מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קז

דשן והוא עבודה אליבא דכ"ע גם בהוצאת הדשן אמרי' בירושלמי דאסור בזרים ואפי' בכהן בע"מ וברמב"ם ה' תמידין ומוספין כתב אעפ"י שאין הוצאתו לחוץ עבודה והרמב"ן עה"ת ר"ל דא"צ להוצאת הדשן בגדי כהונה והקשה המל"מ מירושלמי הנ"ל, ועוד יש פלוגתא דהרמב"ם כ' דהוצאת הדשן הי' בכל יום והמפורשים הוכיחו דלא הי' בכל יום ולענ"ד י"ל דתרוויי' איתנהו דוודאי הוצאת הדשן כדי שיוכלו להעריך על המזבח המערכות כראוי ולזאת לדעת הרמב"ם שהקרבנות מרובים והי' צריך למערכות הוא בכלל המצוה להוציא הדשן בכל יום ואז הי' שייך הרמה והיא אסורה בזר ובעי' בגדי כהונה אבל כשלא הי' זמן להוציא הדשן או סמוך לרגל שאמרו חז"ל שהניחו דשן כדי שיראו הבאים כמה קרבנות הקריבו ונוי הוא ואיתא בר"פ גיד הנשה שהי' תפוח שמחזיק כשלש מאות כור ואם אז הוציאו לא הוי עבודה ול"צ ב"כ כנ"ל

ועוד פליגי אי הדשן שהרים והניחו אצל המזבח אם מניחין אותו כך או יוציא אותו במנ"ח כ' דאין סומכין על הנס ובגמ' זבחים צ"ו משמע שנבלעו במקומן מיד ולא הי' שייך סומכין על הנס וא"כ אפשר דג"כ תרוווי' איתנהו והוצאה של ת"ה בעינן ב"כ

ב) רש"י עה"ת סובר דהא דכתיב ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא וכו' דלא הוי חיוב אלא ד"א שבגדים שבישל בהן לרבו אל ימזוג בהן לרבו והרמב"ן עה"ת מסיק דחיוב הוי כדמשמע פשטות הקרא ולענ"ד גם רש"י מודה דחיוב הוא שלא ימזוג כוס לרבו בבגדים שיש בהם שום טישטוש או ליכלוך אלא שאם רוצה כהן לשמור שלא ילוכלכו הבגדים זה ס"ל לרש"י דמדינא לא והיינו איסור בזה ואמרי' טעמא דקרא משום בגדים שבישל וכו' היינו אם ניכר קצת שום ליכלוך אבל אם הם נקיים ויפים בכה"ג ראוי, להיות שרשאים להיות בגדים טובים מצד טעם זה ובאמת בקרא משמע שלעולם ילבש בגדים אחרים אפילו אם יודע ליזהר בהן לכך פירש"י אפ"ה אין דרך ארץ ואיכא מצוה דאכתי יש לחוש למראית העין שהרואין לא ידעו שהוא זריז כ"כ ואם כן מצד ד"א אם עבד כן לא עבד שפיר וגם רש"י מודה להרמב"ן דהוי חיוב: מצוה קלג והיא מ"ע ס' להרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה קכ"ח ומ"ע נ"ז

