מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קא

הוי מפורש בקרא ואם טעו ב"ד והורו בזה מביא פר והש"ס בהוריות דקמבעי' לי' אם טעו בחרישה מאי קאי לר"י דבחריש קאי רק אשבת אבל להרמב"ם א"ש כנ"ל. וחל מ"ע זו בכהן משיח שהורה ועשו על פיו מביא ג"כ פר: מצוה קכב והיא להרמב"ם מ"ע נ"ב. ולהרמב"ן היא מצוה קי"ז ומ"ע ס"ט

מ"ע שיקריב היחיד קרבן חטאת קבוע אם שגג באחת מן העבירות שחייבין עליהם במזיד כרת שנאמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וכו' ודבר שאסור באכילה או עריות שחייבין עליהם כרת אפילו לא כיון כלל על עבירה אלא מתעסק בד"א אפ"ה חייב חטאת דמתעסק בחלבים ועריות חייב אבל אם הי' מתעסק בשבת פטור לכ"ע ודבר שאין מתכוון פטור לר"ש ומלאכה שאצל"ג גם כן פליגי ר"ש ור"י ולדידן דשא"מ פסקינן כר"ש ובמלאכה שאצל"ג להרמב"ם חייב והטור וסייעתי' פסקו כר"ש דפטור וכבר כ' בפ' יתרו במצות שבת מה נקרא מתעסק ומה אינו מתכוון ואמרי' בכריתות דף י"ג ובסנהדרין דף נ"ה דאין חייבין חטאת אלא בעשה מעשה ולכך חלקו רבנן על ר"ע דס"ל דגם מגדף חייב אע"ג דלא עשה מעשה וקיי"ל כרבנן והרמב"ן בחי' הובא בשטמ"ק ב"מ דף צ' כ' שם לפרש הסוגיא דמוכח דיש חילוק בין חטאת לאיסור מלקות דבחטאת כיון דמשכחת לה בלא מעשה אפילו אם עשה מעשה פטור דכתיב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה עיי"ש ולראב"ד שם גם במלקות אמרינן כן כיון דמשכחת לה בלא מעשה אפי' בעשה מעשה פטור בין מחטאת בין ממלקות וקשה לי ע"ז מסוגיא דכריתות דף ג' דמפלפל דמה חילוק יש בין אוב ובין ידעוני ומסיק דבאוב משכחת לה בעשה מעשה במקטר לשדים כדי לחברם א"כ אי נימא אי משכחת בלא מעשה אפי' בעשה מעשה פטור ושם איירי בסתם אוב והקשת זרועותיו לא הוי מעשה א"כ אפי' בעשה מעשה יהי' פטור וצ"ל כעין שכ' השעה"מ בפ"א מחמץ ומצה על החינוך דס"ל כראב"ד הנ"ל וסותר עצמו ותי' דדווקא אם עתה על אופן זה משכחת בלא מעשה הוא דאמרינן אפילו בעשה מעשה פטור אבל אם אופן זה לעולם לא משכחת לה בלא מעשה אע"ג דבגוונא אחרינא משכחת לה בלא מעשה מ"מ מקרי יש בה מעשה וצ"ע

ובאמת בשבת קנ"ד ע"א מוכח דגבי חטאת לענין מחמר אחר בהמתו כיון דלית בי' מעשה פשיטא דפטור מחטאת אבל לפטור ממלקות אמרינן שם טעם אחר משום דניתן לאזהרת מיתות ב"ד וכבר מבואר בעלי שצ"ה מכתב קפ"ב קושיא זו ונראה לי מהתם יש ראי' להרמב"ן הנ"ל דהרי לפי פי' התוס' הא דאמרי' עקימת שפתיו הוי מעשה דווקא היכא בדיבורי' מתעביד מעשה והנה במחמר שהוא בקול משכחת דבדיבורי' מתעביד מעשה כגון בעקירה או בהנחה אבל אם הוא מחמר אחרי' בעודה שהיא מהלכת אז בדיבורי' לא מתעביד מעשה מלאכה אלא אח"כ אבל במעשה טחינה גם באופן זה משכחת דמיד בדבורו קעביד מעשה שנטחן וא"כ א"ש לדברי הרמב"ן המובא לעיל דבשלמא בחטאת פשיטא כיון דלפעמים לית בי' מעשה אפילו אי משכחת במעשה אפ"ה פטור אבל במלקות כיון דאי אתעביד מעשה בדיבורי' חייב א"כ בוודאי יהי' חייב מלקות וע"כ צריך טעם אחר למלקות. ובאמת הה"מ בפ"י משכירות כ' הטעם דחסמה בקול לוקה לר"י כיון דלפעמים משכחת בעשה מעשה א"כ בלא עשה מעשה נמי חייב ולענין חטאת עכ"ח מודה הה"מ דאם לא עשה מעשה פטור כדמוכח בכריתות ג' ע"ב ואפילו במשתחוה לע"ז אי' אמרי' דכופף קומתו לא מקרי מעשה פטור מוכח משם דכל שאין עושה מעשה אפילו משכחת במעשה פטור משום דכתיב תורה אחת וכו' ובלאו בעינן רק דומיא דלאו דחסימה ולפי"ז צ"ע בסנהדרין ס"ה ע"ב דפריך מהא דעדים זוממין מסית ומדיח פטור מחטאת מהא דר"י דאמר בחסמה בקול לוקה ולדברי הה"מ צ"ע איך מדמה איסור לאו למלקות

ב) וחטאת קי"ל דאין חייב בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה מיהו בעינן דווקא בטרוד טירדא דמצוה כדאית' בפסחים דף ע"ב ובשבת קל"ז דאז לא דמי לחטאת דע"ז אמנם לא מקרי טירדא דמצוה אלא אם הי' באמת טירדא דמצוה אבל אם טעה בזה דהוא סבר דהוא מצוה ובאמת לא הי' מצוה כה"ג אינו יכול לפוטרו וכמבואר ברש"י פסחים ע"ב ע"ב ע"א ד"ה ותסברא. ובזה אני מיישב קו' הלח"מ על הרמב"ם בפ"י מתרומות דפסק שם הרמב"ם באוכל תרומה ונמצא שהוא בן גרושה דפטור וכ' הרמב"ם שם דווקא בע"פ ובש"ס פסחים מוקי לה דווקא בע"פ למ"ד דבעי עוד תנאי לחשבו טרוד דדווקא בדבר שזמנו בהול חשיב טריד לכך מוקי לה בע"פ אמנם להנ"ל א"ש דטרוד מקרי דווקא אם הי' באמת טירדא דמצוה אבל התם דנמצא בן גרושה א"כ הי' הטירדא טעות וכן לא עשה מצוה מקרי לכך בעינן לכ"ע לאוקמי בע"פ שטרוד באכילת חמץ וגם עשה מצוה להשבית בזה חמץ ולכך פסק הרמב"ם דווקא בע"פ

ובזה אני מיישב דברי הרע"ב ריש שבת דלכך נקט עני עומד בחוץ לאשמעי' אף דאצל חבירו הי' מצוה אפ"ה חייב הבעה"ב והקשה התוי"וט הא קיי"ל דטעה ועשה מצוה פטור ותירץ התויו"ט דדווקא היכא דניתן לדחות ותמהו עליו שהרי לולב לא ניתן לדחות בשבת ואפ"ה פטור ואני אמרתי דכוונת התויו"ט עפ"י דברי רש"י הנ"ל שהטרדא בעינן שיהי' באמת מצוה וזה כוונתו דניתן לדחות ר"ל דהמצוה ניתן שתעשה היום ולשון לדחות ל"ד ולכך בעני שבא עם כליו בידו ויש לחוש שיעבור ד"א או פחות מד"א או אפי' בכרמלית נראה דאין רשאי ליתן לו דקיי"ל באו"ח קס"ג דאם יודע שהעני לא יטול ידיו לא יתן לו דבר לאכול כיו"ב יש בזה ב' דיעות לענין ברכה באו"ח סי' קס"ט דאם יודע שלא יברך י"א שלא ליתן לו צדקה וא"כ הה"ד בעני הבא עם כלי בידו שמסתמא יוציא או יעביר אותו לביתו ועובר על לפני עור נראה בכה"ג אין מצות צדקה עליו ונהי דהוא לא ידע מזה מ"מ הוי טירדא בטעות וטירדא דטעות לא פוטר אותו

