מהר"ם שיק אורח חיים צו

לן למיחוש. אולי נעשה גם אדעתא דישראל וכמו שפסק נמי באו"ח סי' תקט"ז סעי' ו' וביאר שם כן במג"א ס"קכב. מ"מ אפילו נאפה או נתבשל בשבת לצורך גוי פסקינן באו"ח סי' שכ"ה סעי' ד'. דדווקא לצורך. או שעת הדחק. מותר לישראל לאכול או לשתותו: ויש בזה ב' טעמים או משום מוקצה. דנולד אפילו בשל גויי"א דאסור או משום שמא יאמר וכו' בדבר מאכל החמירו. וחששו טפי דאפילו עושה לצורך גוי חיישינין שמא יאמר וכו': עיי"ש במג"א סי' שכ"ה סק"ט והמג"א בסי' תקי"ז סק"ב כ' להוכיח דס"ל להמחבר דעיקר כטעם הב' משום שמא יאמר והחמד משה שם הקשה עליו דבב"י בסי' שכ"ה כ' להדיא דהעיקר הוא משום מוקצה ולי נראה דכוונתו דס"ל למג"א דווקא היכא דאיכא ב' חששות חשש מוקצה וחשש שמא יאמר אז ס"ל להב"י והש"ע לאסור שלא בשעת הדחק ובקאפפע ג"כ ב' טעמים הנ"ל שייכים. ואפשר דלטעם מוקצה ונולד יש לחלק דוודאי אם נטחן מע"ש: א"כ אינו נולד אלא מוקצה ואין בשל גוי ואפילו נטחן ביום טוב או בשבת מ"מ כיון דגוף הנולד אינו נאכל אלא טעמו: ואף דהוי מלתא דעבידא לטעמא ונותן טעם ומלבד טעם דדשיל"מ אינו בטל מ"מ כיון דהקאפפע עיקרו מים ונקרא על שם מים. ומטעם זה אין לאסרו משום בישול גוי כמ"ש הפ"ח ביו"ד סי' קי"ב סקי"ז ומברכין עליו שהכל נוכל לסמוך על דיעות המתירין דבר שנאפה או שנתבשל בשבת. אפילו שלא בשעת הדחק כיון דבשעת הדחק אפילו בעין מותר ולא גרע מפת עכו"ם דאינו אוסר בטעמו כדקי"ל ביו"ד סי' קי"ב קי"ד וא"כ נהי דלאידך טעמא דשמא יאמר אסור מ"מ הא דווקא היכא דיש ב' חששות חששו וא"כ אין האיסור ברור כ"כ כל זה דחקתי ללמד קצת זכות על השותין בקאפפעהייזער בשבת ושאין חוב עלינו למחות: מיהו כל זה אם אין הרוב הרגילים לשתות בקאפפעהויז הזה הם ישראלים אבל אם הרוב הרגילים לשתות בקאפפעהויז הזה. הם ישראלים אפילו אם רוב העיר הם עכו"ם אסור דאזלינין בתר הרגילים וכ"כ הטו"ז בהדיא בסי' תקי"ז סק"ב וכ"כ המג"א בסי' תקט"ו סקכ"ב לפי מה שביארו המחהש"ק ואף דהא"ר הניח דין זה בצ"ע ומג"א כ' שם דיש להתיישב בדבר מ"מ נראה כן לדינא דאזלינין בתר המצוי כדאיתא במשנה ט' פ"ב דמכשירין וצריך לחלק בין משנה זו למשנה ז' שם דפליגו אי אזלינין בתר המצוי עיי"ש עכ"פ כל הנ"ל בשאר ימות השנה אבל בפסח באופן הנ"ל שמיחד חדר לישראל ולוקח קאפפע וצוקער של פסח לצורכם בוודאי אסור דמבואר בסי' שכ"ה סעי' י"ב דאם מעשיו מוכיחין שעושה לצורך הישראל. אפי' אינו אומר כן בפירוש אסור להישראל ליהנות ממנו: ואין לך מעשיו מוכחין גדול מנידון השאלה: וכן מוכח בעירובין דף מ' ע"א בליפתא דמחוזא כיון דחזו דמפשו ומייתו אסר להו אע"ג דהוי רוב גוים מ"מ יש רגלים לדבר וכמ"ש היש"ש המובא במג"א סי' תקט"ו סקכ"ב וביארו היטב במחהש"ק שם וכ"כ הב"י שם בשם תשובת הגאונים וא"כ הדבר מבואר בשבת שבתוך הפסח דוודאי אסור לישראל לשתותו וכל המורה להתיר טועה בדבר משנה וחוזר. אלא שאני