מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קי

גבי חגיגה דוחה שבת ואי משום דהוי קרבן ציבור הא ביומא דף נ' מסיק בגמרא על קו' דחביתין דתליא אי דוחה שבת בזמנו קבוע ולפי הנ"ל נ"ל אפילו במסקנא דתלי' בזמנו קבוע אבל אי אמרינן דזמנו קבוע דוחה אמרינן אפילו הכשר נמי דוחה ושפיר אמרינן דלזמנו קבוע צריך להיות עוד הכשר דהוי הכשר מצוה קרבן ציבור: מצוה קלח והיא להרמב"ם ל"ת ע"ה. ולהרמב"ן הוא מצוה קל"ג ול"ת ע"ד

מל"ת שלא תאכל מנחת כהן שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל, ולמדו חז"ל מכאן כל שבכליל לא תאכל עיי' ברמב"ם פי"א ממעה"ק לחלב של מוקדשים והמעיי"ח הקשה דבכריתות ד' ע"ב אמר ר"י דחייב ג' משום וכל זר לא יאכל קודש וכו' משום כליל תהיה וכן הקשה על לשון הסמ"ג דבסי' שכ"א כ' שלא לאכול כזית מבשר העולה שנאמר לא תוכל לאכול וכו' ומסיים שם וכן כל האוכל כזית מכל האימורים וכו' לוקה שהאימורים כליל לגבי מזבח כמו עולה ובסי' שכ"ב כ' שלא לאכול מנחת כהן שנאמר וכל מנחת כהן וגו' משמע דבאימורי קדשים לוקה מקרא דלא תוכל לאכול ולא מלאו דכליל וכסוגיא דכריתות הנ"ל עיי"ש במעיי"ח מה שתי' דתליא בפלוגתא ול"נ דקשיא בהיפך למה לא מביא הרמב"ם לאו הנאמר בש"ס וזר לא יאכל ואפשר דהרי בתוס' מנחות ע"ד פלפלו איזה זר לא יאכל נקט אי הא דתרומה ויליף חטא חטא או דלא יאכל כי קודש הם הנאמר במילואים והרמב"ם ר"ה מעילה עכ"ח לא ס"ל לאו דמעילה מלא יאכל דתרומה מחטא חטא וכן מוכח במכות י"ח מדלא פריך מהאי קרא ועכ"ח דגרס לא יאכלו כי קודש הם וא"כ לכאורה קשיא הא במכות שם מסיק דלאו זה נאמר רק במאי דחזי לכהנים וצ"ל דהפי' רק משער שמותר לכהנים חלקם אסור מה שאינו חלקם מקרא דזר אפי' חלב וא"כ יהיה איסור זה מתחיל לאחר זריקה וכיון שכבר קודם זריקה אסור מכח לאו דכליל אין איסור חע"א ולא חל איסור דזרות וכל זר לא יאכל וא"כ דווקא לר"י דל"ל לאו דכליל א"ש לאו דזרות וא"כ בלא"ה מיושב קו' המעיי"ח הנ"ל דעכ"ח הוכרח הש"ס לומר אליבא דר"י דהא דלוקה ג' היינו מכח לאו דזרות דשמעי' לי' לר' יודא בחולין ק' ע"ב דסובר אחע"א באיסור חמור וא"כ לאו דזרות דחמיר דזר בתרומה במיתה יהי' חל על איסור כליל ויהי' לוקה ד' ועכ"ח דלא ס"ל לאו דזרות וא"ש והא דמכות איכ"ל זה קודם דאסיק דאיסור זרות מתחיל משעת זריקה והו"א דמיד חל וכולהו בהדדי קמייתי, מיהו בלא"ה צ"ע שם במכות י"ח דקאי לר"ש דס"ל אין אחע"א איך קאמר בזר שאכל עולה חוץ לחומה דלוקה חמש איך יחול איסור חוץ לחומה על האיסור שאסור כבר לפנים לכהן ולזר מקרא דלא תוכל וכו' וצ"ל דשם קאי למאי קאמר בכריתות כ"ג ע"ב דמוכח לר"ש קדשים שאני דגם לר"ש אחע"א ויליף לה מכל חלב ל"ה עיי"ש מיהו זה אינו מוכח רק לר"ש דסובר אפי' בכולל אין אחע"א משא"כ לדידן בכולל חל ואין מוכרח לומר חילוק בין קדשים לחולין: מצוה קלט והוא להרמב"ם מ"ע ס"ג. ולהרמב"ן לא נמנה זה למ"ע

