מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קח

מצוה קלה והיא להרמב"ם מ"ע ס"א. ולהרמב"ן היא מצוה ק"ל ומ"ע נ"ח

מ"ע שיאכלו כהנים זכרים שיורי מנחות שנאמר והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו, אע"ג שכבר כתבנו לעיל מצוה ק"ב שיאכלו הכהנים הבשר בין הגיע להם ק"ק ובין ק"ק כמו שבארנו למעלה אפ"ה מונין מוני המצות גם זה למ"ע וכבר הקשה כן המעיי"ח והמנ"ח למה נמנה זה למצוה בפ"ע ולענ"ד ליישב דכבר כתבתי לעיל דהמצוה זו כוללת ב' עניינים א' שיאכלו כל כהן המקריב כל בית אב נקרא המקריבים שאם אין זה מקריב מקריב אחר ובידו להקריב והואיל שהוא בידו מקרי כאלו עשה המצוה וחל מ"ע על כל הכהנים שראוים להקריב לאכול לכהפ"ח כזית המגיע עליו אלא שיש עוד מצוה אחרת שאפי' כבר אכל ממנה ועדיין נשאר מן הקדשים מצוה על א' מן הכהנים שיאכל לא בלבד כדי שלא יבא לידי נותר אלא שהוא מצוה על כהן שיאכל ואין כאן מצוה על כהן פרטיי אלא שתאכל הדבר ההוא וכל הזריז ומקדים קיים המצוה ההוא וזה ילפי' מכח ייתור ב' המצות אלה ולכך שפיר מנו מוני המצות זה לשני מצות א' דואכלו אותו אשר כופר בהם דהיינו כל הכהנים הראוים להקריב ולכפר וכל אכילה בסתם הוא בכזית אבל עדיין לא שמענו אם כבר אכל ממנו כשיעור ועדיין נשאר שהמצוה לאכול לכל כהן המקדים עצמו זה ילפי' ממ"ע זו דכתיב והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל מצוה ויש נ"מ בזה הפלוגתא דשג"א ובין המנ"ח, דהשג"א בסי' פ"א הוכיח מש"ס דפסחים פ"ה דקאמר בין עצם שיש בו מוח בין אין בו מוח לא תשברו פריך בגמ' אמאי ליתי עשה ולדחי ל"ת מוכח דאפילו אם אכל כזית רק הנותר ג"כ דחי דאל"ה מאי פריך דלדחי עשה הל"ת והמנחת חינוך פליג עליו וסובר דל"ד והגמרא דפריך היינו אם חלקו באופן דלא בא לכל אחד אלא כזית אפ"ה אמרה תורה עצם לא תשברו בו וקשה לי על המנ"ח הנ"ל מתוס' עירובין דף ק' דכ' דעשה דפשיעה לא דחי ל"ת ה"נ אם חלקו באופן דלא בא לכל אחד שיעור אלא עם העצם שיש בו מוח הוי פשיעה ובוודאי לא דחי דהיכי תיסק אדעתין דידחה לפיכך נ"ל כש"א הנ"ל דנותר מן המצוה ג"כ דחי ומנ"ל באמת דזה הוי מצוה לכך נראה דהמוני מצות מנאו זה למצוה בפ"ע דוהנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו דמצוה לאכול מצות תאכל מצוה כדברי השג"א דלא כמנ"ח

ועפי"ז אמרתי מה שיש לדקדק ביבמות דף מ' ע"א דאיתא התם רצה אכלה רצה אינו אכלה והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וכו' אלא רצה הוא אכלה רצה כהן אחר אכלה עיי"ש וקשה הא כתיב והנותרת ממנו יאכלו ואהרן ובניו משמע כל הכהנים אלא דזה אינו דלעולם הכהן המקריב היינו הכהנים של אותו בית אב כמ"ש התוס' שם בד"ה רצה כהן וכו' דכל הבית אב נקראי' מקריבי' דלענין זה הוי שלוחי דידהו צריכין לאכול ממנו דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם ואדרבה זה מוכח מדיוקא דקרא דכתיב והנותרת ממנו יאכלו וכו' ומשמע רק השיורי אבל העיקר הוא שצריך הכהן המקריב לאכול ממנו כשיעור והנותרת ממנו יאכלו כל הכהנים והוא מצוה ואי תקשי למאי נפ"מ דהנ"מ הוא כמ"ש השג"א הנ"ל לדחות הל"ת וכ"ת מנ"ל דבכל הקדשים הנותר מן המצוה דוחה לל"ת הרי הא דדוחה ל"ת דילפי' מוהנותרת כתיב רק גבי שיורי מנחה ומנ"ל למילף שאר קדשים מני' ונראה דכל הקדשים ילפי מהדדי דהא ביבמות שם הנ"ל מקשה רצה אכלה וכו' והכתיב ואכלו אותו אשר כופר בהם וקשה הא קרא זה גבי קדשים כתיב ואיך נילף שאר קדשים מני' אלא וודאי ש"מ דכל הקדשים ילפי' מיני' והה"ד מוהנותרת ילפי' כל הקדשים כנ"ל

