מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קב

ב"ק נ"ו ע"א ד"ה פשיטא הוכיחו דאפילו אם לא השביעו אותו אפ"ה מחויב להעיד והפי' בקרא הוא דאם שמע קול אלה בדבר שאם לא יגיד ונשא עונו אפילו אם לא נשבע אז אם נשבע חייב קרבן שבועה וזה קשה שהרי בסנהדרין ל"ז אמרי' שם במשנה דאפי' בד"נ מחויב להעיד משום אם לא יגיד ואע"ג דאינו חייב קרבן שבועה וברשב"א שם בב"ק פקפק על פי' התוס' דכ' דממילא משמע דכיון דחייבו תורה קרבן משום דהזיק ממון ע"י מניעת עדותו ממילא משמע אפילו בלא שבועה חייב ולי קשה מת"כ בויקרא פ"ח הלכה רצ"ד דדרש ר"ע מקרא דאם לא יגיד ואפי' מפי אחרים בשוגג חייב להגיד מדכתיב אם לא יגיד וביאר בפי' התורה והמצוה דלשון אם באמצע הענין משמע כן דאפי' אם לא הי' תנאים הראשונים כגון השבועה אפ"ה אית בי' משום לא יגיד ובזה מובן היטב הש"ס בב"ק הנ"ל דאפי' בלא שבועה עובר אלא דקשה למה נקט הת"כ הלשון דווקא אם נשבע מפי עצמו או מפי אחרים בשוגג הא אפילו לא נשבע כלל הוא מצווה באם לא יגיד ואפשר דלרבותא נקט דאפילו אם נשבע הו"א דאינו נאמן משום דאאמע"ר קמ"ל דאפ"ה הוא מחויב להעיד כיון דשוגג הי' או אפי' אמר מזיד פלגינן דיבורא כנ"ל. מיהו אם הוא פסול לעדות אלא דבעה"ד קיבלו עליהם להאמינו דכה"ג כ' הר"ן והרשב"א מירושלמי דאינו מחויב קרבן שבועה וכן מוכח מרש"י ר"פ שבה"ע דפי' דלכך אינו נוהג בפסולים משום דכתיב והוא עד וכו' ובשבועות דף ל"ה משמע מאם לא יגיד דאם הי' מגיד הי' מועיל וממילא פסול לא הי' מועיל ולית בי' קרבן שבועה ולמה נקט רש"י מוהוא עד ועכ"ח בא ללמד דאפי' אם קיבלו עליהם פסול דאז הי' מועיל עדותו אפ"ה פטור דלא נקרא עד וכיון דעלי' קאי ואם לא יגיד משמע ג"כ דהמצוה להעיד הוא דווקא אם הוא כשר לעדות מה"ת והכ"מ בה' שבועות כ' דגם הא דבעינן תביעה ילפי' מקרבן שבועה והמנ"ח הקשה הא גם בד"נ וכיו"ב ועדות קרקע דליכא קרבן שבועה ואפ"ה איכא עשה ועכ"ח דמלא יגיד ילפי' דבעי' תביעה אבל לענין פסולין בקיבלו עליהם דליכא מ"ע נראה לי דמוכח מוהוא עד כמ"ש רש"י. וכ"ז דעת רש"י אבל דעת הר"ן בשבועות דף ל"א ובב"י בחו"מ סי' כ"ט רצה להוכיח דגם הרמב"ם סובר כן דדווקא אם השביעו אותו איכא מ"ע דאם לא יגיד עיי"ש ולכאורה יש ראי' לדבריהם מת"כ הנ"ל דנקט דווקא אם נשבע והטעם כמ"ש הר"ן כיון דיכול לחזור ולהעיד לא עבר על עשה וממילא דאם מת זה שחייב בעדותו או שהלך למדה"י וא"א להוציא ממון שהי' ראוי' להעיד איכ"ל גם להר"ן איכא ביטול העשה וא"כ שם בב"ק נ"ו דמחויב ביד"ש ועכ"ח מיירי שאין יכול להוציא מן המחוייב פריך שפיר פשיטא דחייב דאם לא יגיד כתיב

ב) בשבועות במתני' דף ל"ה אם הי' אחד מהם קרוב או פסול אין כאן שבה"ע והקשה בתו"ח שם דהא במכות אמרי' דווקא אם העידו כאחד או כיוונו להעיד עם הפסול נפסל ע"י הפסול ואיך סתם כאן. ונ"ל כמו דקיי"ל בחו"מ סי' ז' דאין עד נעשה דיין דאם ייחדום לעדותו הרי הוא כאילו העיד וה"נ כיון דהשביעום עם הפסול בזה גופא נצטרפו ונפסל לעדות ובכה"ג אני מסתפק אם כיוונו הבעה"ד על עד הזה שהי' בצירוף קרוב או פסול אם מחוייב להעיד דלפי הנראה לי דכה"ג כיון דמקרי והוא עד אף דצרפו קאי עלי' בלא יגיד וצ"ע

