מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קיא

ע"ב דטעמא דר"י דסובר קדשים קלים צריכים מריקה ושטיפה משום דילפי' אותה למעט תרומה ממילא אי דרשי' אותה למעט פסולה שהי' שעת הכושר לענין כיבוס ל"ל מיעוט אחר מיעוט למריקה ושטיפה וא"כ מנ"ל בקדשים קלים מוש"ט וראיתי בתוס' חדשים שכ' דיליף לה מהקישא דיליף לה הש"ס בזבחים צ"א דזאת התורה לעולה וכו' ולחטאת וכמ"ש התוס' לעיל דף צ"ב ע"א ד"ה דיכול ולא הבנתי דבריו שהרי קודש קדשים הוא מיעוטא קודש קדשים אין קק"ל לא וכיון דאיכא מיעוט ליכא למילף מהיקשא ואמרתי ליישב דלכאורה קשה לי לפימ"ש הרא"ש סוף ע"ז דלדידן דלינת לילה אינה פוגם אלא דווקא מעל"ע א"ש כיון דנעשה נותר קודם שנפגם ונתחייב במריקה ושטיפה שוב לא פקע עיי"ש ולפי"ז קדשי קדשים דאין נאכלים אלא ליום ולילה לעולם נעשו נותר קודם שנפגמו ובעי' מוש"ט לעולם אבל קדשים קלים דרובם שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה א' וא"כ לפעמים אינם נעשים נותר עד לאחר מעל"ע מבישול שכבר נפגמו ואז א"צ מריקה ושטיפה ולכך איצטרך קודש קדשים היא למעט קק"ל שא"צ בכל עת מוש"ט ואינו מילתא דפסיקא דלפעמים נעשו לפגם קודם שנעשו נותר אבל לעולם אם נעשו נותר קודם שיפגמו אחד ק"ק ואחד קק"ל טעונים מריקה ושטיפה והתורה מילחא דפסיקא נקט ומנ"ל למעוטי קדשים קלים ובוודאי לשיטת הר"א והרשב"ם והוא ג"כ שיטת הרשב"א שכ' בע"ז ס"ז הובא בר"ן שם דוודאי פגם שבקדירה אינה מגיע לאינו ראוי לגר שיתבטל מתורת נבילה ומתורת איסור והא דמותר הואיל ומדאורייתא ברובא בטיל רק טעם כעיקר וזה דווקא בטעם מושבח ולא בטעם פגום אפי' פגום קצת וא"כ לפי שיטה זו היכא דאסור במשהו לא מועיל פגם קדירה וגם נותן טעם לפגם בכה"ג אסור ולפי"ז לפמ"ש התוס' בזבחים דף צ"ו ע"א ד"ה ואם טש וכו' דבקדשים בשלו מין במינו לר"י דסובר מב"מ במשהו גם נט"ל בפגם קדירה אסור וא"כ לדידי' אין חילוק דגם קק"ל אפילו נעשה נט"ל קודם שנעשה נותר מ"מ בעי' מריקה ושטיפה וא"כ ר"י לשיטתו שפיר הקשה מ"ט דר"י ומשני משום מיעוט דאותה למעט תרומה הוי לי' מיעוט אחר מיעוט לרבות אמנם לדידן דקיי"ל מב"מ בטל א"כ עמדה קושיא הנ"ל ואיכ"ל דלדידן באמת קודש קדשים לאו מיעוטא הוא וממילא שפיר ידעי' מהקישא כמ"ש התו"ח הנ"ל והוי ילפי' גם קדשים קלים מיני' ולכך פסק הרמב"ם שפיר דאותה בא ללמדינו על פסול חטאת אפי' הי' לה שעת הכושר דאין צריך כיבוס ואפי"ה אמרי' אחד ק"ק וא' קדשים קלים בעי' מריקה ושטיפה: מצוה קמ והיא להרמב"ם ל"ת ע"ז ולהרמב"ן הוא מצוה קל"ד ול"ת ע"ה

