מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א ק

ולא חלל שבת ועכ"ח דס"ל דפסול אף בדיעבד וא"כ לא חילל דהוי מקלקל, ועפ"י הנ"ל אמרתי ליישב קו' התוס' על הא דפריך אי בהקטרה הא שמעי' לי לר"י דהבערה ללאו יצאת מאי קו' הא גם איסור זרות הוא רק בלאו וא"כ א"ש כר"י ולהנ"ל י"ל דתוס' שבת ק"ו כ' דמלא תבערו ילפינן דמקלקל בהבערה חייב וא"כ מנ"ל לחלק יצאת ותירצו שם ותי' ההוא לא שייך על ר"י דג"כ קשה מנ"ל ללאו הא איצטרך לחייב במקלקל בהבערה ועכ"ח צ"ל דס"ל לר"י כאידך מ"ד דמקלקל בהבערה פטור דל"ל קרא וא"כ קשה אמאי חייב שתים ותי' באמת רק אסור מדרבנן והנה לפי"ז אפשר עוד ליישב קו' אחרת דמסיק ביבמות דבהקטרה אין איסור משום בישול ולא משום כיבוי אלא משום הבערה וא"כ לכאורה קשה לשיטת ריב"א פסחים ה' שכתב דאי הבערה ללאו יוצאת וממילא ביו"ט דכתיב ל"ת כל מלאכה אין איסור כלל א"כ ל"ל עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט הא לר"י דהבערה ללאו יצאת אין כאן איסור כלל ביו"ט ולהנ"ל א"ש דבאמת איכא איסור כיבוי ובישול רק דקו' הש"ס קאי דמשום בישול וכיבוי א"א לומר דהוי מקלקל וע"כ משום הבערה ור"י ס"ל הבערה ללאו יצאת כנ"ל דרך חידוד: מצוה קכ והיא להרמב"ם מ"ע נ'. ולהרמב"ן היא מצוה קט"ו ומ"ע מ"ז

מ"ע להקריב על כל קרבן ומנחה מלח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח וכבר כ' למעלה דיני מליחה לענין קרבן ובת"כ דרשי' תקריב אפי' כ"ש אפילו בשבת ואפי' בטומאה ומ"מ והמל"מ בפ"ה שם הקשה על הרמב"ם אמאי לא הביא כל דרשות דדרשי' מתקריב אפילו בשבת תקריב אפי' מלח איסתרוקנית וע"ז י"ל כיון דהביא מלח כ"ש מותר כל מלח הוי בכלל אבל הא דאינו מביא תקריב אפי' בשבת קשה וא"ל כיון דאמרנו לעיל דהרמב"ם פוסק כר"י דבקרבן המליחה רק לכתחלה וא"כ קשה לכאורה ממ"נ אי במליחה יש איסור דאורייתא כמו שהבאתי לעיל בשם המל"מ או כמ"ש בת"ש סי' שכ"א דיש בו משום בישול א"כ באמת למה יהי' מותר בשבת כיון דאינו מעכב ונהי דכתבתי דאפי' מצוה מן המובחר איכ"ל דדוחה שבת היינו אם גילה לן קרא ע"ז אבל הכא האי תקריב צריך לשאר דרשות ואי אמרי' דבמליחה לית בי' איסור חילול שבת פשיטא דלא בעי' קרא ונראה דאיכ"ל דסתם ספרא ר"י וס"ל ביומא ז' דטומאה הותרה והה"ד שבת הותרה כמ"ש בכ"מ פ"ב משבת וכיון דהותרה כתב הר"ן בביצה דף זי"ן דמותר להרבות ולכך אע"ג דאינו מעכב מותר דהותרה ולפי"ז אפשר לומר דווקא ר"י לשיטתי' אבל לדינא פ' הרמב"ם דדחוי' ומש"ה לא הביא הך דינא אפילו בשבת

ב) והנה במנחת חינוך כ' דנראה לו דדווקא במלח הנעשה ממים צריך למלוח דהרי ילפינן מברית מלח עולם שהקב"ה כרת ברית עם מים שיקרבו מהם וא"כ בעי' מלח הבא ממים ולא מלח הנחפר בקרקע ובאמת גם לי נראה כן דמלח הנחפר בקרקע הוי דינו כמו מי פירות כדאי' במג"א תס"ג ובנוב"י מה"ת פלפל הרבה מזה אמנם הרי מבואר בת"כ דתקריב אפי' מלח איסתרוקונית אפי' אינו מן המים וא"כ לכתחלה רק בעי' מלח סדומית ובדיעבד כשר אע"ג דהרמב"ם לא הביא זה כבר כ' דזה הוי בכלל מ"ש כ"ש: מצוה קכ"א והיא להרמב"ם מ"ע נ"א. ולהרמב"ן היא מצוה קט"ז ומ"ע מ"ח

מ"ע שיקריבו הב"ד קרבן אם טעו בהוראה לעבור דבר שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתו חטאת קבוע והורו לבטל מקצת ולקיים מקצת והעם סמכו עליהם ועשו עפ"י הוראתם ואח"כ נודע לב"ד שטעו חייבין להביא בשאר עבירות פר לחטאת ובע"ז פר לעולה ושעיר לחטאת שנאמר אם כל עדת ישראל ישגו ונעלם הדבר מעיני העדה והקריבו וכו' ולפי מה שפ' הרמב"ם בפי"ג משגגות ס"ל כר' יהודא דכל שבט ושבט מחוייב להביא בעבור הב"ד והב"ד א"צ להביא והיינו אם רוב כלל ישראל עשו או ז' שבטים ואפי' רק שבט א' והוא רוב הקהל מכלל ישראל עשו עפ"י הוראת ב"ד או גדול כל ישראל חייבין והלח"מ האריך בזה להקשות על הכ"מ דכ' דהרמב"ם פוסק כרשב"א ובס' מלוא הרועים אות ש' ג"כ תמה עליו ועל הרמב"ם בפי' המשנה שכ' דלר"י לא ס"ל דשבט א' גריר כל השבטים להביא פר עמהם רק כשהשבט הוא רוב ישראל ואשתמיטתי' סוגיא בהוריות ו' ע"ב דמייתי שם ברייתא מה הן מביאין פר ומוקי לה כשחטא שבט א' ולכך מביא פר אחד לחוד ומקשה ותסברא מני אילימא ר"י שאר שבטים נמי מייתי ומאי קושיא דילמא לעולם מיירי בשבט א' ור"י הוא ומיירי דליכא רוב ישראל בשבט זה ולכן לא מייתי שאר שבטים בהדיי' אעכ"ח דלר"י גורר עמו שאר שבטים עכ"ל וגם על הלח"מ הקשה דר"ל דלרשב"א חייב שבט א' שהוא רוב ישראל דבש"ס שם דף ה' מוכח דלרשב"א צריך לכה"פ ששה שבטים עיי"ש שהאריך ולענ"ד דהרמב"ם סובר לפי מה דקיי"ל שבט א' איקרי קהל לכך ס"ל לר"י וגם לר"ש ואפשר גם לר"מ סובר כן וקשיא ע"ז הא בקרא בפ' שלח כתיב גבי שטעו לענין ע"ז כי לכל העם בשגגה ומזה מוכח דבעינן כל העם נהי דרובו ככולו מ"מ שבט א' לא איקרי לכל העם דאפי' נקרא עם מ"מ לא נקרא כל העם ואיך אפשר לומר דאי שבט א' חטא מקרי כל העם אמנם י"ל ר"י לטעמי' דס"ל בבכורות דף ג' דכל בכור בישראל אמר שם ר"י דאפילו רק מקצת בישראל נמי חייב בבכורה ואיתא שם הטעם דבכור משמע כולו בישראל אבל מדכתיב כל היינו אפי' מקצת וה"נ אי הי' כתיב רק להעם בשגגה הו"א דכולו אבל מדכתיב לכל א"כ אפילו מקצת בכלל ושפיר אמר שם הטעם דכיון דשבט א' מקרי קהל מתרבי מדכתיב כל דעם לא מקרי שבט א' אבל קהל מקרי ושפיר מוכח דחייב אבל לדינא קיי"ל כרבנן דכל שיד גוי באמצע פטור מבכורה ואמרי' שם הטעם דס"ל דבכור משמע אפילו מקצת אבל מדכתיב כל בעינן דווקא כולו ישראל וה"נ דאי הוי כתיב העם הו"א מקצת ומדכתיב כל משמע דווקא כולו אלא דרובו ככולו וא"כ שפיר פסק הרמב"ם לדידן דפסקינן אפילו כר"י דשבט א' מקרי קהל אפ"ה לא מקרי רוב ישראל, כי בפסוק משמע דווקא כל ישראל. ומיושב קו' המל"ר דהתם קאי אליבא דר"י ור"י לשיטתי' דכל משמע אפי' מקצת וכיון דשבט א' איקרי קהל שפיר חייבין כל הציבור אבל לדינא פסקינן דכל משמע כולו והשתא אפי' דפסקי' דשבט א' מקרי קהל מ"מ לא מקרי כולו ואין חייבין שאר הציבור וא"ש