ב) הנה כבר כתבתי לעיל במצוה ק"ב והבאתי הת"כ דמצות תאכל אפילו כ"ש והרמב"ם לא הביא זה ואפשר כיון דכ' הרמב"ם שיורי מנחה אפשר דכוונתו כ"ש דשיור משמע אפילו כ"ש ועיי' ביו"ד סי' מ"ג בנשתייר משמע כ"ש והוא דוחק ובפי' התורה והמצוה על הת"כ כ' דמת"כ זה יש ראי' לרמב"ם פ"א מחמץ ומצה שכ' דחמץ אסור בכ"ש מדכתיב לא יאכל משמע אפילו כ"ש וגם הת"כ דריש מדכתיב תאכל בלשון נפעל משמע כ"ש. ולפי"ז בוודאי קשה הקושיא עוד יותר מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה ונראה לי ליישב דוודאי מן תאכל משמע כ"ש וא"כ לכאורה דבר זה תליא אי אמרי' יש אם למקרא או יש אם למסורת והפרמ"ג ביו"ד סי' פ"ז בט"ז כ' דמרמב"ם פ"ד מסוכה דפסק כרבנן דר"ש דסגי בב' מחיצות וטפח משמע דס"ל דיש אם למסורת א"כ לכאורה קשיא הא חמץ ומצה יליף מן המקרא כ"ש אמנם כבר כ' התוס' בסנהדרין דף ד' ובסוכה דף וי"ו דהיכא דהמקרא והמסורת אין סותרין דרשי' מקרא ומסורת ולפי"ז ניחא הכל בשלומא בלאו אין המקרא והמסורת סתרי דבכזית חייב מלקות ובח"ש רק איסור א"כ אין המקרא והמסורת סתרי משא"כ בכאן דמיירי במ"ע אם נימא דבכ"ש נמי איכא מצוה א"כ המקרא והמסורת סתרי ובכה"ג ס"ל להרמב"ם דהמסורת עיקר ולכך לא הביא הרמב"ם דרש זה דת"כ דת"כ אזיל אי אמרי' יש אם למקרא

ג) והנה המנ"ח הקשה על הא דאמרי' ביומא דף ל"ט דבזמן שמעון הצדיק היה ברכה בלחה"פ ומגיע כזית לכל אחד והי' אוכל ומשייר והקשה איך הי' רשאין לשייר הא מבטלין בזה מצות אכילה, ונ"ל לתרץ ולהביא ראי' מזה למ"ש מרן הגאון בעחת"ס זצ"ל בחאו"ח סי' מ"ט דנראה לו דאע"ג דקיי"ל דאין צריך לברך בהמ"ז אלא אם אכל כזית מ"מ אם אכל פחות מכזית והוא שבע ממנו הרי מקרי אכילה וכיון דמקרי אכילה אפשר דגם בשאר מצות אי אכל פחות מכזית והוא שבע ממנו יוצא ידי מצוה ובכה"ג מקרי אכילה אלא דאפשר לספק לדידן דקיי"ל כר"י בס"פ גיד הנשה דהנאת גרונו בעי' בכזית וא"כ ניהו דמתברך במעיו מ"מ בהנאת גרונו בלא אכל כזית לא יצא ידי מצוה דווקא בבהמ"ז לדעת הפ"מ בסי' נ"ח דס"ל דבהמ"ז דכתיב ושבעת בעי' דווקא הנאת מעיו איכ"ל כסברת מרן זצ"ל אבל במצות דבעי' הנאת גרונו בעי' כזית דווקא עכ"פ לר"ל די"ל גם במצוה תליא בהנאת מעיו וגם אפילו לר"י אם האמת כמש"כ במק"א גם ר"י מודה לר"ל דהנאת מעיו סגי דעיקר בהנאת מעיו אלא דס"ל דגם בהנאת גרונו מקרי אכילה וא"כ אם אכל פחות מכזית ונעשה שבע כבר קיים המצוה לכהפ"ח לר"ל ואפשר דגם לר"י ואיכ"ל דסוגיא ביומא ע"ט קאי אליבא דר"ל לכך שפיר קאמר דבימי שמעון הצדיק אפילו פחות מכזית אם נעשה שבע ממנו היה יכול להותיר ממנו כיון שכבר קיים המצוה המחויבת עליו דככר כתבתי דעל הכהן של בית אב לאכול כזית שיעור אכילה ואידך תליא ברצונו רצה אוכלה רצה כהן אחר אכלה ואפילו קטן יוכל להניח לאכול ממנו כיון דעיקר המצוה הוא שלא ישאר ממנו ויתאכל כן נ"ל