מ"ע לעשות מעשה קרבן חטאת שנאמר וזאת תורת החטאת וכו' והרמב"ן לא מנה זה במנין המצות כיון דחייב קרבן צריך שיעשה אותו כהן עפ"י מצותו ואינו רק מ"ט אחת כמבואר ברמב"ן בשורש י"ב ועבדתם עבודת מתנה וקושי' זו דרמב"ן נ"ל ליישב לדעת הרמב"ם דס"ל דבכלל מעשה חטאת ושאר קרבנות יש בהם ג"כ דברים שאינם מעכבים הכשר הקרבן אלא למצוה מן המובחר כגון בחטאת דילפי' מקרא דבעי' ד' מתנות דווקא ואפ"ה קיי"ל דאם נתן מתנה אחת כיפר ואינו מעכב וכן הקטרת האימורים אינו מעכב ואפ"ה דוחה את השבת ויו"ט וכיוצא בזה דברים שאינם מעכבים ולכך איצטרך לזה מצוה בפ"ע על הכהנים שיעבדו הכל כמו שצוה השי"ת ולכך עדל"ת אם יצטרך לכך שפיר חשיב הרמב"ם כל קרבן וקרבן למ"ע בפ"ע כיון דאיכא מצות בחטאת משא"כ באשם דבחטאת בעי' ד' מתנות מה שאין באשם ובאשם בעינן שתים שהם ד' ולא בעי' נסכים ובכור ומעשר מתנה א' וכיון דאישתני במתנות ולענין שאר דברים דאינם מעכבים רק מ"ע איכא שיעשו הכהנים לכך מנה הרמב"ם כל א' למצוה בפ"ע וכיוצא בזה אמרי' בזבחים וי"ו דחשבי' לסמיכה למצוה אע"ג דאינו מעכב. והרמב"ן אפשר דס"ל כיון דכהנים נצטוו על עבודת קרבנות כל או"א לפי מצותו הם מחוייבין ומטעם זה נראה ליישב ג"כ קו' פר"ד על הרמב"ן דהקשה עליו דלדידי' דאינו מונה עשיית חטאת למצוה בפ"ע וא"כ מדוע לא מנה זה למצוה בפ"ע מה דנאמר בחטאת דאם יזה מדמה על הבגד דבעי' כביסה בקודש וכן כלי חרס אשר ישבר בעי' שישבר אותו בקודש ולענ"ד כיון דהרמב"ן סובר דבכלל עבודת מתנה אתן כהונתכם הוא מ"ע על הכהנים לעבוד את כל מה שיש לעשות בקרבנות כפי דין המצוה עליהם לשמור להיות זריזים שלא יבואו לידי פסול והה"ד דמצווים שלא יזה מהדם קודם הזיי' שעי"ז נפסל הדם ואין יכולין לעשות כתיקונה להזות וליתן השיריים על היסוד ואם לא שמרו כראוי ממילא נפסל אותו הדם ובעי' שיבערו אותו בקודש כמו כל קדשים פסולים דגמירי כל שבקודש פסול באש ישרף בקודש דווקא

ב) והנה המעיי"ח הקשה דהרי בזבחים צ"ו אמרי' לר"א דיקדש הוא עשה דקרא כל הנוגע בבשרו יקדש הוא עשה ולמה לא מנה הרמב"ם זה למ"ע ולענ"ד דבלא"ה כבר הקשה העולם דר"א סותר את עצמו דבזבחים צ"ו אמר דיקדש הוא עשה ובפסחים מ"ד משני דחטאת ונזיר הוי ב' כתובים לענין המל"ח מהא דיקדש ואי נימא דאיצטרך יקדש לעשה הרי אינם ב' כתובים דהא איצטרך יקדש לעשה שלא ידחה עשה דאכילת קרשים ל"ת ואמרתי ליישב דלכאורה קשה בזבחים שם ושמעתי להקשות כן משמי' דהגאון מו"ה ברוך פרענקעל זצ"ל מאי פריך ליתי עשה ולדחי ל"ת הא קדשים פסולים דאסור לאכול דבעי שריפה יש ג"כ עשה דילפינן בפסחים כ"ד כל שבקודש פסול באש ישרף ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולע"ד לפמ"ש הח"י באו"ח רסי' תמ"ב דעל תערובת חמץ איכ"ל דלא שייך לומר טע"כ דאורייתא דדווקא בדבר שאוכל ונרגש הטעם שייך לומר טע"כ דאורייתא משא"כ במידי דלא תלי' באכילה אפילו במבשא"מ אזלי' בתר רוב כדאיתא סוף משנה דכלאים בצמר גמלים עם רחלים וכדומה וכ"כ המהרש"ל בתוס' פסחים דף מ"ב ע"ב לענין ביעור דשביעית וממילא גבי הנוגע בבשרו דקודש דילפי' מזה טכ"ע כדאי' בחולין צ"ט היינו לענין אכילה אבל לענין לבער מצד פסולי המוקדשין אין כאן מ"ע ושפיר פריך הש"ס דליתי עשה דאכילת קדשי' ולדחי ל"ת דאכיל' קדשי' פסולי' וכ"ז אי אמרי' דקרא קאי על טכ"ע כחולין צ"ט הנ"ל אבל להש"ס פסחים מ"ד דס"ל דקרא קאי על היתר מצטרף לאיסור דהיינו באיסור בעין חצי זית מזה וחצי זית מזה כמ"ש התוספות שם וא"כ כיון דהאיסור בעין וצריך לבערו וא"כ בלא יקדש ג"כ יש עשה לבער קדשים ולא צריך יקדש לעשה ושפיר אמרי' בפסחים דיקדש אתי לשני כתובים וממילא לדידן דלא צריך יקדש לעשה לכך לא מנה הרמב"ם יקדש לעשה. ובלא"ה נראה דדווקא אם נימא בכל התורה אין המל"א ובקדשים היתר מצטרף לאיסור ועכ"ח דהיתר נהפך להיות איסור ולזה צריך יקדש דגם זה נתקדש לאיסור ההוא אבל אי אמרי' כקו' בפסחים דבכל התורה כולה נימא המל"א וא"כ לא איצטרך יוקדש דהא גם בחולין אמרי' המל"א וא"כ בפסחים שם דמקשה בכל התורה נילף דהמל"א משני שפיר ע"ז דיוקדש אתי לב' כתובים דלעשה לא איצטרך כיון דלפי סק"ד אפילו בהיתר דחולין אמרי' דמל"א ושפיר אמר ר"א לאמת דיוקדש אתי לעשה וכ"ז אי אמרי' בקדשים היתר מצטרף לאיסור אבל הרמב"ם דפסק בפ"ה מנזירות דגם בנזיר לא אמרי' המל"א וגם בחטאת אין היתר מל"א אלא שאוסר ככל איסור שבתורה דהיתר אינו נהפך להיות איסור וא"כ ליכא עשה דיקדש אינו עשה אלא שנאסר טכ"ע ואם אכל כזית תוך אכ"פ חייב כנ"ל: וגוף הדבר קשה איך אפשר לומר דבלוע חמור מבעין דבעין אינו עובר אלא בלאו ובלוע יהי' לאו ועשה אלא וודאי פשוט דכוונת ר' אשי הוא דאיסור מצד הבלוע פסול הוא בלאו כמו בעין ולא יאכל אלא דהתורה גילה לן בלשון יקדש דגם ההיתר נאסר ולשון יקדש כמו פן תקדש המלאה שנאסר אם נגע בדבר החמור גם הוא נעשה קודש אבל לא בבליעה ממש שבלועה הוא בלאו וההיתר שנאסר בעשה דיקדש ואם אוכל תרוויי' הבלועים זה מזה וזה מזה עובר בלאו ועשה ולכך אין העשה יוכל לדחות אותו כנלע"ד

ג והנה בחטאת יש עוד דברים שאינם בשאר קדשים דאם הוזה מדמה על בגד צריך כיבוס בקודש ולדעת הרמב"ם גם הא דכלי חרס ישבר הוא דווקא בחטאת וע"ז קשה דילפינן מכאן דהתורה העידה דכ"ח אינו יוצא מדופיה לעולם ובמק"א כתבתי ליישב ולענ"ד הדם שיוזה על הבגד קיי"ל דדווקא אם ניזה מחטאת כשירה אבל אם ניזה מחטאת פסולה אפילו הי' לו שעת הכושר אפ"ה א"צ כיבוס בקודש וע"ז הקשה הבה"ז והתויו"ט על הא דפסק הרמב"ם בפ"ח ממעה"ק דאחד קדשי קדשים וא' ק"ק טעונים מריקה ושטיפה כת"ק בזבחים צ"ה ע"ב והקשו כיון דסובר דבקדשים שהי' להם שעת הכושר א"צ כיבוס וזה שם בש"ס מאותה וא"כ לית לן מיעוט אחר מיעוט לרבות ק"ק כדאמרי' בזבחים דף צ"ז