ואינו חייב חטאת אא"כ שגג בתחלה ובסוף ושגגת קרבן קיי"ל דלא הוי שגגה דלא כמונבז אבל אם שגג בכרת אפי' הזיד בלאו קיי"ל כר"י דחייב בקרבן ותימה בעיני דר"י לשיטתי' ס"ל בכריתות ג' דחיוב חטאת תליא אם חלוקין בלאו אפי' אם לענין כרת כתובין בהדדי אפ"ה חילוק דלאו שמה חלוקה וא"כ אם הזיד בלאוין באוב וידעוני הכתובין בחד לאו ובהזיד בו ושגג במיתה הכתוב בב' פסוקים אפ"ה אינו חייב אלא חטאת אחת וקשה כיון דלר"י הלאוין גורמין חילוק החטאות למה אמרי' דאפי' בהזיד בלאו חייב מיהו כבר יישבו התוס' בלשונם בסנהדרין ס"ה בד"ה הואיל ובשבת אע"ג דכתיב רק לאו אחד ל"ת כל מלאכה אפ"ה חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת בפ"ע כדילפי' ר"פ כלל גדול וביודע שהוא שבת ושגג במלאכה חייב על כל אחת ואחת והדבר קשה כיון דחד לאו וחד מיתה למה יתחייב על כל אחד ואחד נראה דלכך הוצרך קרא ללמד חילוק מלאכות כדאיתא בשבת דף ע' עיי"ש. ומהא דקיי"ל דלא תבערו בא לחילוק מלאכות משמע כר"י דהלאוין מחלקין

ג) והנה בגופין מחולקין קיי"ל דאפי' איסור א' חייב ע"כ עבירה חטאת דנהי דלא קיי"ל כר' יהושע בכריתות ט"ו ע"ב דתמחויין מחלקין אבל גופין מחלקין ולי לכאורה קשה על התוס' חולין צ"א ד"ה אלא דכ' דלא בעי לאוקמי שאכלו שניהם בב"א וכו' כי היכא דלא נפשוט בעיא וכו' ויש לעיין דאכתי קשה הרי מבואר בכריתות ט"ו ע"ב דר' יהושע מחייב באוכל ב' זתים חלב בשתי תמחויין דחייב שתיים וכבר פירש"י לעיל פ"ב ע"א ד"ה בהעלם א' דחטאת ומלקות תלי' בהדדי א"כ לר"י מחייב בחד התראה שתים בב' תמחויין ומאי פריך. מיהו זה יש ליישב דאיכ"ל דאע"ג דר"י מחייב בב' תמחויין היינו בב' אכילות אלא שהם בהעלם אחד אבל בחדא אכילה איכ"ל דגם ר"י לא מחייב שתיים מיהו עדיין תקשי הא בבת אחת הוא ל"ד אלא מיד זאח"ז בלי הפסק מקרי נמי בב"א ובכה"ג מחייב ר"י תרתי וכן קשה לקמן דמייתי מאידך ברייתא דנקט אכל מב' גידין ומב' ירכות דקאמר היינו עכ"ח תרווייהו לאיסורא ולר' יהודא איצטרך וקשה הא ר' יהושע סובר בכריתות שם דבאוכל נותר מה' בהמות חייב ע"כ חדא וחדא א"כ עכ"ח סובר דכה"ג מקרי גופן מחולקין אע"ג שהם מתים וא"כ איכ"ל דאתי' כר' יהושע ולעולם דאיירי דאכל חד ימין וחד שמאל ואפ"ה נקט בב' בהמות דמיירי באכילה אחת בהעלם אחד ולכך צריך למנקט בב' בהמות כדי שיהי' גופין מחולקין וצ"ע לכאורה ועיי' ברא"י מה שהביא בשם ריא"ז מדברי המל"מ פ"א מא"ב והמל"מ פ"י משגגות ה"ד תמה עליו דמבואר בכריתות שם דגם חיין לא חשבינן גופין מחולקין אליבא דר"ע ואליבא דר"י אפילו שחוטין וגם התוספות בזבחים ע"ח שכ' דהוי גופין מחולקין איכ"ל דכ' כן אי סובר ר"ל כר"י ולר"ע צריך לומר דווקא לענין עריות דכתיב ואשה לחייב ע"כ או"א חשבי' כגופין מחולקין. ואין לומר דגכך לא מצי למימר דמיירי בב"א א"כ יבטל אחד את חבירו וכדאי' בזבחים ע"ח דכבר כתבתי דבבת אחת לאו דווקא: מצוה קכג והיא להרמב"ם מ"ע נ"ג ולהרמב"ן הוא מצוה קי"ח ומ"ע ע'

מ"ע להעיד בב"ד בכל עדות שיודע בין לזכות בין לחוב שנאמר והוא עד או ראה וכו' ואם לא יגיד ונשא עונו והנה בתוס'