מ"ע להבעיר אש על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח ועיי' ברמב"ן בחומש שהוא מ"ע של קיום האש והמעיי"ח רצה לומר לפי"ז דזה המ"ע תליא בפלוגתא ביומא דף מ"ה אי ג' מערכות היו דלר' יוסי הוא דבעי מערכה ג' של קיום האש אבל לר"י לא בעי ועוד דקדק ששם בש"ס לא יליף מהאי קרא אלא מהאש על המזבח ונראה לי דלכ"ע מ"ע הי' לקיים האש אפילו אם לא יצטרכו לצורך קרבנות וע"ז בא המצוה ג"כ של שני גזירי עצים בבוקר ושנים בערב והכל לקיום האש ולכך הביאו מקרא זה שאם אמנם כל הפרשה בא ללמד מזה מ"מ זה המקרא מבואר יותר בפי ובפרט ממה שבא בו הלשון תמיד ודרשו חז"ל תמיד ואפילו בשבת וא"כ עכ"ח שהוא מ"ע בפ"ע דלצורך הקרבנות כבר ידענו מבמועדו אמנם מצד המ"ע לא הי' החיוב לעשות מערכה בפ"ע ופשוט לענ"ד שאם עשה רק מערכה אחת קיים המ"ע רק למדו חז"ל מיתורא דמצוה מהל"מ לעשות לכל אחד מדור וזה ג"כ כוונת הרא"ם דסובר דמצוה של קיום אש הוא השני גזרי עצים והמל"מ הקשה עליו ולענ"ד כמ"ש. והמנ"ח הקשה על לשון חינוך שכ' שאם לא עשה הממערכה ג' בטלו מ"ע והקשה דהא קיים מ"ע במערכות ונראה דגם החינוך מודה דעיקר מ"ע הוא על המערכה הגדולה אלא שהזהירה לן התורה שלא לסמוך על חד מערכה ולומר תוקד אש בוודאי אלא יעשה ב' מערכות וס"ל כמ"ד תרי זימני הוי חזקה ולכך הזהירה התורה שיעשה עוד מערכה שאז מיד בשעת הדלקה יהיה מוחזק לן שיתקיים האש ולא יתבטל וזה נראה דיליף מלשון תמיד כדלעיל שמיד בתחלה יהיה בחזקת שיבעיר תמיד לכך ס"ל דאם לא עשה כן בטלו מ"ע זו. ואפשר טעמא דרש"י והחינוך דמפרשי אש תמיד קאי על המערכה של קיום האש משום דדרשינן בזבחים דף צ"א דלא תכבה קאי על כיבוי במקצת אע"ג שנשאר עוד מערכות על המזבח כדי להפליג ולהרבות אש על המזבח לכך מפרש רש"י דהאי אש תמיד קאי ג"כ על ריבוי אש: מצוה קלד והיא להרמב"ם ל"ת ע"ד ולהרמב"ן היא מצוה קכ"ט ול"ת ע"ב

מל"ת שלא לכבות אש המזבח שנאמר לא תכבה ולרש"י בחומש המכבה עובר בב' לאוין ולרמב"ם עובר רק בחד לאו ולדברי שניהם אינו נמנה רק למ"ע אחת דכפילות הלאו אינו גורם למנין להרבות אותו כמ"ש הרמב"ם בשורש ט' אמנם הרמב"ן בחומש מפרש דחד לאו למכבה גחלת וחד לאו על הכהנים אם התעצלו לקיים האש עברו מלבד העשה דלעיל גם לית ולפי"ז הי' ראוי שימנה לב' מצות ל"ת נפרדין זה מזה אמנם במנין המצות לא מנה כן וצ"ל שחזר בו עפ"י הת"כ דיליף מלשון לא תכבה אינו לשון ציווי אלא בא ללמד לא תכבה אף במסעות ולאו שבא להשלים ענין ללמד אינו נמנה בפ"ע ולא לוקין עליו בפ"ע כמו בלבישת כלאים כמ"ש הרמב"ן בשורש ט' והפלוגתא בת"כ נראה דר"י דרש תמיד ואפילו בשבת לא תכבה אפי' במסעות הי' האש קיים במזרח ולא יכבה וכופין עלי' פסכתר אמנם ר"ש סובר דמסעות מדשנין ולא הי' האש קיים על המזבח כדיליף מקרא ודשנו את המזבח וסובר דלא תכבה בא ללמד על שבת וזה שאמר ר"ש בת"כ אף בשבת ובמסעות מדשנין וגם נראה שפי' אף בשבת לא קאי שאף בשבת מדשנין ולא אף בשבת ר"ל לא תכבה אף בשבת ואפילו במסעות הוא דיבור בפ"ע במסעות מדתנן לאפוקי מדר"י והא דאיצטרך לא תכבה אפילו על שבת אע"ג דכבר למדו מתמיד אפשר דסובר ר"ש דתמיד בא כמו שדרשו רז"ל ביומא מ"ה ע"ב על האש המנורה עיי"ש וכן משמע הפלוגתא במדרש רבה פ' במדבר ובס' קרבן אהרן ובמעיי"ח לא פירשו כן הפלוגתא ואפשר דהאי לא תכבה השני הוא הבטחה כמו שמנו רז"ל בפ"ה מאבות בנסים שנעשו בבהמ"ק שלא כבו הגשמים אש המזבח וזה לא תכבה

ב) וקיי"ל בזבחים צ"א דאפילו כבה רק במקצת איכא לאו ואפי' במקום מצוה וברא"ש ס"פ שמונה שרצים כ' דלדעת הערוך אע"ג דס"ל דפס"ר דלא ניחא לי' מותר היינו דווקא בשבת וביו"ט דמלאכת מחשבת אסרה תורה משא"כ בשאר איסורין והביא ראי' מזבחים צ"א דאמר שמואל מזלף יין על גבי אישים ופריך והא קמכבה ואע"ג דלא ניחא לי' כיבוי וכבר תמהו ע"ז כל האחרונים דהביא ראי' מהמקשן והרי מהתרצן יש להביא ראי' בהיפך דמשני כר"ש דאינו מתכוון מותר ואע"ג דלהרא"ש וסייעתי' הנ"ל הוי פס"ר והיותר תימה שהרא"ש בפ' הבונה דף ק"ג הביא הערוך וראיותיו והביא מסוגיא דזבחים ראי' מהתרצן להערוך ועוד תמי' לי דהרי הר"ן והרמב"ן הביאו ראיות הערוך משבת קל"ג גבי בשר אפי' יש שם בהרת יקוץ ופריך ואי איכא אחר משום דהוי פס"ר דלא ניחא לי' ועוד הביאו ממשנה דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן עיי"ש וכל הנך בשאר איסורין מיירי ואפי"ה הביאו דלהערוך א"ש והנה על קו' הראשונה דמתרצן מוכח איפכא נאמרו כמה תירוצים הבה"ז תי' שם בזבחים דלפי מה דמתרץ מעיקרא כיבוי במקצת או כיבוי במקום מצוה שרי אלא דהקשה ע"ז דמוכח מברייתא דגם כה"ג אסור וע"ז תי' הא ר"ש הא ר"י מ"מ לא חזר מתי' הראשון ואיכ"ל טעמי' דר"ש דמותר אפילו בפס"ר הוא משום דאיכא תרתי דאיכא מצוה וגם אינו מתכוון עיי"ש וע"ז תמה עליו הצ"ק דא"כ מאי פריך שם על שמואל למימרא דשמואל כר"ש ס"ל וכו' ומאי קו' דלמא דווקא זילוף יין דאיכא תרתי ס"ל כר"ש עיי"ש וקו' זו אמרתי ליישב דלפי מה דנראה לי להסביר סברת הבה"ז דהנה ר"פ לולב הגזול בתוס' ל' ד"ה משום מסיק דנהי דקיי"ל מהב"ע לא חשיב מצוה מ"מ כך היא הכלל דאם המצוה אפשר דתעשה בלי העבירה אלא דהוא עשאה עם עבירה לא מקרי מהב"ע ויוצא במצוה אבל אם א"א דתעשה המצוה אלא בעבירה וא"כ גרמה עבירה את המצוה בכה"ג אמרי' מהב"ע לא חשיב מצוה עיי"ש בסוף הסוגיא דגם שמואל ס"ל רק ביו"ט שני לא ס"ל מהב"ע והנה הא דאמרינן בשמעתין דזבחים דאיכ"ל במקום מצוה מותר אין הכוונה משום דעדל"ת דאי שייך עדל"ת פשיטא דשריא ולא צריכא לצרוף משום דהוי דשא"מ והנראה דשם לא שייך דוחה ל"ת משום דהוי ל"ת במקדש ואמר רבא בזבחים צ"ו דאין עשה דוחה ל"ת במקדש וא"כ כיון דאינה נדחת א"כ אם הי' הדין דדשא"מ אסור לא הי' המצוה כלל מצוה דהוי מהב"ע וא"כ כל ההיתר תלוי' רק בדשא"מ ולא שייך תי' הבה"ז דיש תרתי אמנם זה לר"י אבל לר"ש דדשא"מ מותר וא"כ אם מזלף בטיפין דקין אין כאן פס"ר כתי' רש"י שם ואיכא מצוה ואין כאן עבירה וא"כ משכחת לה מצוה בלא עבירה וא"כ לא הוי מהב"ע ונשארת המצוה אפילו אי עשה פס"ר וזילף בטיפין גסין ושוב איכ"ל כתי' הבה"ז דמצרפין הנך תרתי בהדי הדדי וא"כ פריך שפיר על שמואל למימרא כר"ש ס"ל דאי כר"י ס"ל לא משכחת מצוה כלל ועיי' בחי' מרן בעחת"ס זצ"ל הנדפסים אצל רמב"ן על קידושין שכ' דלפירש"י צריך דווקא לזלף ע"ג אש דאי מזלף ע"ג עצים או אברים לא מקיים עשה וא"כ כיון דלא משכחת מצוה בלי עבירה הוי מהב"ע ואין כאן צירוף תרתי ועכ"ח דשמואל כר"ש ס"ל ופריך שפיר: