מהר"ם שיק אורח חיים צז

עדיף אפילו מן הותרה דגבי דאורייתא לפי דרבנן לא גזרו כלל בהא ולא נאסר מעולם עכ"פ בדרבנן לכ"ע הותרה ואין כאן משום ריבה בשיעור וא"כ לפי"ז מבואר כדעת המג"א דגבי איסור דרבנן פשיטא דאין לחלל שבת באיסור דאורייתא דאפילו חילול שבת דרבנן י"ל דלא עבדינין דשב וא"ת עדיף כמו דס"ל לרבי דא"צ לעשר דאיסור דרבנן לכ"ע הותרה במקום חולה אמנם הב"ח והטו"ז שם בסק"ו לא כתבו כן. אלא אפילו במקום שלא לעבור איסור דרבנן הותר לחלל אפילו במלאכה דאורייתא ואפילו לדעת הר"ן כנראה שם מלשונם ובאמת הוא דבר תמוה בסברא. וג"כ קשה לי עליהם מהא דרבי דסובר דא"צ לעשר. ויש. לישב קושיא זו עפ"י דברי הר"ן בביצה דף י"ז גבי ממלאה אשה וכו' דמסיק הר"ן דלמ"ד הותרה מותר לרבות בשיעור בחדא טרחא (צ"ל דהר"ן סובר כתי' הראשון של התוס' ביומא דף ו' ע"ב ד"ה א"ר תחליפ'. דרבא סובר דחוי' דלתי' ב' דרבא סובר דהותרה. א"כ איך כתב שם הר"ן. דגבי פ"נ אסור לרבות. הרי מרא דהאי מימרא הוא רבא ואיהו סובר הותרה אלא ע"כ כנ"ל. דסובר כתי' הראשון) ועכ"פ לפי דברי הר"ן שם אי אמרינן הותרה ממילא שרי הריבוי. א"כ אם נידון דתרומה הותרה דהוא קיל או טבל (דאפילו למ"ד הותרה לא הותר. רק האיסור הקל הקל תחילה כדמוכח מדברי הרא"ש הנ"ל) א"כ ליכא למימר דטבל חמיר הואיל וצריך לרבות בשיעורו זה אינו דאי נימא תרומה הותרה. ג"כ רשאי לרבות. ואין הריבוי מעלה או מוריד. וא"כ א"ש רבי לשיטתו דרבי סתם לפי תירוץ רבא בפ"ק דיומא דף ו' ע"ב. כמאן דאמר הותרה. וא"כ אין הריבוי בשיעור מעלה. ולא ריעותא ולכך סובר רבי דא"צ לעשר ובאמת מיירי התם דא"צ לאכול רק אכילה אחת: אפילו אכילה גדולה כולה חשיב רק כמו ריבה בשיעור: כאשר יבואר לקמן אי"ה ולכך א"ש. דכיון "דהותרה בחדא אכילה דהוא כמו בשבת חדא טרחא אין כאן חסרון בריבוי שיעורין. ולכך סובר רבי דא"צ לעשר: ובזה מיושבים דברי הרמב"ם דאינו מחלק בין מעשר ירק דרבנן. והמג"א בסוסי' תרי"ח הקשה על הרמב"ם. הרי קי"ל הלכה כרבי מחבירו ולהנ"ל א"ש רבי לטעמי' אבל לדינא. דפסק הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש דטומאה דחוי'. וגם פ"נ דחוי' א"כ קשיא כנ"ל. דיהא צריך לעשר. שלא יעבור על כל כזית וכזית ולכך לא חילק רמב"ם ובאמת שיש לדחות זה כיון דבדרבנן קיימינן ובדרבנן אין חילוק אם יש כאן שיעור או כל שהוא א"כ שוב תרווייהו שווין. ואפשר דגם בדרבנן אם אכל שיעור שלם. חמיר טפי ולכך שוב נתרבה השיעור אם אינו מתעשר וכיוצא בזה קשה על הב"ח בסי' שכ"ח. שכ' דאם יחמם הגוי את היין ויעשה יי"נ עובר על כל רביעית ורביעית וקשה אמאי נקיט רביעית הכא לענין איסור דרבנן ועוד קשה לי ע"ד טו"ז הנ"ל דמאי קאמר עובר על כל טיפה וטיפה. הא גם אם מחמם ומבשל חייב על כל גרוגרת וגרוגרת לדעת הר"ן בביצה י"ז. וה"ה לענין חימום. ועיין שיעורו ברמב"ם בפ"ט משבת. וממילא עובר נמי על כל טיפה וטיפה ואי אינו עובר על ריבוי שיעורין גם באכילה לא יעבור ועיין בשאגת ארי' סי' נ"ט. ודברי הטו"ז קשים: אמנם הב"ח הנ"ל ברור מללו וקושי' חדא מתורץ באידך דהנה לענין מלאכה מבואר בר"ן בביצה דף י"ז דאם בוצר ב' גרוגרות בחד עוקץ ואינו צריך אלא אחת הוי ריבוי בשיעור. ולהרשב"א אינו אסור אלא מדרבנן ולהר"ן שם אסור מה"ת אבל אם בוצר ב' גרוגרות בב' עוקצין הוי ריבוי בבצירה ולכ"ע אסור מה"ת וגרע בחד בצירה וריבוי במלאכה. לפי מסקנת הש"ס במנחות דף ס"ד ע"ב ועתה לענין אכילה ושתי' נראה כל שאוכל בחדא אכילה ולא הפסיק מאכילה הראשונה. עדיין חשיב חדא אכילה. כמבואר בשבת דף קל"ג ע"ב. דכל זמן שלא פירש מקרי חדא הה"נ. אבל כשהפסיק נקרא ב' אכילות כמו ב' בצירות ואמרינן בפ' יוה"כ דכמלוא לוגמיו הוא פחות מרביעית וא"כ א"ש דלכך נקט הב"ח: דחייב על כל רביעית דהיינו על כל אכילה ואכילה בפ"ע משא"כ כשהוא מחמם. אף דחייב נמי על חימום המים על כל רביעית אבל חשיב כמו חדא בצירה. רק ריבוי בשיעורין ועדיף מלעשות ב' בצירות וא"ש:. ועפי"ז מיושבים נמי דברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות מ"א דין ז' כ' דאוכל אכילה אחת גדולה אינו חייב כרת על כל כזית. ובפ"ה מה' נזירות פסק בשותה כל היום חייב בי"ש על כל רביעית ורביעית וקשה הא כרת בידי שמים הוא. ואיך כ' דפטור (מיהו מצינו כיוצא בזה בקידושין מ"ג ע"א גבי שלד"ע שכתב הפ"י דצריך לומר דכרת חשיב כמו בידי אדם דהרי שלד"ע אמרינן דחייב ביד"ש. ולענין שחוטי חוץ אמרינן דפטור מכרת) אמנם לפימ"ש א"ש דכאן מיירי באכילה אחת גדולה אינו חייב אפילו בי"ש דאפשר דסובר כרשב"א הנ"ל דריבוי כשיעור אינו אסור מה"ת. אמנם שם בפ"ה מנזירות דקאמר בידי שמים חייב על כל רביעית דהיינו על כל שתי' ושתי' בפ"ע. דהוי כב' בצירות וא"ש. עכ"פ לפי האמור מבואר לפי דעת הב"ח אם אמדוהו לב' אכילות אפילו מדרבנן מוטב לחלל שבת. אבל אם אמדוהו רק לחדא אכילה אפילו אית בי' הרבה שיעורין בדרבנן. לא מחללין עליו שבת באיסור דאורייתא וא"כ מבואר דג' שיטות יש לדעת הרא"ש אפילו חילול שבת גמור מותר שלא לעבור אאיסור דרבנן. והמג"א לדעת הר"ן אפילו איסור דרבנן אמרינן שוא"ת עדיף כמ"ש אין צריך לעשר ולדעת הב"ח אם צריך ואמדוהו לב' אכילות מחללין אפילו באיסור דאוריית' ואם אמדוהו רק לחדא אכילה לא מחללין. וכ"ז לפי דעת הב"ח לשיטתו באו"ח סי' ת"ט דסובר גרוגרות גדול מכזית. ועיין במג"א סי' שס"ח ס"קב ובסימן תפ"ו דיש חולקין על זה וכיון שנתברר שורש הדין. נחזור לנידון שלנו. הנה מליחה מבואר בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב. דאין עיבוד באוכלין ואין בו איסור כ"א מדרבנן אמנם הפמ"ג בפתיחה כוללת שלו הקשה. דמולח יהא חייב משום מפרק. לפי דעת הרמב"ם בפ"ח דין ז' ואע"ג דהפירוק ממילא נעשה. צ"ל דקושיתו תליא בפלוגתא שהביא המג"א בסי' שכ"ח ס"קנג ואי אמרינן דמעמיד עלוקה חייב משום מפרק א"כ איכא למימר ה"ה במולח. ולשיטה זו סובב הקושיא: מיהו לפענ"ד אינו מובן כלל קושיא זו. דהרי הדם שמוצא המלח: הוא בא לתוך המלח. ומשקה הבא לתוך האוכל כאוכל דמי. וסוחט אדם אשכול לתוך הקדירה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח דין י' ואפילו אח"כ כשרבה הדם ונפלט מתוך המלח. מ"מ זה בא ממילא והמולח לא עביד הפירוק כן נראה לפענ"ד. ואפילו נימא דהדם מיד נפלט ע"י המליחה ואינו נבלע לתוך המלח. מ"מ הא קי"ל ר"פ חבית. וכן פ' הרמב"ם בפכ"א מהלכות שבת. דסוחט אדם כבשים ושלקות לצורך גופן. והכי קי"ל באו"ח סי' ש"כ סעי' ז' שכל שא"צ למימיהן לא הוי לי' מפרק ואפילו למ"ד. דמלאכה שאצ"ל חייב וא"כ עכ"פ במולח אין בו משום מפרק. וא"כ לית בי' רק איסור דרבנן דעיבוד. והנה שיעור דעיבוד זה. אלמלא הוי אמרינן דיש עיבוד באוכלין וחייב עליו מה"ת. נראה דהי' שיעורו כגרוגרות. דכל שבאוכלין שיעורו בכגרוגרות כמבואר ברמב"ם פ"ח משבת ובפמ"ג בפתיחה כוללת. וא"כ הא אמרו בפ' המצניע דף צ"א ע"א דכגרוגרות גדול מזית וא"כ אם מולח ממעט בשיעור איסורו. יותר ממוחל הדם (מיהו זה ליתא דמסתמא כגרוגרת בשר לית בי' אפילו חצי זית דם וא"כ אם מולח הוא חייב על כל כגרוגרת בשר. משא"כ אם אוכל בלא מליחה בוודאי צריך לאכול כמה גרוגרת. עד שיאכל שיעור שלם. וא"כ הי' ראוי יותר להאכינהו בלי מליחה) אמנם באמת כבר מסתפק לי לעיל. דלענין דרבנן איכא למימר דאין חילוק בין שיעור שלם לכל שהוא דאיסור איכא על כל שהוא. וחיובא ליכא. ובזה הי' מיושב קושית מחהש"ק הנ"ל בסי' תרמ"ח דלכך סובר רבי דא"צ לעשר דתרווייהו שווין: וא"ש ה"נ תרווייהו שווין. אמנם לדינא נראה עיקר דחייב למלוח לכל הדיעות דלהרא"ש כבר מבואר במג"א סי' שכ"ח ס"קט וגם לדעת הר"ן חדא דדם שבישלו דרבנן אינו מוסכם ודעת הרמב"ם ורש"י והרבה מהאחרונים ביו"ד סי' ס"ז דהוא דאורייתא ואין כאן מקומו לבארו ואפילו הוי דרבנן מ"מ הוי עיקרו דאורייתא ומשכחת לפעמים בדאורייתא כמו בעציץ שאינו נקוב דקי"ל דצריך לעשר גזירה אטו דאורייתא ותו נראה דבמולח. אפילו מולח כמה זיתים וכמה כגרוגרות. מ"מ כל שלא פירש מן המלאכה. מקרי הכל מלאכה אחת, עיין בשבת דף קל"ג ע"ב ובשאגת ארי' סי' נ"ט. וגדולה מזו כ' רש"י בביצה דף י"א ע"ב. דטעמא דשמואל דמולח אדם כמה חתיכות בבת אחת. משום דהכל הוי חדא טרחא. והרא"ש שם פקפק על זה דהא כל חדא וחדא טרחא בפני עצמו ולפענ"ד ברור דרש"י ס"ל. דכל זמן שלא פירש הוי רק חדא טרחא. ונקרא הכל מלאכה אחת. רק ריבוי בשיעור משא"כ אה כבר פירש וכ"ש אם מולח רק חתיכה אחת הרי לא הפסיק ואינו רק חדא מלאכה ולא הוי רק ריבוי בשיעור אבל אם אוכל בלא מליחה. אכילות מרובות כל אכילה ואכילה הוי איסור בפני עצמו. וכבר איפשט האיבעי' במנחות דף ס"ד דריבוי בבצירה גרע מריבוי בשיעור. וראי' שדחה מעלתו ני' מדברי התוס' יש להחזיק לפי הנ"ל דהא ר"מ סובר ביומא דף ח' דטומאה דחוי' וא"כ לר"מ לא שייך טעמא דהרא"ש ולא נשאר לנו רק טעם הר"ן. עכ"פ בהא סליקנא דלכל הדיעות נראה דמותר למלוח להרא"ש פשיטא ולדעת הטו"ז אפילו להר"ן מיהו דבריו צ"ע ולהב"ח אם צריך לאכול ב' אכילות מן הבשר או יותר צריך למלוח דהוי רק חדא טרחא משא"כ באכילות ולזה גם המג"א מודה ואפילו אינו אוכל רק אכילה אחת. מ"מ נראה דצריך למלוח. דדמי לעציץ שאינו נקוב ותו דדם שבישלו הוי ספיקא