חושש יותר דע"י שבת זה שאנו רואין שהוא עושה לצורך ישראל זה מגלה על כל שבתות השנה דעביד גם כן רק בשביל ישראל ויש לאסור בכולן. וכדמשמע גם בלופתא דמחוזא דאסר להו ומשמע מכח הרגלים לדבר אסר להו בכל השבתות מיהו אפשר לחלק דהתם עשו כן מעצמם. אבל כאן יהודים שלמדו אותו לעשות כן בשבת זה אבל בשבתות אחרות עושה על דעת הרוב ובעל נפש יזהר בכל זה. דברי רבך הדו"ש: הק' משה שיק מכרעזאווע תשובה קל"ח שיל"ת יערגען יום א' ח"י מנחם תר"ב לפ"ק: להרב הגדול המופלג וכו' מוהרר פייש נ"י: אשר בדק לן מעכ"ת אי רשאין למלוח לחולה בשבת או להאכילו בלי מליחה ומעלתו נ"י הביא ראי' להתיר. מדברי התוס' בחולין י"ד ע"א ד"ה ונסבין חבריא למימר ר"י הוא וכו' דתי' דעבר ומלחו וכו' וקשה איך קאמר לקמן דף ט"ו דלר"מ שרי כגון שיש לו חולה מבעו"י וקשה אכתי אסור מחמת מוקצה מחמת איסור מליחה. אלא וודאי כיון דיש לו חולה מבעו"י הי' רשאי בין השמשות גם למלוח ואין כאן מוקצה מחמת איסור ושוב דחה מעלתו אולי התוס' ס"ל כדעת הרא"ש סוף יומא והובא בב"י או"ח סי' שכ"ח דשרי לשחוט מטעם הותרה ולדידי' אפילו שלא לעבור איסור דרבנן מחללין אמנם להר"ן עדיין לא נפשט עכ"ל: ונהירנא כד הוינא טליא חזינא פלפול בזה בס' אחרון שבאחרונים נקרא בשמו מראה יחזקאל. וכעת אין ספר הזה בידי. ונחזה אנן בעזהי"ת היכן דעת תורה נוטה וחפץ ה' בידינו יצליח. הנה זה דרשאין לחלל שבת כי היכא דלא נאכילהו איסור דאורייתא כבר איפסקא הלכתא כן בטוש"ע או"ח סימן שכ"ח דלא כדעת י"א שבראב"ד. אמנם אם מותר לחלל כדי שלא נאכילהו איסור דרבנן נראה דיש בזה ג' שיטות מדברי המג"א בסי' שכ"ח סק"ט נראה. דזה תליא בהנך ב' שיטות לדעת הרא"ש מותר. והקשה במחה"ש שם דאיך אפשר דלהרא"ש שרי וכי אם הי' לפניו בשר היתר האם היו רשאין לחלל וא"כ איסור דרבנן מן התורה כהיתר גמור ואיך יחלל בדאורייתא: ונראה לפענ"ד לישב עפ"י דברי התוס' בפסחים בפ' אלו עוברין שהקשו דבכל מלאכת שבת נימא הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה ותי' דחולה שיש בו סכנה לא שכיח אבל אם באמת יש כאן חולה שיב"ס ועשה איש מלאכה הצריכה לחולה אע"ג דהעושה לא עשה על דעת זה כדי להאכיל להחולה שיב"ס. מ"מ יהא פטור מטעם הואיל וא"כ לכאורה קשה במנחות דף ס"ד ע"א אמר רבא. אמדוה לגרוגרות ורצו עשרה ב"א והביאו לו פטורין. ומאי ארי' שהביאו לו. הרי רבא סובר דאמרינין הואיל א"כ בלא"ה המה פטורין מטעם הואיל ואמאי פוטר רבא רק מטעם שכולן לשם מצוה נתכוונו כפירש רש"י שם. ויש לישב דע"כ לא כתבו התוס' דאמרינן הואיל. רק אי אמרינין דפ"נ הותרה וכדעת הרא"ש סוף יומא הנ"ל וכיון דהותרה ס"ל להרא"ש בשם מהר"מ דדמיא לאוכל נפש ביו"ט א"כ ה"ה לענין הואיל אבל למ"ד דחוי' פשיטא דלא שייך הואיל דדי' לצרה בשעתא דאז נדחה אבל הואיל וודאי ל"א: וזה אי שבת דחוי' או הותרה לגבי חולה תליא בפלוגתא דטומאה אי הותרה או דחוי בפ"ק