מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קג

ראוי להיות עד ובשבועות ל"א ע"א אמרי' דממועט ג"כ מלך וכבר האריכו האחרונים לתמו' על הרמב"ם שדבריו סותרים בפ"י משגגות כ' שמלך מביא קרבן על שמיעת קול והוא בעצמו פסק בפ"ט משבועות דמלך אינו ראוי להעיד ולית בי' קרבן שבועה והכ"מ רצה ליישב דבפ"י משגגות מיירי במלכי בית דוד שרק במלכי ישראל אמרי' דאין מעידין והתויו"ט בפ"ב דהוריות מ"ה ובתויו"כ ר"פ יוה"כ תמהו עליו הרי הא דאין מלך מעיד מה"ת הוא ולענ"ד נראה ליישב דברי הכ"מ דהנה בס' תוס' יוה"כ הנ"ל כ' דאיכ"ל מלך למלך מעיד ולכאורה קשה עליו א"כ איך סתם המשנה דאין שבה"ע נוהגת אלא בראוין להעיד לאפוקי מלך הא משכחת לה מלך למלך רק זה אינו הא לא דן ולא דנין אותו א"כ מלך למלך לא משכחת לה ומשכחת לה רק בזמן שהי' מלכי בית דוד ולכך סתם המשנה אבל הרמב"ם שכ' דיני מילי אף שאין נ"מ עתה אלא לכשיבוא גואל צדק מלך המשיח והוא מב"ד ובכה"ג שפיר משכחת לה מלך למלך זה אפשר כוונת הכ"מ ובזה יש ליישב ג"כ דברי רש"י בשבועות שם שפי' לאפוקי מלך מהא דתנן לא מעיד ולא מעידין דהוא רק מדרבנן ולהנ"ל כוונתו ליישב דמלך למלך שפיר מעיד והתויו"ט כ' דהרמב"ם מיירי בעדות איסור ותויוה"כ תמה עליו דקרבן שבועה הוא דווקא בתביעת ממון ותו מלך אפילו לאיסורא אינו מעיד זה אינו מוכרח דכבר כ' הלח"מ בה' עדות דאיכ"ל דגם מלך באיסורא מעיד מיהו קושיא ראשונה קשה ונראה דמשכחת לה ע"י איסור עם תביעת ממון שהאשה תובע כתובה ותבעו היורשים שיעיד להם בענין זה שלא יצטרכו ליתן כתובה, ולענ"ד גוף הטעם שכ' רש"י שאין מלך מעיד משום דחייבין בכבודו צ"ע שהרי גם ת"ח צריך להושיב אותו ויכול להעיד מיושב וצ"ל דהליכה עצמו הוי פחיתות כבוד שהרי אין העולם יודעין אם יושיבו אותו ומזה נ"ל דאם הב"ד ילכו אצלו לביתו אז בכה"ג נראה דלא הוי בזיון אלא כבוד וא"כ שפיר משכחת לה קרבן שבועה אצל מלך דהיינו בביתו וכעין שכתב הר"י מגא"ש הובא ברא"ש ור"ן ר"פ שבועת העדות לענין אשה חשובה