מל"ת שלא לאכול מחטאת הפנימית שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד וכו' לא תאכל באש תשרף וכולל הלאו הזה בין חטאות הפנימית שמצוותן להביא דמם בהיכל ובין חטאת החיצונה שהביאו באיסור הדם להיכל ונפסל והכ"מ הקשה ע"ז דהא בזבחים פ"ב משמע דמ"ד כל חטאת אשר יובא קאי על חטאת חיצונה לא קאי על חטאת הפנימי מיהו באמת מפשטות הגמרא ע"כ נראה דכל חטאת אשר יובא דמה קאי אתרוויי' לפי האמת דכבר יש לן קרא בפ' שמיני משאלת משה הן לא הובא דמה אל הקודש פנימה וכן משמע פשטות הקרא דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' אלא מסמיכות ומסיפא דקרא דכתיב באש תשרף לא יאכל דמשמע כל חטאת דבעי' שריפה איכא לאו דלא יאכל ומהן לא הובא דמה בחטאת חיצונה מוכח דבעי' שריפה ממילא קאי גם על חטאת חיצונה ולכך שפיר פסק הרמב"ם דקרא קאי על תרתי והא דפריך בזבחים ריה"ג אריה"ג שפיר פריך דמבואר בת"כ דריה"ג ס"ל חטאת חיצונה לא ילפי' אלא מהן לא הובא את דמה וגו' דתניא שם מכאן אמר ריה"ג ונראה שם מדברי הת"כ דקרא כל חטאת אשר יובא לא מיירי כלל בחטאת חיצונה

ב) ויש חילוק לדעתי בין מה דיליף מקרא דכל חטאת ובין מה דיליף מהן לא הובא את דמה דאנן קיי"ל דאין הדם נפסל בכניסה גרידא אא"כ כיפר כר"ש דיליף לכפר ואי הוי ילפי' מהן לא הובא שם לא כתיב לכפר וא"כ הי' נפסל אפילו בלא כפרה ומטעם זה נ"ל דאיכ"ל דיש חילוק בין הביאו להיכל ובין הביאו לק"ק דבק"ק ילפי' מהן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה דהיינו ק"ק ושם לא כתיב לכפר ממילא אף בכניסה לבד נפסל בלא כיפר אבל בהיכל דכתיב לכפר בקודש שפיר אמרי' דבעי' כפרה ובזה אני מיישב דברי הרמב"ם בפ"ב מפסהמ"ק הט"ו שכ' וז"ל חטאת שקיבל דמה בב' כוסות וכו' נכנס אחד מהם להיכל והזה ממנו שם אף החיצון פסול שנאמר וכו' ובה' ט"ז שם כ' וז"ל דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים וכו' ולא כיפר וכו' ולא הזה ממנו כלום אם הכניסו בשוגג ה"ז כשר וכו' ואם הכניסו במזיד פסול עכ"ל והקשה שם הכ"מ דדברי הרמב"ם סותרין דכאן פסק דבמזיד אפי' לא כיפר פסול ולעיל גבי ב' כוסות כ' דווקא אם הזה ממנו ולא חילוק בין שוגג למזיד ועיי' בלח"מ שהאריך ולהנ"ל מיושב שפיר דפנים היינו קדשי קדשים ילפי' מקרא דהן לא הובא כנ"ל דשם לא כתיב לכפר ממילא בכניסה לבד פסול אפילו לא כיפר ולכך כ' הרמב"ם דאם הכניס בפנים במזיד היינו בק"ק נפסל אפילו בלא הזה אבל בה' ט"ז כ' אם הכניס להיכל ושם כתיב לכפר בקודש ובעי' כיפר שפיר כ' הרמב"ם דבעי' הזה דווקא או נפסל כוס א' וא"ש. ובזה מיושב ג"כ קו' המל"מ שם בה' י"ג דלמה השמיט הרמב"ם דברי רבא בזבחים דף פ"ז מה דהקשו בגמרא דיאמר קודש ואל יאמר פנימה ומשני רבא כל מידי דחשיב עלה לפני ולפנים לא מפסיל בהיכל ולהנ"ל ל"ק ומיושב היטב דקו' הגמרא קשה רק אי אמרי כר"י שם דבכניסה לבד בלא כיפר פסול קשה ל"ל פנימה הא בכניסה לבד בהיכל פסול וצריך לתירוצו של רבא אבל אי אמרי' דצריך הזה בהיכל ובכניסה לבד לא נפסל לא קשה דל"ל פנימה דהא שפיר צריך בלא הזה בהיכל דאז לא נפסל וכבר הוכחנו מדברי הרמב"ם דס"ל דבעי' דווקא כיפר וא"כ לא אצרכי' כלל לתירוצו של רבא ולכן השמיטו הרמב"ם כנ"ל נכון: מצוה קמא והיא להרמב"ם מ"ע ס"ד. ולהרמב"ן לא נמנה מצוה זו כלל