והנה לפי מה שבארנו דאפי' במקום שאין חיוב קרבן שבועה איכא מ"ע מקרא דאם לא יגיד כדרש דת"כ הנ"ל והאי קרא מיירי גם בד"נ ואיסור וא"כ מנ"ל לחלק בין תבעו הבעלים או לא דליכ"ל כמ"ש לעיל בשם מנ"ח דאם לו לא יגיד דהרי האי קרא גם בד"נ ואיסורין מיירי כמו שהוכיחו תוס' סנהדרין ל"ז הנ"ל ונראה לי דעיקר הטעם דהוי כמו מחילה כיון דלא תבעו הבעלים אותו הו"ל כאילו מחלו לו להעיד שאינו רוצה להטריחו משא"כ לאיסור או לד"נ דלא ניתנו למחילה ואין חילוק בין תבעו ללא תבעו ובזה נראה לי ליישב דברי החינוך דכתב דהה"ד דאם תבעו הב"ד חייב להעיד והקשה המנ"ח דלענין קרבן שבועה בעינן דווקא שיתבעו הבעלים או שלוחם אמנם אם נימא דבאמת המצוה בכל אופן כמו שכת' לעיל אלא דאם לא תבעו הוי כמחילה וממילא אם תבע ב"ד והם כשלוחו של בע"ד שפיר כתב החינוך דחייב להעיד

ג) וקיי"ל דאם תבעו לת"ח להעיד לפני ב"ד הפחות ממנו אינו מחויב להעיד דעשה דכה"ת עדיף והיינו לענין ממון אבל באיסור נראה מתוס' בשבועות דף ל' ע"ב ד"ה אבל דמחויב להעיד אפילו האיסור לאו שאינה שוה בכל וקשי' ממ"ש התוספת בברכות כ' ע"א דבאינו שוה בכל אפילו בקום ועשה רשאי לעבור וצ"ל דשם מיירי בגנאי גדול כתי' ראשון שבתוס' וצ"ע. התוספת בברכות שם הקשה על רש"י שכ' דבנזיר וכהן ליכא עשה כלל שיטמאו למת המוטל בבזיון והקשה תוס' א"כ בכל מקום נימא כן ונראה כוונת רש"י דהפנ"י הקשה מנ"ל להוכיח שם דכבוד הבריות דוחה דילמא עשה דקבור תקברנו דוחה לעשה דפסח ואע"ג דפסח חמיר מ"מ יש לעשה דקבורה סיוע מכבוד הבריות ולכך עדיפא האי עשה מעשה דפסח אבל במוצא כלאים דאינו מקיים מ"ע רק בכבוד הבריות לחודא ידחה הל"ת זה לא אמרי' ולכאורה הו"א כיון דאפשר לקיים מצות קבורה אח"כ אפשר לקיים שניהם מיהו אין זה מספיק שהרי מיירי במת מצוה אפי' מוטל במקום שיש לחוש שיאכלו כלבים וא"א לקיים שניהם, ונראה דהרי הוא הולך לשחוט הפסח וקיי"ל בסוכה כ"ה ע"ב דעוסק במצוה פטור ממצוה והמצוה השני' נחשב כמו רשות וכמ"ש הריטב"א שם אפי' אם הראשונה קילא מהשני' וא"כ כאן פטור לגמרי כיון דהולך לשחוט מעשה דקבורה ואפ"ה נדחה א"כ מוכח שפיר דרק כבוד הבריות דוחה וא"ש אמנם כל זה בפסח אבל בנזיר וכהן באמת איכ"ל הטעם דעשה דקבורה דוחה הואיל ויש צירוף כבוד הבריות ושפיר כ' רש"י דמנזיר אין קושיא דאין כאן עבירה הואיל דעשה דקבורה דוחה. איברא דלכאורה קשיא הא גם בהולך לשחוט מיירי בהי' כהן או נזיר אמנם רש"י לשיטתי' בברכות באמת לא מפרש דסיפא מיירי שהי' כהן או נזיר וא"ש