ד) ונ"ל דבמצוה ההוא אפילו למ"ד מצות צ"כ מ"מ בהשיריים שהמצוה רק שיתאכל ולא יהי' נשאר להיות נותר אין צריך כוונה דכן משמע הלשון מצות תאכל ובזה אני מיישב דברי התוס' ביבמות מ' ע"א שכ' דלא רצה הש"ס לפרש מצות תאכל מצוה היינו שיכוונו עליו דאין צריך כוונה והקשו ע"ז הא למ"ד מצ"כ שפיר איכ"ל דאשמעי' דצ"כ אפילו תימא דס"ל דאי מצ"כ לא צריך קרא לזה דהוא בכלל כל המצות כיון דזה פלוגתא דתנאי ודילמא אתיא ברייתא כמ"ד בעלמא מצות אצ"כ קמ"ל דבעי' כוונה דווקא אמנם להנ"ל נ"ל דלשון תאכל דחקו לתוס' ולהש"ס לפרש כן דבשלמא אם כתיב החיוב על הגברא שפיר איכ"ל דבעי כוונה אבל כיון דכתיב המצוה שתאכל היינו על החפץ שהמנחה ההוא לא תהי' נשארת א"כ משמע אפילו בלי כוונה סגי שהרי גם בכה"ג אינה נשארת ולכך לא היה אפשר לפרש דקמ"ל דצ"כ דא"כ היה לכתוב יאכל ומדכתיב תאכל משמע שיהיה נאכל אפילו בלי כוונה: מצוה קלו והיא להרמב"ם ל"ת ע"ה. ולהרמב"ן היא מצוה קל"א ול"ת ע"ג

ל"ת שלא לעשות שיירי מנחה חמץ שנאמר לא תאפה חמץ וכו' וחז"ל למדו מכאן לחייב על כל מעשה ומעשה דהוי לי' דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כלו יצא ואע"ג דהכלל מיירי במנחה קודם הקטרה וכאן מיירי משיירי המנחה מ"מ הכתוב הקישן שנאמר חלקם נתתי מאשי ומשמע שהכתוב דימה והשווה שיריים למנחה עצמה ואם כן מ"ש אפילו דנקט ועכ"ח ללמד על כלו יצא. ומלשון הת"כ משמע כפי' המעיי"ח מכח דהאי חלקם כתיב לבסוף משמע דרישא דקרא קאי גם על המנחה ולא על שיריים דווקא

ולי נראה בלא"ה מלשון הקרא דנקט לא תאפה חמץ ונקט הלאו על אפיי' ולכאורה קשה הרי אמרי' במנחות נ"ז ע"ב דבשעת אפיי' אין יכול לחמץ כלל כיון שהקרים פניו ולקודם לזה לא מקרי אפיי' וא"כ האיך נקט הקרא ל"ת חמץ ועכ"ח אע"ג שכבר הי' חמץ בשעת לישה נכתב הלאו שגם באפיי' עובר והיינו כדרש חז"ל לחייב על כל עשיי' ועשיי' ומחמץ אחר מחמץ חייב והכוונה כמ"ש בש"ג ס"פ שבועת העדות דהכוונה מחמץ אחר מחמץ היינו אם עושה מעשה חדש בדבר המחומץ כבר אבל לחמץ ב' פעמים אין זה ענין מחא"מ וכן כ' המנחת חינוך כאן. ומטעם זה קשה לי על הש"ס במנחות דפריך דלמא כולה לאו על השיריים קאתי ומשני מדלא כתיב חלקם לא תאפה ותפ"ל מדכתיב הלאו על האפיי' ובאפיי' שוב אינו נתחמץ ועכ"ח שכבר נתחמץ אפ"ה איכא לאו גם על האפיי'