ג) והנה בשבועות קיי"ל דבין מושבע מפי אחרים או שמושבע מפי עצמו ממש או שענה אמן שמקרי ג"כ כמוציא שבועה מפיו בכל הנך חייב קרבן שבועה אלא דיש פלוגתא בין הראשונים דעת התוס' וסייעתי' אפי' מושבע מפי אחרים ואפילו נשבע שלא בב"ד אלא שכפר בב"ד חייב ודעת הרמב"ם פ"ט משבועות והר"י מגאש בשבועות ל"ב ע"ב מבאר ביותר בכה"ג בעינן דווקא שהשבועה צריך להיות בב"ד ונראה להסביר דבריו דס"ל כפירש"י דבעינן שיקבל עליו השבועה ושלא בב"ד אינו מקום הגדה ולא מקרי קבלה מה שאמר אינו יודע לך עדות וראי' שלו משבועות ל"ב ממשנה מכח קו' התוס' ד"ה כיצד וכ"ז בלא ענה אמן אבל בענה אמן דהוא כמוציא שבועה מפיו ובא אח"כ לב"ד והודה פטור ואם כפר בב"ד חייב ונראה דלדברי הר"י מגא"ש דאפי' לר"מ באמן בעינן כפירה בב"ד ושלא בב"ד לא מקרי כפירה עדיין ולכך יכול לחזור ולהודות וחייב על כל שבועה ושבועה קרבן וחלק הג' היינו אם נשבע מפי עצמו ממש דלר"מ חייב אף אם הכפירה חוץ לב"ד ולדעת הר"י מגא"ש לא מהני לי' הודאתו אח"כ בב"ד לר"מ ולרבנן אם לא כפר אח"כ בב"ד פטור ונהי דלכאורה קשה איך מהני הודאתו בב"ד הרי משים עצמו רשע ותו איך אמרי' דאם כפר בב"ד חייב על כל שבועה ושבועה ואמר ר"ש הטעם משום דיכול לחזור ולהודות ואמאי יועיל הודאתו וצ"ל דיכול לומר שוגג הי' או חוץ לב"ד לא רמי אנפשי' להעיד והוי כשוגג וגם יוכל לחזור ולהודות שיעשה תשובה אבל במושבע מפ"ע אם הודה בב"ד לרבנן פטור אע"ג שכפר בחוץ עכ"ח היינו מטעם דלא חשבי' לי' רשע דלא רמי' אנפשי' ובלא"ה גזה"כ הוא שאינו חייב אלא בכפר בב"ד ואם כפר בפני ב"ד נראה דלדעת הרמב"ם ושאר פוסקים דחייב והר"י מגא"ש מסופק דכיון שכבר נשבע מפי עצמו בחוץ הוי כפירה שני' כמאן דליתא וצ"ע עליו דאמרינן דיכול לחזור ולהודות וכן קשה על הר"ן דכ' הטעם דבב"ד הא דאין יכול לחזור ולהגיד משום דמשווי' נפשי' רשע קשה אפי' שלא בב"ד נמי ועכ"ח צ"ל משום דלא רמי' אנפשי' והוי שוגג וא"כ עיקר כפירה בב"ד הוי מחייב כנ"ל. ובאמת הא דאמרי' בגמרא דאם נשבע בפני ב"ד ה' פעמים וכפר דאינו חייב אלא אחת כיון דאינו יכול לחזור קשה לי דלדעת הרמב"ם פ"ט משבועות ה"י דגם בשבועת העדות אם אינו ראוי להעיד חייב משום שבועת ביטוי א"כ גם הכא בנשבע ה' פעמים יהי' חייב על ראשון משום שבה"ע ועל אינך משום שבועת ביטוי וצ"ע

ד) גם על שבועת ביטוי חייב קרבן עו"י ואנן קיי"ל כרב בשבועות כ"ה דבעינן איתא בלאו והן אע"ג דליתא בלהבא חייב קרבן שבועה והרמב"ם בפ"ט משבועות הי"ח כ' בנשבע שאני יודע לך עדות פטור משום דליתא בלאו דאם נשבע דאינו יודע אינו שבועת ביטוי אלא שבועת העדות ותמה עליו הכ"מ שהרי הרמב"ם פסק בה' י"ד שם דאם אינו ראוי להעיד לא שייך בי' שבה"ע וחייב משום שבועת ביטוי וה"נ כדאיתא בשבועות כ"ה ע"ב ונראה לי ליישב דלפי הנראה בדברי הרמב"ם שם דבראוין להעיד בין במזיד בין בשוגג אם נשבע שאינו יודע עדות אינו חייב רק משום שבה"ע ולא משום שבועת ביטוי ע"ז אמר רבא שם כ"ה ע"ב דיצא מן הכלל לידון בשבה"ע ואין לך בו אלא חידושו ומבואר עוד שם ברמב"ם דאפילו התרה משום שבועת ביטוי אינו לוקה משום ביטוי ולא משום עדות על עדות לא מחייב אלא קרבן אף בזדון ושבועת ביטוי אינו חייב משום דילפינן מקרא אחת מאלה רק על אחת חייב ואינו חייב שתים ולכאורה קשה לי ל"ל ממיעוט מאחת תיפוק לי' דיצא מכלל כרבא הנ"ל ונ"ל ליישב דבריו עפמ"ש תוס' שבועות דף מ"ט ד"ה וחייבין דדווקא אם יצא מהכלל להקל חשוב יצא מהכלל וא"כ כאן במה יצא להקל בשבה"ע בשלמא אי ילפינן מאחת מאלה דאינו חייב מלקות משום ביטוי יצא להקל ואע"ג דלהרמב"ם לא מוכח מהאי קרא אלא דאין לוקין משום שבועת ביטוי שוב הוא יצא מהכלל דקרא לא מיירי אלא בראוין להעיד לכך פסק הרמב"ם באינם ראוין להעיד חייבים משום שבועת ביטוי אבל אביי שם כ"ה ס"ל דקרא דאחת מאלה א"א לאוקמי במזיד כדאי' בגמרא, ועכ"ח דקאי על שוגג וממילא לא חשיב יוצא מן הכלל אלא דהקרא ממעט מאחת מאלה דאינו חייב אלא אחת ויש בזה א"ב דלרבא דממעט משום יצא מהכלל וכל שראוי להעיד לא שייך בי' שבועת ביטוי אלא באינו ראוי להעיד אבל לאביי דיליף מאחת מאלה דאינו חייב שתים משמע אבל איסורא איכא ואפילו בראוין להעיד איכא שבועת ביטוי ואינו חייב רק אחת וא"ש פסק הרמב"ם דהא דאמרי' בש"ס דלאביי מקרי איתא בלאו היינו אביי לשיטתי' דיליף מאחת ועכ"פ איסורא איכא איתא בלאו אבל לרבא דממעטי' משום דיצא מן הכלל שפיר כתב הרמב"ם דאני יודע ליתא בלאו והן. אלא דגוף דברי הרמב"ם שכ' אחת מאלה קאי על שבועת מזיד דאינו חייב מלקות משום ביטוי קשים לי הא בגמרא אמרינן דבמזיד ליכא לאוקמי האי קרא וצ"ע