מ"ע לעשות מעשה קרבן האשם שנאמר וזאת תורת האשם וכו' גם זה להרמב"ן אינו בא במנין המצות והכל בכלל מ"ע אחת. וכל אשמות אחת הן להרמב"ם חוץ מאשם תלוי שהוא ענין בפ"ע שאינו אלא להגין וכבר כתבתי לעיל במצות אשם ברוב דיניו כחטאת ובעי' סמיכה רק בחטאת מצורע פליגי אי בעי סמיכה מדאורייתא או מדרבנן ודברי התוס' בקידושין נ"ה ע"ב ד"ה ודילמא כ' וא"ת ויתנו וכו' וא"ל משום דאשם לא בעי סמיכה וכו' הא סמיכה לא מעכב והקשה הפנ"י איך כ' התוס' דאשם לא בעי סמיכה הא וודאי בעי סמיכה וכן פסק הרמב"ם דבעי' סמיכה מבלי חולק ע"ז עיי"ש בפנ"י ולענ"ד נראה ליישב דכוונת התוס' כך הוא דהרי כבר כ' הרמב"ם בפ"ג ממעה"ק ה' ט"ו כיצד מתודה וכו' ומסיים ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח עכ"ל א"כ בקרבן הנמצא ואינו יודע אם אשם או שלמים האיך יעשה יתודה דילמא שלמים הוא יאמר דברי שבח דלמא אשם הוא ולא יתודה ועיין בעירוכין דף כ"ח דאמרי' שם דלכך אין מביאין קרבן בלי דעת בעלים בשעת הבאה משום ודוי כ"כ התוס' שם דזה מעכב וזה טעם דאינו מביא קרבן על חבירו משום ודוי עיי"ש וא"כ שפיר כ' התוס' דלכך אין יכול להתנות דאשם לא בעי' סמיכה היינו סמיכה של שלמים כנ"ל כוונת התוס' ובזה נ"ל ליישב קו' המהרש"א שם שהניח בצ"ע דהדרא קו' דלעיל לדוכתא דהיא עצמה תקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מעכבא וכו' כדפרכי' בפ' האשה וכו' ואי תימא הכא כדמסיק שם אימר דאמרי' לענין דיעבד וכו' ה"נ נימא הכי לענין סמיכה וכו' ולפי הנ"ל מיושב דבוודאי לענין מתנה א' דכיפר אע"ג דבדיעבד אינו מעכב מ"מ מצוה איכא כדלעיל ולכך שפיר אמרי' כאן דאין המתנות שווין אע"ג דאינן מעכבין אינו רשאי לבטל המצוה בידים אבל כאן ניהו דמצות סמיכה ג"כ בכלל מ"ע כמו דאמרי' בזבחים דף וי"ו מ"מ הרי יכול לסמוך אלא שתכלית הסמיכה הוא או להתוודות או לומר עליו שיר ושבח דזה אינו יכול אבל עשה עצמה אין צריך שיבטל דבין שלמים ובין אשם בעי סמיכה שפיר כתב התוספת דסמיכה כה"ג היינו האמירה בשעת סמיכה אינו מעכב: מצוה קמב והיא להרמב"ם מ"ע ס"ה וגם מצוה זו לא מנה הרמב"ן מטעמים הנ"ל

מ"ע לעשות קרבן שלמים שנאמר וזאת תורת זבח שלמים והנה בשלמים לדעת תוס' ורמב"ם בין מחיים בין לאחר שחיטה הוי כממון הדיוט לריה"ג דפסק הרמב"ם כוותי' למכור ולקדש בו אשה דהוי כממון בעלים ולדעת רש"י בב"ק י"ב יש חילוק בין מחיים ולאחר שחיטה דלאחר שחיטה משלחן גבו' קזכי אבל מחיים הוי כממון בעלים אלא דקשה לזה דאיך אפשר דמחיים מותר