דיומא דף ו' ע"ב כמ"ש הב"י בסי' שכ"ח בשם הרשב"א וא"כ איכא למימר דרבא סובר כמ"ד דרק דחוי' ע"כ ל"א הואיל ואינו פוטר רק משום דכולם כיוונו לשם מצוה (ובזה ישבתי ג"כ מה ששמעתי להקשות מפי אדמ"ו המנוח המאוה"ג מהו' איצק ש"ב זצ"ל בחולין י"ד אמרינין ונסבין חבריא למימר ר"י הוא ומסיק לר"מ הי' מותר בשוגג וקשה הרי מסיק שם דמתני' מיירי בהי' לו חולה מבעו"י והבריא וכ' התוס' שם דהיכא דהי' לו חולה והבריא הדרך שיחזור לחולי' א"כ חולה שיש בו סכנה בכה"ג, שכיח. א"כ בכה"ג נימא הואיל וא"כ אין כאן רק איסור דרבנן: ובגיטין דף נ"ג אמרו דבדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד. ולכך אסור לר"מ ולעולם אתי' כר"מ מיהו זה יש לישב דהרי מתני' דתנא שבת דומיא דיוה"כ מיירי אפילו נמי לא הי' לו חולה מבעו"י מיהו זה אינו דממנ"פ אם לא הי' לו חולה. בלא"ה אסור משום מוקצה ובהי' לו חולה. אסור מדרבנן. ושוב קנס ר"מ ולכאורה הוא קושיא גדולה וכיוצא בזה ראיתי בחידושי יעב"ץ בחולין שם בשם הגאון מו"ה ברוך פרענקיל זצ"ל מלייפניק ולהנ"ל א"ש דהרי ר"מ סובר ביומא דף ח' ע"א בטומאה דחוי'. ולדידי' ל"ש למימר הואיל ושפיר אמרי' דלא מצי אתיא כר"מ:) ועכ"פ לפי דעת הרא"ש וסייעתו דפסק פ"נ הותרה. א"כ אפילו יש כאן בשר היתר מ"מ כיון שיש כאן חולה שיש בו סכנה אין כאן איסור דאורייתא דאמרינין הואיל ר"ל הואיל וכל חדא וחדא חזי' לי' כדאיתא בפסחים דף מ"ח ע"א וממילא כשיש בשר האסור מדרבנן הוי חילול שבת דרבנן והאיסור דרבנן ולכך מותר לחלל שבת. כמ"ש הרא"ש דאיסור אכילה מגונה טפי כמ"ש המחהש"ק שם בכוונת הרא"ש וא"ש: אמנם לדעת הר"ן נראה מלשון המג"א דפליג על זה וסובר כיון דאין כאן איסור דאורייתא אסור לחלל מדאורייתא דהר"ן סובר דחוי' וכן נראה מסברא דבדרבנן לא שייך סברת הר"ן דעובר על כל כזית וכזית. מ"מ איסור דאורייתא חמיר טפי ונראה לי להביא ראי' לזה מהש"ס ביומא דף פ"ג ע"ב שהקשה הפרשת דרכים ותי"כ ביומא על הר"ן הנ"ל א"כ לדבריו איך פליגו בן תימא ורבנן אי תרומה או טבל קדים. תיפוק לי' דבטבל עובר על כל כזית וכזית משא"כ בתרומה ותי' דהפירוש בש"ס דא"א לתקן. היינו דאין הבעלים לפנינו וקשה לי אכתי נשארה הקושיא על הא דרבי סובר מי שנשכו נחש וכו' וא"צ לעשר ואמאי הא אם אינו מעשר עובר על כל כזית וראיתי שכבר עמד בזה במחהש"ק בסי' תרי"ח וא"ל דגם שבות דמעשר דאסור משום מתקן א"כ חייב נמי על כל גרוגרות וגרוגרות שיש בו לפי דעת הר"ן בביצה דף י"ז דאפילו בחדא טרחא ריבה בשיעור אסור מה"ת. זה ליתא דמ"מ שיעורא דשבת הוא בכגרוגרת ושיעור אכילה בכזית וכבר אמרו ר"פ המצניע דף צ"א ע"א דשיעור כגרוגרת יותר גדול משיעור כזית וא"כ אם מעשר שפיר ממעט בשיעור ומכח זה נראה לפענ"ד בפשיטות דלגבי איסור דרבנן לא שייך לומר דעל כל כזית וכזית או כל. כל שהוא דבדרבנן אי אמרינין לא גזרו בה רבנן במקום חולה. א"כ איסור זה לגמרי הותר וזה