ועפי"ז יש ליישב היטב דברי הרמב"ם בפ"י מכלאים שכ' דכלאי' פושט אפילו בשוק והא דאמרי' גבי טומאת מת דכבוד הבריות דוחה שאני התם דכתיב לאחותו עכ"ל ובשג"א סי' נ"ח הנ"ל תמה עליו טובא ממ"נ אי מיירי מכהן ונזיר הו"ל להביא מלאמו ולאחיו ואי מיירי בהולך לשחוט הפסח התם הוי שוא"ת עיי"ש מה שהקשה עוד ולהנ"ל א"ש דהוא מפרש לאחותו נמי מיירי בכהן ונזיר בוודאי מלאחיו לא קשה משום דאיכ"ל כנ"ל דעשה דקבורה מסייע לדחות אבל בהולך לשחוט ועוסק במצוה פטור ממצוה ונהי דמפסח ל"ק דהוי שב ואל תעשה מ"מ מקשה מהא כיון דהוא כהן ונזיר איך יטמא בקום ועשה, ועשה דקבורה אינו מועיל שהרי הוא עוסק במצוה ע"ז שפיר כ' דשאני התם דכתיב לאחותו ול"ק דנילף מני' דס"ל כתי' התוס' דהואיל ואינה שוה בכל שאני וא"ש היטב: מצוה קכד והיא להרמב"ם מ"ע נ"ד. ולהרמב"ן היא מצוה קי"ט ומ"ע נ"א

מ"ע להקריב קרבן עולה ויורד שנאמר ואם לא תגיע ידו וכו' ובא על ג' עבירות שבה"ע, ושבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל הקשה בחי' שבת קל"ב ע"א דאמרי' במח"כ בעינן קרא למעט בלילה הואיל וחס רחמנא עלי' הו"א אפילו בלילה יבוא אפי' בזר ואפי' באונן לכך בעי' דאהדרי' קרא ביום ולא בלילה והקשה לפמ"ש רש"י דבזב וזבה ויולדת ומצורע בכולהו אהדרי' קרא ש"מ לא אתיא מהדדי ואלו אהדרי' בחדא אכתי הו"א אידך חס רחמנא טפי א"כ תקשי בקרבן עולה ויורד דחס רחמנא יותר דאיכא בדלות ודלי דלות והתם כהן כתיב וביום לא כתיב הא כתב הרשב"א שם דהדורא דכהן לא הדורא הוא דאיכ"ל רק לכתחלה בעינן א"כ ליתכשיר בלילה ולא לשתמיט בשום דוכתא דכשר בלילה להקריב קרבן עולה ויורד ותי' מרן זצ"ל עפ"י מה דאיתא בפסחים קי"ח עשיר בשורו עני בשיו נמצא בקרבן עוי"ו דבא לכפר אין כאן חייס כלל אבל במח"כ דקרבן בא רק לאכשורי והוי כמו מקוה לטהרה בזה מקרי חס ובזה מיישב דברי החינוך דכ' בעולה ויורד עני שהביא קרבן עשיר לא יי"ח והוא נגד משנה מפורשת סוף נגעים שעני יי"ח בקרבן עשיר ולהנ"ל א"ש בשלמא בנגעים דאתי רק לאכשורי ומדינא הי' חייב בקרבן עשיר אלא דחס רחמנא א"כ אי מייתי קרבן עשיר יי"ח ותע"ב אבל בקרבן עוי"ו דכפרתו של עני די בקרבן עני איכ"ל דאם הביא יותר הוי כמו חולין בעזרה ולא יצא

והנה בטומאת מקדש וקדשיו הי' ראוי שיהי' חייב עליו קרבן קבוע כמו בכל חייבי כריתות בשוגג אלא שהקילה התורה באיסור זה ונראה דהטעם משום דלא בדיל מיני' ורגיל לשכוח כמו בחמץ לכך אפשר דהקילה התורה כנ"ל לדברי מרן זצ"ל אבל בשבועת העדות ושבועת ביטוי אדרבה החמירה התורה יותר משאר דיני תורה דבעלמא באיסור לאו לא מביאין קרבן וכשם שהקילו התורה לענין טומאת מו"ק דסגי בקרבן עוי"ו ה"נ הקילה התורה דבעי' דווקא ידיעה בתחלה וגם הידיעה בסוף יש בו קולא דבעי' לידע במה חטא ויפה כ' במנ"ח על קושית הלח"מ ל"ל בנדה כ"א קרא דמזכר עד נקיבה תיפוק לי' דלא הוי ידיעה ברורה ותי' או דבעי' במזיד או בנקרע עיי"ש

ב) והנה בשבועת העדות קיי"ל דנותנת דווקא בראוין להעיד וכבר כ' דהרשב"א והר"ן והוכיח מירושלמי דאפילו קבלו עליהם קא"ס לית בהו קרבן שבועה והוא עד כתיב וזה אינו