ועוד קשה לי דבשבועות ל"ז קמבעי' דאם התרה בשבועת פקדון אם לוקה והקשה רש"י למה לא קמבעי' לי' בשבועת עדות אם התרה ותי' רש"י דבעדות לא משכחת דיכולין להתרות דמי יודע אם יודעין והקשה ע"ז עיי"ש במהרש"א ונראה לי ליישב דבכריתות דף ב' ע"ב אמר אביי דר"מ מודה אם נשבע שאינו יודע עדות דאין עדים יכולין לחייבו משום דיכול לומר לא כוונתי לעדות ותוס' שם תמהו דלפי"ז מוכח דעדים צריכין כוונה ולכאורה תמו' על הפוסקים שלא הביאו דין זה אבל לפי הנ"ל קושיא חדא מתורצת בחברתה דאביי באמת סובר כן ולכך שפיר קאמר בשבה"ע ליכא לאוקמי הקרא דלא משכחת מזיד במלקות משום דלא כיוונו אבל רבא לדעת הרמב"ם עכ"ח צריך לאוקמי אחת למעט מזיד דקשה אמאי צריך קרא פשיטא דלא כיוונו ועכ"ח ס"ל דלא בעי כוונה ע"כ לא הביאו האי דינא ובשבועת הפקדון דקמבעי' לי' ולא בשבה"ע משום דרצה לשאול האבעי' אליבא דכ"ע בין לאביי בין לרבא: מצוה קכה והיא להרמב"ם ל"ת ע"א. ולהרמב"ן הוא מצות ק"כ ול"ת ס"ט

מל"ת שלא יבדיל ראש חטאת העוף והגוף במליקתו שנאמר ומלק את ראשו ולא יבדיל וכבר ביאר הרמב"ם במ"ה שורש ח' דאע"ג דגבי עולת העוף דכתיב ושסע בכנפיו ולא יבדיל הכוונה שאין צריך להבדיל התם שאני כיון דבעולת בהמה בעינן נתוח לנתחיו איצטרך קרא לאשמעי' דבעולת העוף א"צ להבדיל רק שלילה משא"כ בחטאת העוף דל"ל דהוי רק שלילה דא"צ להבדיל פשיטא דמעולת העוף ליכא למילף דכתיב והקריבו לחלק ועכ"ח דס"ל לרבנן דלא יבדיל היינו לאו ולא כראב"ש דס"ל דהוי רק שלילה ואזיל לשיטתי' דס"ל דהאי כמשפט דכתיב בעולת העוף פי' כמשפט חטאת העוף והשוה אותם הכתוב והנה דעת הרמב"ם דבחטאת העוף רשאי למלוק ב' סימנים או א' ואין איסור אלא אם מבדיל גם העור ובחולין כ"א מבואר בברייתא דבחטאת עוף אינו מולק אלא סימן א' והלח"מ בפ"ז ממעה"ק ה"ו הקשה כמה קושיות והאריך מאוד ולענ"ד כוונת הרמב"ם לחלק בין אי מולק ב' סימנים ביחד שהם מונחין זא"ז או כשמולק זה אח"ז דאם מולק סימן אחד ואח"כ רוצה למלוק גם השני ועוף קאזיל חיותי' בסי' א' א"כ הוי כמתה ואין כאן מליקה ואפ"ה מולק ורק להבדיל והתורה אמרה ולא יבדיל ונהי דאינו לוקה ע"ז דהוי רק מקצת הבדלה אבל עכ"פ הוי כח"ש אבל אם מחזיק ב' הסימנים בהדדי ומולק שניהם בב"א דקנפיק חיותי' בשניהם דבכה"ג לא מקרי הבדלה אלא מולק בכה"ג רשאי למלוק אפי' ב' סימנים וזה כוונת הרמב"ם דכ' מולק ב' סימנים היינו בב"א או בסימן א' היינו בזאח"ז ול"ק מברייתא דחולין דשם מיירי בסתמא זאח"ז כנ"ל: