מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קט

א"כ ממילא מוכח כיון דבשיריים חייב על כל עשי' ועשי' מכ"ש בגוף המנחה ונ"ל ליישב דהרי קודם קרימת פנים עדיין שייך חימוץ כמ"ש התוס' שם וקיי"ל כן באו"ח סי' תס"א וא"כ בשעת אפיי' שייך ג"כ חימוץ היינו קודם קרימת פנים וא"כ קשיא איך אמרי' שם במנחות נ"ז דבאפיי' לא שייך חימוץ אמנם כבר יישב זה בתויו"ט פ"ב דמעילה מ"ו דניהו דתנור כ"ש ומקדש אפ"ה כיון דכ"ש אינו מקדש אלא בראוי להם ואפיי' לא מקרי עד שיהיה קרימת פנים לענין לחה"פ ולכך קודם קרימת פנים לא נתקדש וא"כ איכ"ל זה דווקא בלחה"פ אבל בשיריים מיד כשבא לתנור כ"ש נתקדש קודם קרימת פנים ומשכחת לה שפיר חימוץ כנ"ל

ב) והנה במנחות נ"ז מבואר דכל זמן שלא נתקדשה המנחה לית בה משום איסור חימוץ ולכך למ"ד מדת יבש לא נתקדשה בלחה"פ לא שייך חימוץ והרמב"ם דפסק שם בלחה"פ כר"ע דאית בה משום חימוץ כ' הלח"מ והמנ"ח דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דמדת יבש נתקדשה והתוס' שם הקשו דאע"ג דמדת יבש נתקדשה כדאיתא במגילה ט' במתני' דכל זמן שלא קרמו פנים בתנור לית בי' קדושת הגוף ולא מצינו בשום מקום דקודם קר"פ יהי' קדוש קדושת הגוף ולענ"ד בוודאי אפילו למ"ד מדת יבש נתקדשה מ"מ כיון דכ"ש אינו מקדש אלא הראוי להם ולענין לחה"פ אינו קדוש קה"ג אלא לאחר קר"פ לכך דין מקדשין משא"כ בשאר מנחה דאיכא מנחת סולת א"כ ראוי עכ"פ למנחה לכך מקדשין ולכן לר"ע דיליף מכל מנחה אשר תקריבו לה' לרבות לחה"פ ואיתקשי כל המנחות להדדי וא"כ אי מדת יבש מקדש אף מיד בשאר מנחות נתקדשו דאתקשי כל המנחות זל"ז ומצינו מנחה של סולת א"כ גם בלחה"פ נתקדש ושייך לומר גבי' שפיר אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ אף קודם קר"פ חייב משום חימוץ משא"כ אי אמרי' דמדת יבש לא מקדש א"כ לא מצינו בשום מנחה דקדוש דהא במנחה של סולת נמי מדת יבש אינו מקדש א"כ ליכא גבי' איסור חימוץ ומכ"ש גבי לחה"פ דוודאי לית בי' איסור חימוץ קודם קר"פ פריך שפיר בגמרא אי מדת היבש אינו מקדש גבי לחה"פ מי מצית אמרת דקדוש כנ"ל

ג) והנה אמרי' במנחות נ"ג דלר"מ דס"ל נוקשה לענין חמץ לוקין עלי' גם לענין מנחות חייב על נוקשה ולר"י דס"ל בנוקשה בפסח אם אכלה אינו לוקה עלי' איצטרך קרא דמצות תהי' למעט נוקשה עכ"פ חמץ נוקשה גבי מנחות אסור ומזה הקשה התוס' בפסחים ל"ה ע"ב ד"ה מי פירות לפירש"י דס"ל דמי פירות בלא מים הוי נוקשה הא אמר במנחות דף נ"ז לריה"ג דמרבה מנחת נסכים לחימוץ הא מי פירות הוא ותי' דמגבלה במים וכשר ולרש"י מאי קושיא מ"מ הוא נוקשה לפירש"י עיי"ש ונ"ל ליישב קו' התוס' דהנה קיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי וכשם דאמרי' ח"ש בכמות ה"נ יש לומר ח"ש באיכות דראוי שיאסור מה"ת משום דאפשר שיהי' חמץ גמור וכעין שכ' הרמב"ם בפ"ח מהמ"א לענין חוטין וקרומין של חלב דאסורין מה"ת מידי דהוה אח"ש והיינו ח"ש באיכות וא"כ ה"נ שיאור ראוי שיהי' אסור משום דחזי לאצטרופי ואע"ג דאיכא קרא לר"מ אפילו למלקות מ"מ איכ"ל דבעינן חזי לאצטרופי וכל שיאור חזי להיות חמץ גמור ולכך אסרה התורה וכן בנילוש במי פירות לשיטת רש"י דמ"פ עם מים הוי חמץ גמור שפיר שייך חזי לאצטרופי וכ"ז אי רשאי לגבלה במים אבל אם הי' הדין במנחת נסכים שאסור לגבלה במים ואם גבלה במים פסול א"כ ניהו דבשאר מנחות או לענין פסח נוקשה דמי פרות מה"ת אבל גבי מנחת נסכים דלא שייך חזי לאצטרופי דממ"נ אם יגבלנה במים תהי' פסולה ושם דרשי' דווקא במנחה כשירה יש איסור לחמצה ואם לא יתן מים לא יהי' משכחת חמץ גמור וא"כ לעולם לא משכחת לה חימוץ גמור גבי מנחת נסכים ולא שייך חז"ל וא"כ בכה"ג נוקשה מותר ומיושב קו' התוס' דלפי סק"ד דסבר דאסור לגבלה במים הי' סובר דנוקשה אינו פסול למנחות ולכך משני דמגבלה במים וכשירה וא"כ אפילו אינו מגבלה עובר מה"ת לר"ש משום נוקשה וא"ש

ד) ובגוף הפלוגתא אם נוקשה דמי פירות הוא מה"ת לדידן דקיי"ל באו"ח סי' תמ"ז דנוקשה דשיאור דרבנן כבר פליגי האחרונים הנוב"י בסי' כ"ב סובר דגם נוקשה דמי פירות דרבנן והשעה"מ והמקו"ח בסי' תמ"ב ס"ל דנוקשה דמי פירות דאורייתא וחלקו על הנוב"י ומסברא הי' נראה כהנוב"י דממ"נ כיון דאינו חמץ גמור לא נגמר החימוץ במי פירות ומ"ש משיאור דלא נקרא חמץ כיון שלא נגמר חימיצו ואפשר הטעם בשיאור משום דאין דרך אכילתו בכך או שאין מחמיצין כלל או שמחמיצין אותו לגמרי וא"כ במי פירות שדרך אכילתו בכך שפיר איכ"ל דלכ"ע הוי דאורייתא אלא שלפי"ז קשיא לי איך נוכל למילף מנחות מחמץ בפסח דילמא שאני בחמץ דעלמא דעומד לאכילה לכך שיאור דרבנן שאין דרך אכילתו בכך משא"כ במנחה שאינו עומד לאכילה אפשר דהוי דאורייתא וצ"ע ואין כאן מקומו: מצוה קלז והיא להרמב"ם מ"ע ס"ב. ולהרמב"ן היא מצוה קל"ב ומ"ע נ"ט

מ"ע שיקריב הכה"ג בכל יום עשירית האיפה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב שנאמר זה קרבן אהרן ובניו ומהאי קרא ג"כ ילפי' מנחת חינוך שכהן שלא הקריב מעולם צריך שיקריב מנחת חינוך ולדעת הרמב"ם פ"ה מה' כלי מקדש דהוא שוה לענין השיעור עשירית האיפה וג' לוגין למנחת חביתין ובשאר עניינים רק דכה"ג מחלק מחציתה בבוקר ומחציתה בערב משא"כ מנחת חינוך והמעיי"ח הקשה למה לא נמנה זה לב' מצות והנה לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל במצוה ז' שס"ל דאם ב' מצות באים מכתוב אחר לא נמנה לב' מצות א"ש, אלא לפי שיטת הרמב"ן י"ל לפמ"ש החינוך בטעם מצוה זו נראה דשניהם ענין אחד כי הקרבן חינוך הוא בא לעוררו ולהתעלות בקדושה שיהי' ראוי להקריב קרבנות וכן גבי כה"ג דבו תלוי' כפרת כלל הישראל וצריך לעלות בקדושה יתירה לכן נתנה לו התורה קרבן בפ"ע בכל יום כדי לעוררו על ככה וא"כ מנחת חביתין עם מנחת חינוך הם ענין אחד בוודאי גם הרמב"ן מודה בענין אחד דאינו נמנה לב' מצות כמו גבי כיבוד דכתיב כבד חת אביך ואת אמך הם רק מצוה אחת גם אליבא דהרמב"ן וכיוצא במצות כזה ולכך א"ש דלא נמנה מנחת חינוך וחביתין לב' מצות, ומטעם זה ס"ל להרמב"ם ג"כ דשיעור הקרבן בשניהם שוה כנ"ל ונראה שהרמב"ם הוכיח כן מסוגיא דברכות דף ל"ז ע"ב דיליף ר"י דחביצה אם יש בהם פירורים כזית מברך המוציא ואם לאו אינו מברך המוציא והביא ראי' מהא דאם בא כהן להקריב קרבן מנחת חינוך מברך שהחיינו ואם אכלו מברך המוציא כן פירש"י ומוקי לה בכזית עיי"ש ומוכיח ר"י משם דאם יש בה פירורין כזית מברך המוציא וגוף הדבר שם כבר הקשו והאריכו תר"י וגם בצל"ח שם מה עיין חביצה למנחה אמנם אם נימא כפירש"י דמיירי במנחת חינוך ומ"ח צריך להיות לדעת הרמב"ם כדין חביתין דצריך להיות נעשית בעשירית האיפה וג' לוגין היינו שלש בשמן ואח"כ חונטה ברותחין ואח"כ תפינה ושוב מטגנו בשמן וא"כ צריך לעשות במ"ח ג"כ הכי ולפי"ז לפירש"י דמיירי הברייתא במ"ח ואמר וחם אכלן מברך המוציא הא כשמטגנו בשמן מבשל לי' ואמאי יברך המוציא אלא משום דאית בי' כזית פירורים ושפיר הוכיח ר"י דינו דבחביצה ג"כ דינא הכי ודמי שפיר חביצה למ"ח וראי' גדולה לשיטת הרמב"ם הנ"ל

ב) והנה הרמב"ם פסק דפותתן לפתיתין ומבדיל והקשו עליו ממתני' דמנחות דמבואר דאינו מבדיל בחביתין ובת"כ יש ב' גירסות אי מבדיל ודעת ר"ש דאין צריך פתיתה כלל דלא כתיב בה פתות אותה פתים והמזרחי הקשה הא כתיב מנחת פתים ולענ"ד מכאן למד הרמב"ם דינו בפי"ג מה' מעה"ק דכ' דמעשה החביתין דמחציתה בבוקר ומחציתה בערב נאפה בפ"ח י"ב חנות מכל חצי עשרון וי"ו חלות והי' חולקין לשנים והקריב י"ב חצאין בשחרית וי"ב חצאין בערב והראב"ד חולק עניו שם ונראה דהרמב"ם יליף מכח קושי' הרא"ם הנ"ל איך ס"ל לר"ש דאין צריך פתיתה כיון דאין צריך קמיצה הא כתיב מנחת פתים אבל לדעת הרמב"ם ניחא דאפ"ה נקרא מנחת פתים שהרי מיד לאחר אפיי' הי' חולקין לשנים מסתמא בכך הי' נאפה שבקל יחלקו לשנים ולכך נקרא מנחת פתים וראי' לשיטת הרמב"ם

והנה במנחות דף ע"ה במתניתין גבי מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לד' ואינו מבדיל ור' שמעון אומר מנחת כהנים ומכ"מ אין בהם פתיתה וכו' וכולן כזתים וזה אינו מובן והרע"ב פי' דלאחר שעשה פתיתין כזתים כופל כל זית לב' ושנים לד' והרמב"ם בפי' המשנה שם כ' וז"ל אמר רחמנא פתות אותה פתים ואמרו אותה שתים ולא פיתי' פתיתין ר"ל שאינו מפליג בפתיתה רק לא יהא פחות מכזית ואותה הפתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע ואינו מבדיל כדי שלא יהיה פיתי' פתיתין עכ"ל משמע מדבריו שס"ל הא דקאמר במתני' וכולן כזתים היינו כשחולק לא יחלק שיהי' פתיתה א' פחות מכזית ולכך אינו מבדיל שלא יהי' פיתי' פתיתין ואם אירע שלא נחלק מתחלה כשהתחיל לפתות לא נשאר בצד אחד אלא כזית אז כשפותתה לארבעה צריך שלא יבדיל כן נראה לי בכוונת הרמב"ם וא"כ יש ליישב כל הגירסות ועיין. ובזה מובן יותר דברי הש"ס בברכות ל"ז שמביא ראי' מזה בפתיתין כזית מברך המוציא כדלעיל כן נראה לי

ולפי האמור למעלה דחביתין הן כעין מ"ח דעי"ז נעשה כה"ג ראוי לעיכובא א"כ איכ"ל דלכך ילפינן מקרא דדוחה שבת היינו מטעם זה כיון שעי"ז נכשר קרבנות ציבור למצוה מן המובחר לכל הפחות ובזה מיושב קו' התוס' פסחים ע' ע"ב דמקשי ואמאי