ב) בירושלמי ר"פ הרואה איתא דאם נעשה נס לשבט אחד תליא בפלוגתא אי שבט א' מקרי קהל לתנא דס"ל שבט אחד אקרי קהל חייבין כל ישראל לברך ע"ז והקשה הב"ח על הרמב"ם דפסק שבט א' אקרי קהל והשמיט האי דינא דירושלמי וסובר דצריך הנס דווקא לכלל ישראל וגם המג"א בסימן רי"ח והפ"מ על הירושלמי שתי' קו' זו דדווקא היכא דיש שום ריבוי אמרי' דשבט א' אקרי קהל אבל מ"מ קשיא על ירושלמי אבל לפי הנ"ל א"ש דהירושלמי שפיר כ' למ"ד דשבט א' מקרי קהל וגורר כל ישראל להביא קרבן ה"נ חייבין לברך אבל לדינא פסק הרמב"ם דווקא רוב ישראל בעינן ורובו ככולו ע"כ השמיט מימרא זו דירושלמי

ג) והנה הא דמביאין פר ושעיר בע"ז דווקא אם טעו בדבר שאינו מפורש בתורה ואין הצדוקים מודים בה אבל אם טעו במפורש לא הוי הוראה ויחיד מביא כשבה ושעירה והרמב"ם פי"ד משגגות פסק דאם טעו והתירו אחת מאבות מלאכות בכה"ג הוי מקצת ולא מקרי כולו אבל אם טעו והתירו להוציא מרשות לרשות שמפורש בקרא לא הוי הוראה והקשה בס' הורה גבר בהוריות ה' דאיך אפשר לומר כן דהרי חרישה וקצירה ג"כ מפורש בקרא בחריש וקציר תשבות. ואיך כייל הרמב"ם בשאר מלאכות מביאין פר ולענ"ד דהרמב"ם לשיטתי' שפיר כ' דעל הקרא דבחריש וקציר תשבות יש פלוגתא בפ"א משביעית ר"ע ור"י דלר"ע בחריש וקציר תשבות קאי על תוס' שביעית ולר"י בא ללמד על קצירת עומר דדוחה שבת מה חריש רשות אף קציר רשות וברמב"ם אינו מפורש איך פסק וכבר האריכו בזה ואני כתבתי במק"א דלפי הנראה לי מהרמב"ם ר"ה שמיטה ויובל דכ' דמ"ע לשבות מעבודת הארץ שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות א"כ מבואר דס"ל דהאי קרא קאי על שביעית אלא דקשה דשם בפ"ג משמיטה פסק הרמב"ם עצמו דתוס' שביעית ילפי' מהלמ"ס ודווקא בזמן שבהמ"ק קיים וכיוצא בזה הקשה הפנ"י ר"ה דף ט' על הב"י שכ' באו"ח סי' תר"ד דהטור יליף תוס' שביעית מבחריש ובקציר תשבות הא קיי"ל דבזה"ז אין תוס' שביעית והיא הלמ"ס וכן קשה עוד הא הרמב"ם פסק בפ"ו מתמידין דקצירת עומר דוחה שבת א"כ נראה מזה כר' ישמעאל ונראה לי דהרמב"ם ס"ל דוודאי פשטא דקרא קאי על שביעית והמשך הקרא כך הוא ששת ימים תעבוד ונקט לשון תעבוד משמע עבודת קרקע חרישה וקצירה ואע"ג דחרישה פועלת על יום השבת אפ"ה מותר כל ששת ימים עד התחלת יום השביעי אז תשבות וע"ז מסיים בחריש ובקציר תשבות אפילו קודם דהיינו תוס' שביעית אלא דקשה ע"ז דהרמב"ם פסק דעשר נטיעות נשמע להתירא וא"כ ממילא נשמע איסורא ול"ל בחריש ובקציר תשבות ומזה יליף מסמיכות דמה חריש רשות אף קציר רשות לאפוקי קצירת עומר מותר אפילו בשבת ועכ"פ זה מוכח מכח שהוא הלמ"ס ומש"ה בשאר מלאכות מלבד הוצאה דלא