מהר"ם שיק אורח חיים צד

מצוה לו מי שנזהר לסנן אין אני יודע בו איסור לא משום אמירה דהוי שבות. דהרי קי"ל בסי' רס"א סעי' א' ובמג"א שם ס"קז. דרשאי לומר בכה"ג היכא דמותר לאחרינא כעין האי דאינהו מיכל אכלו וגם משום שליחות ליתא דהרי שם בסי' רס"ג סעי' י"ז. דמי שקיבל עליו שבת יכול לצוות למי שלא קיבל עליו שבת לעשות עבורו מלאכה ולא אסרינן לי' משום שלוחו מיהו התם דהקושיא דנימא דהמשלח חייב איכא למימר כמו"ש הבית מאיר באה"ע סי' ה' וכן כתבו עוד מקצת אחרונים דלענין שבת דבעינן שביתה הוי במצוה שבגופו דכ' התוס' רי"ד בקידושין ריש פ"ב דלא שייך שליחות אבל בכאן אנו דנין דנימא דשלוחו כמותו ויהי' אסור לשליח דהוי כמידי דמשלח כיון דבעבורו עושה ואצלו הוי כמו בורר לפי הצד הספק של השתא. מיהו הא קי"ל דאין שלד"ע. וכמו שביאר המל"מ בפ"ה ממלוה דין י"ד. דמשום דאין שלד"ע. הוי כלוה לעצמו. ומשלחו ישלם הריבית. וזה אינו אסור. וה"נ כאן לא נחשב כשלוחו: מיהו לכאורה יש להביא ראי' מדברי הר"ן בריש פ"ב דביצה דף י"ז גבי הא דקמבעי' לי' אי הוא נאסר וקמחו נאסר ולדעת הר"ן גרסינן דאי אין קמחו נאסר מהני אי מקנה קמחו לאחרים. וכ' הר"ן הא דבעינן הקנאה משום דאל"כ הוי לי' שלוחו עיי"ש. ולא אין שלד"ע בעושה בשל חבירו ורש"י באמת לפי גירסתו חולק על הר"ן. וא"כ תליא בפלוגתא. מיהו איכ"ל. דלא פליגו אלא דתוס' ור"ן ס"ל דבדרבנן יש שליח לד"ע. כדעת י"א עיין במל"מ הנ"ל וא"כ התם בעירוב תבשילין דמה"ת אמרינן הואיל ושרי והוי רק איסור דרבנן ס"ל להר"ן דבדרבנן יש שליח לד"ע אבל באיסור דאורייתא איכ"ל דכ"ע מודו לרש"י דאין שליחות ושרי. כמו בריבית ע"י שליח. כן דעתי נוטה אפי"ה לא סמכתי לעשות מעשה בזה: ומ"ש על דברי הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ד לשער ס' נגד כף הוא ב' קווארט. ואתה שיערת שאינו אלא זיידיל הנה קווארט כ' הטו"ז סוסי' תר"ו באו"ח שהוא ב' זיידיל וחצי. ובוודאי אין עולה נגד כף ה' זיידיל. מיהו הש"ך ביו"ד סי' שכ"ד ס"קג כ' זיידיל הוא קווארט וא"כ אפשר דעל קווארט כזה כוון מיהו גם שם בש"ך נראה שט"ס הוא ועיקר הדבר דלאו כל הכפות שווין ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות וצריך לשער לפי הדבר ההוא ועיין בח"י סי' תנ"ו ס"קג. ואחתום בברכה הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קל"ה להאברך תלמידי המופלא ומופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' סענדער אדלער נ"י. מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחות דעתי להלכה ולמעשה איך לעשות בשבת שמלאכתך הוא עססיג זידערייא ושמעת שהרב הגאון מוה' זלמן זצ"ל אבדק"ק מאקאווי התיר לעשות ע"י גוי דהיינו שצריכין לשפוך מערב עד בוקר. שפיריטוס ומים לתוך הפויטונג ומזה נעשה החומץ. אבל אתה אין רצונך בזה אלא שהואיל והחביות פויטונגן מתקלקלים אם עומדים מעל"ע בלי לשפוך שם. ולזאת דעתך לשפוך שם בשבת חומץ בבוקר וכן לאח' שעה שיכלה החומץ הראשון תשפוך שנית ונראה לך שאין בזה חשש