מהר"ם שיק אורח חיים צג

הביא סיום דברי המרדכי והמחמיר תע"ב. והיה נ"ל לישב דס"ל להמג"א דהמרדכי סובר דבמלח יש בא"ב אפילו לא נצטנן לגמרי. אבל לדידן דקי"ל כרמ"א סעי' ט"ו דאם רק חם קצת שוב אין בו בא"ב וא"כ יש להתיר בצוקער ומלח ממנ"פ דבשעה שהוא קר לגמרי אז הוא יבש וכשנמחה כבר הוא חם קצת. א"כ שוב אין בו בא"ב ולכך התיר המג"א והפמ"א במלח וצוקער לערות עליהם מכלי ראשון ואם אמנם נראה לפענ"ד סברא הנ"ל ישרה מ"מ האמת יורה דרכו שרמ"א ס"ל לאסור בין במלח ובין בצוקער ולכך סתם בסעי' ט' לאסור במלח אע"ג שהמלח שהי' מצוי אז הי' מבושל כבר. וכמבואר בד"מ סי' תס"ב אות ד' וכ"כ בד"מ סי' שי"ח אות ג' דהמחמיר תע"ב ולפי"ז קרוב בעיני דהדין עם הלבוש: המובא במג"א סק"מ דהגירסא בש"ע אם אין היס"ב דאל"כ קשה איך לא הגיה הרמ"א ביס"ב יש להחמיר כמ"ש במלח בסעי' ט': וראיות המג"א מרש"י גבי תרנגולתא דר"א יש לדחות דשם אינו מבואר דנמחת מיד בהיות עדיין היד ס"ב: ובאמת קשה לי ע"ד המג"א שדחק שם בדברי המרדכי שכ' שיש ליזהר בפשטיד"א אם היס"ב וכ' המג"א דהיינו מטעם נולד. שהרי המרדכי כ' במלח דיש להחמיר משום בישול א"כ פשוט דגם כאן יש ליזהר ביד ס"ב משום בישול א"ב ותו אפילו אם במלח וצוקער מותר מטעם הנ"ל. מ"מ בשומן שנמחה ע"י האש יש לאסור. עפ"י דברי הרמב"ם בפ"ט דין ו' שהמרפה גוף קשה ע"י אש כגון המתיך אבר או שעוה וחלב חייב משום מבשל וביבמות דף ו' ע"ב בהבערת בת כהן דחייב משום מתוך פתילה. מוכח אפילו היתה מותכת פעם אחת. דאל"כ מאי פיסקא ליקח פתילה שלא הותכה מעולם וא"כ בשעוה וזפת דמדמה להו בירושלמי פ' כלל גדול: ג"כ דינם כן וא"כ גם בשומן המהתכו באש. שהיד סולדת בו יהא חייב משום מבשל. ודברי המג"א צריכין עיון לפענ"ד ומטעם הרמב"ם הנ"ל נ"ל להסביר החילוף שכ' הפוסקים בין לח ליבש והלוא טעמא בעי ונראה דביבש חייב משום מבשל ובמים כ' הרמב"ם רפ"ט משבת חייב במחמם וכבר ביאר זה בפ"ח סי' ס"ח ביו"ד: וטעמא י"ל ידוע ביסודות הטבע דכל חום האש מרפה. ומרחיב העצם החומר ופועל יותר על דבר לח. מעל דבר יבש. שבלח ע"י חמימות הקדירה אף שהמים שהיו בה הגיעו רק עד לחציה. ע"י האור נתמלא כל הקדירה וכיון שגורם הריפוי בלח יותר. זה מלאכת מחשבת וכשנתקרר חוזר לאיתנה. וכשמחממו שנית הוא מרפה ומרחיב אותו עוד הפעם. ופנים חדשות בא לכאן. משא"כ ביבש שחייב על הבישול שהחימום אינו גורם שינוי הניכר: וכיון שכבר נעשה בו בישול אינו חוזר לאיתנו והשיעורין הם הלכה לממ"ס. כן נראה לפענ"ד: תשובה קל"ג בדין שיעורי דשבת: כבר ביארתי לעיל דנראין הדברים דהמבשל טהע"ע בשבת. אין השיעור במבשל גרוגרת אלא הוא בכלל סממנים שכ' הרמב"ם בפ"ט משבת דין א' דהשיעור לפי מה שראוי לאותו דבר שמבשלין אותו: וראיתי בעלי שצ"ה מכתב צ"ג שהרב מהר"י אבדק"ק נייאשטאט כ' ג"כ כן, אמנם הרב הגאון מהרי"ע אבדק"ק אלטונא השיג עליו ולפענ"ד האמת דלטעה"ה אין שיעורו בכגרוגרות אלא דמי לתבלין שישיעורו כדי לתבל וראיתי שהרב דק"ק נייאשטאט נ"י הג"ל כ' כדי לתבל בו רביעית וכמו שאמרו בהוצאה לתבלין כדי לתבל גרוגרת מביצה קלה ובאמת התוס' בפסחים דף ס"ה ד"ה החולב כ' דם שיעורי שבת שוון, וכ"כ תוס' בשבת דף ע"ו ר"פ המוציא ד"ה המוציא והביאו ראי' לזה וכ"כ הרמב"ן שם בחידושיו וכן כ' הראב"ד פ"ח משבת דין ז' דילפינין מהוצאה וכן מוכח מהרמב"ם עצמו שם בפ"ח דין ט"ז ודין ט"ו גבי מרקד וגבי שוחק ועיין במ"מ שם דיליף מהוצאה ומה שלא כתב בשוחק תבלין שיעורו כדי לתבל הרי גם סממנים נקט התם ואפי"ה סתם ובוודאי בסממנים השיעור כדי לצבוע. ושוב ראיתי בתוספתא סוף פ' י' דשבת דמבואר בהדיא דבורר ומרקד ושוחק ואופה אם לאוכלין כגרוגרות ואם לבהמה כמלוא פי הגדי ואם לצבוע כדי לקבוע בגד קטן ובשאר כל הדברים כשיעור טומאתן וכן לענין הוצאה: ובאמת נראה שיש שם ט"ס דמה ענין טומאה להתם ואם אינו ט"ס צריך לומר דכוונתו דכמו בטומאה משערין כל חד לפי מה דחזי למלאכתו בגד גע"ג ושק דע"ד. ועור הע"ה ה"נ כל חד וחד שיהא ראוי לאותו דבר שעומד והיינו שכ' הרמב"ם שיהא ראוי לאותו דבר שמבשלין אותו. עכ"פ מסיים וכן לענין הוצאה מבואר דשיעורין שוה ואין הכוונה דאם בהוצאה חייב בכ"ש כגון בבשמים שיהא ג"כ חייב במבשל בכ"ש דזה אינו דאיכ"ל דאין אדם טורח לבשל כ"ש וכמו שאמרו בשבת דף ע"ט אלא אזלינין בתר דשכיחא כדמסיק שבת דף ע"ח ע"א וה"נ לפי מאי דשכיח לבשל לאותו דבר שראוי ועומד ומטעם זה ג"כ אינו נכון מ"ש הרב הנ"ל מה דהשיעור כדי לתבל רביעית חדא דהרי בטעה"ה שהוא לרפואה אין השיעור ברביעית כמבואר ר"פ המצניע ותו בלא"ה לכאורה קשיא לי לפי מ"ש דגם הרמב"ם סובר דילפינין מהוצאה. וא"כ קשה למה כ' בחולב ובמוציא דם השיעור בכגרוגרות וגם כ' שם דין י"ד גבי משמר ובורר שבין ביין בשמן ובמים. השיעור בכגרוגרות ואמאי הא במים השיעור ברביעית: ולכך. נראה דהרמב"ם סובר כעין תי' התוס' שבת דף ע"ו ד"ה המוציא דדווקא אם כבר הדבר נגמר ועושה בו מלאכה אן יש חילוק בין אוכל למשקה אבל מלאכה דבאה לשוי' אוכל. אין אדם טורח בפחות מכגרוגרות וגם חשוב מלאכה אם תוקן ועשת מלאכה כשיעור כגרוגרות וא"צ יותר ולכך לשוי' אוכל השיעור גם במשקין כגרוגרות כן נראה לפענ"ד טעמו דהרמב"ם ולפי"ז יש לדון גם במבשל אפשר דאפילו במשקין השיעור כגרוגרות וצ"ע: מ"מ אין צריך שיהא בטעה"ה עצמו גרוגרות אלא כדי לתבל גרוגרות או כדי שיהא ראוי לאותו דבר שמבשלין אותו ולפי"ז בטעה"ה סגי במעט ובפרט שטעה"ה ותבלין לא מקרי אוכלין גם לענין טומאת אוכלין וכדפסקינין בפ"א מטומאת אוכלין דין ו' ודין ז' וק"ל: תשובה קל"ד החיים והשלום וכל טוב לתלמידי האברך התורני המופלג בתורה כש"ת מו"ה וואלף כ"ץ מאודוואריבא: מה שפלפלת על מה ששמעת ממני ספק אם מי שנזהר שלא לשתות מים שאינם מסוננים. אי רשאי להניח לסנן ע"י איש או אשה ששותין בלא סינון וטעם הספק דהרי באו"ח סי' שי"ט סעי' פסק דמים שהם צלולין אפילו יש בהן קוסמין הואיל ורובא דעלמא שתו לי' הכי ולא קפדו רשאי לסננם במשמרת דלא שייך ליבון וסחיטה: וא"כ ה"ה מיא ושורש הספק הוא כך דהרי כתב הר"ן בחולין נ"ח גבי תמרא דכדי דכל מידי דמיעוט המצוי שיתלע מחוייב החיים לבדוק ומים נראה מדברי הגמרא והש"ע דחשיבו אינו מצוי לתלוע שהרי אמרו בע"ז דף י"ב ע"ב. ובש"ע ח"מ ססי' תכ"ז דאסור לשתות מים בלילה מבארות ונהרות משום חשש עלוקה משמע דלא בעינין סינון מיהו מזה אין ראי' דאין כל המקומות שווין בזה דוודאי יש בחרות דשכיחו בהם תולעים ומ"מ אם שותה ביום ובכוס היכא דשלטא בי' עינא ויוכל לראות אם יש בו תולע וכיון שאינו רואה בו. לא צריך בדיקה טפי שמא יש בו תולע שאינו נראה. דלא נתנה תורה למלאכי השרת ואינו צריך סינון וכן משמע ברש"י בע"ז דף י"ב ע"ב דבב' ידיו רשאי לשתות דאז יוכל לבדוק וא"כ הה"ד בכוס. ולכך מדינא אין מים צריכין סינון והכי סוגיא דעלמא ואפי"ה משום זהירות נהגו יראי ה' לסנן דהתורה ג"כ החמירה בשרצים דכתיב ולא תטמאו בהם וכו' והתקדישתם וכו' ולהבדיל בין הטמא וכו' והריב"ש כ' בתשובה סי' קצ"ב דהיכא הכתיב הבדלה לא אזלינין בתר רובא ובלא"ה לזהירות ולהרחיק מעבירה מסננין יראי חטא את המים. וחלילה לומר על מי שאונו מסנן שהוא עבריין ושאין רשאין ליתן לו מים לשתות משום לפני עור לא תתן מכשול ובפרט אם שותה בכוס ומשגיח ורואה. וא"כ הי' נראה דאפילו מי שנזהר רשאי לסנן והרא"ש בתשובה המובא בש"ע סי' שי"ט סעי' ט"ז דאינו מתיר אלא לשתות ע"י מפה מיירי באיכא וודאי תולעים. וגדולה מזו צידד בנשמת אדם. כלל ט"ז דאפילו ביש בו תולעים רשאין לסנן דהרי כ' הרמב"ן בפרק חביות בחולב עז בשבת לא מקרי בורר דאוכל הוי אלא איסורא הוא דרביעא עלי' וא"כ ה"ה הכא ורא"ש אפשר מיירי בתולעים מאוסים עיי"ש: ולפענ"ד אין ראי' מרמב"ן מלבד החילוק דהתם דבר אחר גרם לה לאוסרה משא"כ שרצים. אבל בלא"ה נראה הרי כ' הה"מ והובא במג"א סי' שי"ט ס'קה דמחבץ הוי בורר אע"ג דשניהם ראויין מ"מ דבר לח שאני. נראה כוונתו כיון דבורר אוכל מתוך משקה או בהיפוך מקרי בורר ולכך בחולב עז בשבת לתוך מאכל דקי"ל משקה הבאה לאוכל כאוכל דמי והוי כאוכל נפרד מאוכל שפיר כתב הרמב"ן כיון דאינו פסולת גמור. לא מקרי פסולת. עיין במג"א סי' תרי"א ס"קב. בנאכל ע"י הדחק. משא"כ כאן במסנן דאפילו אם תולעים הויין אוכל הרי מפריד משקה מאוכל והוי בורר ואפילו בראויין מיהו בנ"ד דמדינא הוא בחזקת שא"ב תולעים ועפ"י הרוב לא יפריד פסולת מתוך המשקה. ומיעוט כמאן דליתא. א"כ במתחיל ליתן למסננת אי אזלינן בתר רוב אין עושה שום אוסור ובכה"ג נראה דמיירי הכל בו המובא שם בנשמת אדם. דמתיר לסנן משום יבחושים. אם אפשר לשתות בלא"ה ונראה דהיינו באופן שכתבתי היכא דהוי רק לגדר ולזהירות: ומכל מקום אין זה ברור לי מ"מ מי שאינו נזהר לשתות בלא סינון רשאי לסנן כשם שרשאי לסנן לעצמו בכה"ג. דהרי חזי לי' בלא סינון ולא גרע מהאי דסי' שי"ט סעי' י' ואפילו אם