילה ותרתי שמעי' מיני' וא"ש ולפי"ז שפיר איכ"ל כפירש"י שם בזבחים ל"ו רק דרש"י ס"ל דמלא ילין זבח חג הפסח לא ושמע אלא דחגיגת י"ד דינו כפסח דהיינו דעובר בלא תותירו בזמן שעובר על הפסח אלא דפסח עצמו לא ידענו בפסח דורות כמו שפי' רש"י בחומש ולכך סובר ר"ש בזבחים שם דילפי' מקרא בשר זבח תודת שלמיו וס"ל דגם פסח הוא כעין קרבן תודה שהרי הוא על הנס שעשה לנו השי"ת בהוציאנו ממצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' ולכך ס"ל דשלמי פסח דאמרי' דהם בכלל בשר זבח תודת שלמיו שייכים טפי על חגיגת י"ד דהם כעין זבח תודת שלמים ולכך פירש"י דקאי על חגיגת י"ד דאינו נאכלת אלא ליום ולילה ולב"ת דס"ל מזבח חג הפסח איתקש חגיגה לפסח ומהתם עצמו ילפי' דפסח דורות אינו נאכלת אלא עד הבוקר ומדכתיב שלמיו לשון רבים ילפי' נמי מותר הפסח דבכלל בשר תודת זבח דקאי נמי אפסח דמקרי נמי תודה ושלמיו לשון רבים קאי בין אחגיגה בין אפסח והיינו לב"ת אבל לרבנן דחגיגה נאכלת לשני ימים גם רש"י מודה לתוס' דזבח תודת שלמיו קאי על מותר הפסח: מצוה קמג והיא להרמב"ם ל"ת ע"ח. ולהרמב"ן היא מצוה קל"ה ול"ת ע"ו

מל"ת שלא להותיר מקדשים לאחר זמנם שנאמר לא יניח ממנו עד בוקר והרמב"ם מביא על איסור זה הקרא דלא תותירו הנכתב בפ' אמור והמנ"ח דקדק עליו ולפמ"ש למעלה במצוה ח' וכפי הנראה דגם הרמב"ם סובר דגם על כ"ש איכא לאו דלא תותירו לכך איכ"ל דנקט לא תותירו אפי' בכל שהוא ובפרט כיון דאיכא יתורא דקרא ועוד נראה מל"ת מוכח דאם הקרבן בשותפת כל החבורה מחוייבת להזהר שלא ישאר נותר ובמנ"ח לעיל מצוה ח' כ' דגם בפסח עובר גם בלאו זה דלא תותירו דכתיב בשאר קדשים בלאו הכללי ולפמ"ש הבה"ז בזבחים ל"ו בפי' התוס' רע"א ד"ה תרי קראי דאיכ"ל דחד מחברי' לא גמר ואי הוי כתיב רק בשאר קדשים דנאכלים לכהפ"ח יום ולילה איכא לאו דל"ת אבל פסח דאינו נאכל אלא בלילה הו"א דלא יעבור על ל"ת ואיצטרך קרא בפ"ע ואם כן אפשר דבפסח אינו עובר על לאו כללי אע"ג דבזבחים שם מקשה תרי קראי ל"ל ומזה מוכח דגם מלאו הכללי יש ללמוד מ"מ לפמ"ש הטה"ק שם עיקר הלימוד משינוי הלשון דכתיב לא יניח וכו'

ועיין בחינוך שביאר טעם האיסור של לא תותירו הוא משום בזיון קדשים שעי"ז שאם יותירו אפשר יבא לידי סרחון וכיוצא בזה ולפי דבריו אפשר להסביר מה שהבאתי לעיל במצוה ח' הפלפול של הח"צ והצל"ח אי גם בפסהמ"ק איכא לאו דלא תותירו דכיון דמשום בזיון קדשים אפילו בפסול איכא בזיון והרי מטעם זה ציוותה התורה ג"כ באש תשרף וכ' המפרשים דהוא משום דלא יבא לידי בזיון אלא דזה לכאורה תליא אי דרשי' טעמא דקרא או לא ואני כתבתי במק"א אפילו מאן דלא דריש טעד"ק היינו שאין לסמוך על טעמא דקרא אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וברמב"ם עצמו יש סתירה בזה אי פסק כר"ש ועיי' בלח"מ פ"ג ממלוה ולוה ומטעם זה אמרתי ליישב הא דפסק הרמב"ם בפי"ח מפסהמ"ק דעל נותר אין לוקין עליו משום דהוי נתל"ע והקשה המל"מ למה לא כ' הטעם משום דהוי לאשאב"מ שהוא כולל טפי ולהנ"ל אמרתי דאיכ"ל לפמ"ש הרמב"ם דהמקדיש בעל מום לוקה ואע"ג דלא הוי בי' מעשה וכ' במורה ח"ג סי' מ"א משום בזיון קדשים לוקה אפילו בלית בי' מעשה ונראה דיליף זה מהא דאמרי' בתמורה דף ג' דילפי' מוהפלא ה' את מכותך וכו' ליראה את ה' הנכבד וכו' דעל שבועה ומוציא ש"ש לבטלה לוקה אף בלית בי' מעשה משום דאיכא בזיון השם והה"ד בכל הנקרא שמו של הקב"ה עליו ומבזה אותו איכ"ל דלוקה ולכך מקדיש בע"מ איכא בזיון ולוקה וא"כ הה"ד בלאו דלא תותירו שכ' החינוך דאיכא משום בזיון קדשים לוקה אפי' אין בו מעשה ולכך נקט הרמב"ם הטעם דפטור משום נתל"ע. ומש"כ התוספת בזבחים צ"ז ע"ב ד"ה ניתי וכו' דכשתבא לילה לדחי עשה לל"ת אשר דחקו המפרשים בו נראה דתוס' קאי לחזקי' דס"ל בזבחים נ"ו ע"ב דבלילה עדיין אינו נותר אלא פסול וא"כ אין בו כרת או י"ל דתוס' שם קאי לדעת הנזכרת בתוס' ע"ז דף ס"ז ע"ב דס"ל דלא אהדרי' לאיסורא קמא ובטכ"ע לית בי' אלא לאו הבא מכלל עשה וה"נ בקדשים דכתיב יקדש לס"ד לית בי' אלא איסור לאו וא"כ עכ"ח