מלאכה. ושאלת דעתי בזה. ולפענ"ד שקשה להתיר גם כזאת לעשות כן ע"י ישראל דהנה בשבת דף ק"מ ע"א איתא אין שורין חילתית כו' ומסיק שם משום דהוי עובדא דחול וכן פסק בש"ע סי' שכ"א סעי' א"ח ולכאורה קשה על זה מ"ש מהא דהתירו שם בסעי' י"א דמשקין ונותנין מים על התלוש. כמבואר ברשב"א המובא בב"י. ובש"ע סעי' י"ח משמע הטעם משום דחלתית גרע. משום דהוא לרפואה: וצריך ביאור דהרי מיירי אפילו במותר לשתותו: ויש. לישב עפ"י מ"ש המג"א שם בסי' שכ"א ס"קז. וביארו בנוב"י מהדו"ת סי' צ"ב דבסעי' י"א מיירי בנותן מים ט"ג הירקות: ועדיין לא כמשו אלא שחושש שיכמשו. ולכך לא מקרי מתקן שהוא רק העדר קלקול וא"כ איכא למימר בחילתית בא השריה לרכך השתא. ולכך אסור. וא"כ לכאורה יש לדון בנידון שלנו שמותר קודם שנתקלקל ונתיבש מיהו לכאורה אדרבה יש ראי' לאיסור. מדברי המג"א שם ס"קיג שדייק דווקא במידי דאכילה שרי'. ובס"קז ביאר דבריו במידי דאכילה ואפשר שיאכל מהם ביומו משא"כ היכא דמוכח דאינו לצורך היום. והיכא דהוא לצורך היום הוכיח שם דשרי אפילו במידי דלאו לאכילה. דאל"כ למה אמרינן בשבת דף קנ"א ע"א דלולא דיש לחוש בהדחת קרקע לא שוי' גומות הי' שרי ולפענ"ד קשה ארי המג"א הביא שם ראי' מסי' תרנ"ד. דאסור ליתן מים בשבת ויו"ט על לולב ומיניו כדי שלא יכמשו. וזה נראה דהוי צורך היום: דמצוה בהידור מצוה שלא יהא כמוש. ואפי"ה אסור. ופרש"י בסוכה דף מ"ב ע"א במתני' שם. דלכך אסור. דאין לטרוח לתקוני מנא בשבת ויו"ט ושם מיירי דאינו כמוש אלא שירא שמא יכמוש וכפרש"י שם ואפי"ה אסור: ובגוף קושית המג"א מהדחת קרקע ומת לפענ"ד לא קשה דהרי המג"א בעצמו כ' בס"קז לחלק בין אם מתקן אותו דבר בעצמו בין אם מסלק רק דבר המאוס והגיעול שבו. וא"כ גבי הדחה דמעביר דבר המאוס. ושרי משא"כ במתקן אותו הדבר בעצמו. אסור וכפרש"י בסוכה. משום אטרוחי לתיקון מנא. איכא למימר דאסור. אפילו לצורך היום. וא"כ גם בנידון שלנו אם יש לחוש לקלקול החביות. ואית בי' משום תיקון מנא אפילו אי חשבינן פסידא לצורך היום. דהתורה חסה על ממונם של ישראל ובפירוש צוותה התורה ופינו את הבית וכו'. אפי"ה נראה מהאי דלולב דאסור וגדולה מזו דייק שם הכפת תמרים מלשון רש"י. דאסור להעמיד ענפי אילנות. או שאר עשבים. ודברים מריחים. במים בשבת ודווקא אם הי' כבר שם ולאותו מים בעצמם עיי"ש. והקשה על לשון הרמ"א בסי' של"ו סעי' י"א. במה שהתיר להעמיד ענפי אילנות אם אין בהם פרחים. ולפענ"ד יש לחלק ולומר דלולב גרע לענין זה. דהואיל ובעינן שיהא הדר ולא כמוש א"כ תיקון זה שלא יכמוש. מקרי בלולב תיקון מנא. משא"כ בשאר ענפי אילנות ועשבים וא"ש לשון הרמ"א מ"מ מוכח דהיכא דהוי לתיקון מנא אסור וא"כ ג"כ אפילו הוי צורך היום אסור ליתן מים שלא יתקלקל הכלי כן נראה לפענ"ד. באמת במג"א ס"קיג הנ"ל. משמע דלא ס"ל לחלק בין תיקון מנא לשאר תיקון. וע"כ ס"ל דשם בסוכה מיירי דביום הזה לא יצטרך למצוותו עוד ולכך לא חשיב צורך היום מ"מ לפענ"ד הואיל וסתם. משמע אפילו יהי' צריך עוד למצותו ביום ההוא. אסור משום תיקון מנא. וא"כ ה"ה בנידון הנ"ל. מיהו נראה דלשון השואל שיתקלקלו הפויטונגען. לאו דווקא אלא שיתקלקלו בו הסממנים והדברים אשר מונחים בחביות ההוא לצורך עשיות החומץ. וא"כ אי חשבינן פסידא כמו לצורך היום איכ"ל דשרי אמנם יש לאסור לפי"ז מטעם אחר דהרי הסממנים אלו הם מוקצה וכבר האריך המג"א בסי' שכ"א ס"קז לאסור ליתן מים על בשר שיעברו עליו בשבת ג' מעל"ע מטעם דהבשר מוקצה וא"כ הה"ד הכא דאסור. מיהו אפי"ה יש לדון להתיר דהרי הנוב"י מהדו"ת סי' כ' פליג והקשה על דברי המג"א בזה דמאי איכפת לן אם הבשר מוקצה דהרי קי"ל דנוטלין כלי לצורך דבר שאינו נוטל מיהו לקושיא זו איכ"ל. כמ"ש המג"א בסי' תמ"ו ס"קג בשם המר"מ לובלין דדווקא כלי נוטל. דיש עליו תורת כלי מיהו מדברי המג"א נראה שם דפליג והנוב"י כ' שם עוד. דאם נאמר דחשבינן נגיעת קילוח כנוגע במוקצה גם זה קשה דהא ברי' סי' תקי"ג הסכים נגיעה בלא טלטול שרי במוקצה וגם לפי טעם איסור זה הי' מותר אם הפסיק הקילוח מיהו כל זה אם אין הפסד אבל במקום הפסד המג"א בעצמו מתיר אפילו במוקצה וכמו שהסכים הנוב"י ושאר אחרונים ותו דהרי קי"ל בסי' של"ח סעי' ז' דמותר לכסות אפילו בדברים המוקצים בשבת וגם מדסתם משמע דאין חילוק אם מכסה בדבר שיש בו תורת כלי או לא. מ"מ משום פסידא היכא דאיכא טרחא יתירה כגון שלשול פירות מארובה אוסר שם בשבת והוא משנה בביצה ר"פ משילין. וא"כ אם אין השפיכות חמץ טרחא מרובה וכנראה מדברי המג"א ונוב"י בשפיכת מים על בשר ה"נ שרי' מטעם חשש מוקצה. שהאחרוני' הסכימו בסי' של"ח לדעת הרא"ש וסייעתו דכיסוי מותר ולענן אי חשוב טרחא כמו שלשול פירות או לא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות: ואכתי י"ל חומץ יש לאסור טפי ממים עפ"י מ"ש הטו"ז בסי' שכ"א ס"קג דאסור לשפוך שכר או יין לחומץ דהוי ככובש כבשין והוי כמבשל וכ' הפרמ"ג דה"ה חומץ על דבר בכדי שיתנו לאור ויתחיל להרתיח חשוב כבוש ולפי"ז הקשה שם על המג"א סק"ז שהתיר ליתן חומץ על בשר ולי קשה הא תנן בשבת דף ק"מ דרשאין לשרות חילתות בחומץ ומדסתם משמע אפילו חומץ חריף ותו הרי מעשים בכל יום עושים בשבת שלאטין ואיגערקעס ונותנין חומץ עליהן ולהוי כבוש כמבושל והטו"ז בעצמו שם בסי' שכ"א סקי"ב כ' דאם נותנין בשבת חומץ על קריז צריך לעשות בלילה רכה ושינוי שלא יהא חשש לישה. משא"כ בשלאטין אין חשש בזה הרי דגם הוא התיר. ונראה דהרי הפמ"ג ביו"ד סי' פ"ז ס"קלג כ'. דאע"ג דבכדי שיתן על האור וירתח חשוב כבוש. מ"מ היינו לענין מבליע אבל היכא דתליא בריכוך דווקא בישול או מעל"ע מרכך והנה בישול. בשבת. אמרינן בשבת דף ע"ד דחיוב בישול בשבת הוי משום דרפייי מרפה לי'. והיינו מרכך וא"כ בכדי שיתנו על האש דאינו מרפה אינו דומה למבשל. ולכך כבוש כי האי אינו בכלל איסור כובש כשין. אפילו לדעת הרמב"ם שם. דאוסר כובש כובשין ועוד דהטו"ז שם ס"קג דייק. דווקא הואיל ומתכוין לכך משמע דווקא לפי שמתכוין לעשות ממתוק חומץ דנעשה חומץ ע"י השהי'. בכה"ג אסור. אבל אינו מתכוין. אפילו הוי פס"ר שרי לא מבעי'