מהר"ם שיק אורח חיים צב

עשה מעשה מחדש. וה"נ לרע"ק כיון דרע"ק דרש כלאים שדך לא דהיינו דהפירוש הוא בקרא לא תזרע כלאים לא יהא זרוע א"כ כל שתחילתו הי' ע"י מעשה כל זמן שלא סילק הוי כאלו עשה מעשה חדש: והנה לדינא לענין לבישת כלאים פסק הרמב"ם סוף הלכות כלאים כר"א דחייב על השהי' אמנם לענין זריע' כלאים לא פסק כרע"ק והא דאסר הקיום נראה כמ"ש מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל דהיינו מדרבנן מיהו נראה דהיינו אם עבר וזרע באיסור הוי מדרבנן כל זמן שלא עקר הוי כאלו עדיין זורע. אבל אם נזרע בהיתר כמו דלרע"ק לא הי' חייב מלקות אלא איסור דאורייתא ולרבנן אפילו איסור דרבנן לא הוי. ולכך לפי האמת דאסור לומר לגוי להרכיב גם השהי' אסור אבל אי הי' מותר לומר לו גם הקיום לא הי' אסור כן נראה לפענ"ד ועיין בתשובת פ"מ ח"א ס' ס' ידידו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קל"א שלומים אלף להאברך הרבני המופלג החרוץ מוה' מרדכי שלעזינגער נ"י. מכתבו קבלתי וע"ד שאלתו איש אחד יש לו אוראנדע על איזה שנים ועכשיו הגיע זמן הליציטאציאהן אצל השררה המאגיסטראהט ביום ש"ק ונשאל מעלתו נ"י ממנו אם הוא רשאי לעשות שליח גוי מע"ש שיהא שם אצל הליציטאציאן בשבת. והשליח א"צ לעשות שם מלאכה דאורייתא כי הכתיבה והחתימה של הקונטראקט אפשר לעשות אחר השבת. אלא שהגוי השליח צריך שיהא אצל ההכרזה לומר הערך ולפסוק כמה הוא נותן עבור הרענדא אם יכולין להתיר שבות דשבות במקום הפסד גדול כה"ג ואפילו לדעת הר"ן המובא במג"א סי' ש"ז ס"קז דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות דשבות י"ל דכאן גרע הואיל והוא רק מניעת רווח לא דמי להיזק ממון והנה החילוק הזה בין מניעת רווח עיין בר"ן פ"ק דע"ז ברי"ף דפוס זולצבאך דף של"ג כ' דדבר האבוד לא הוי אם הוא רק מניעת רווח. ועיין ביו"ד סי' קמ"ט והביא ראי' ממ"ק עיי"ש. ואם נימא דאסור כה"ג שאל אם יש להתיר דהישראל ימסור אפערט להמאגיסטראהט דהיינו שהישראל החוכר הנ"ל ימסור כתב ובתוכו כתוב כמה החוכר רוצה ליתן עבור הרענדא והוא חתום בחותמו של החוכר וביום השבת יפתח ואם אינם מצויין קונים שרוצים ליתן יותר ממ"ש במכתב ההוא תשאר הרענדא ביד בעל המכתב האפערט. והדבר הזה יהא נעשה הכל בע"ש וא"כ אפשר דמותר. או דלמא כיון דהשתא אינו נעשה כלום אלא למחר כשיפתח וימצא כתוב שהוא הנותן יותר יהי' המאגיסטראהט שלוחו להחזיק לו הרענדא. וא"כ נגמר המקח בשבת. ודעת מעלתו נוטה להתיר דבדרבנן אמרינן יש ברירה והוברר דמע"ש הי' שלו. עכ"ל בקצרה: והנה. לברירה אין הנידון דומה. דהרי לעולם דאפילו נימא דהוברר דגם מאתמול לא הי' אדם רוצה ליתן יותר ממנו מ"מ אינו שלו אלא משעת הכרזה ופסיקה והפסיקה בפרהסיא הוא שגומר החכירה וא"כ כיון דמאתמול לא הי' זה אפילו נימא דהוברר למפרע. מ"מ הדבר שגורם וגומר המקח והחכירות הוא הי' בשבת: אמנם לפענ"ד פשוט זה להתיר דהרי קי"ל בשבת דף י"ח ובש"ע או"ח סי' רנ"ב דכל המלאכות אדם רשאי להתחיל מע"ש. וליתן במקום שהמלאכה נגמרת בשבת מאלי' ופותח אדם מים לגינתו והגינה שותה ממנה כל השבת וכיוצא באלו המלאכות. וה"ל אין המאגיסטראהט שלוחו אלא ע"י מעשיו מעשה הכתב מע"ש ולמחר לגמר ממילא על ידו והרי מעשים של כל יום יוכיחו וכי אין אדם רשאי לכתוב כתב בימות החול בעסק מו"מ והכתב יבוא על הבי דואר בשבת ליד המוכר ויהא נגמר ע"י ולא אשתמט חד מהפוסקי' לכתוב חידוש דין זה. מכ"ש דלפי הנראה אין מעשה החכירות נגמר ע"י האפערט הזה אלא שהוא גילוי מלתא בעלמא שדעת השוכר ליתן כך וכך. וגמר החכירות או הקנין הוא ע"י הקונטראקט אבל באמת גם אם נגמר עי"ז נראה דשרי: ואין להקשות ולהביא ראי' בהיפוך שהרי המג"א בסי' רנ"ב ס"קב פי' לדעת המרדכי אם הגוי נתן מעות בע"ש. ורוצה למשוך בשבת אסור אע"ג דהמעשה ממילא נגמר דהתם לא נעשה ממיל' דהרי נעשה מעשה המשיכה שהישראל מניח לו לעשות בחפציו ותו דלפי הנראה באמת גם התם כוונת המרדכי. הואיל והגוי לא קנה עדיין אסור משום מ"ע. דהמרדכי ס"ל בחפץ של גוי לא חששו לאסור משום מ"ע ואין האחריות של גוי עליו. לכך אם הי' הדין דמעות קונה או דשכירות קונה וזכה הגוי מע"ש בחפציו. והוי לי' חפץ של גוי ול"ג משום מ"ע בשל גוי אבל הואיל ומעות אינו קונה וגם שכירות ויחוד מקום אינו קונה. א"כ עדיין הוא חפץ של הישראל ונהי דמעשה המשיכה שעושה הגוי אדעתי' דנפשי' עביד ואין לאסור לישראל עבור קנין בשבת דהגוי הוא דעביד מ"מ אסור משום מ"ע כן נראה לענ"ד הפירוש בהמרדכי ובזה מיושב קושית הטו"ז שם ס"קג: ויהי' איך שיהי' נידון הנ"ל נ"ל להתיר מטעמים הנ"ל וכל זה אם אפשר ע"י אפערט הנ"ל אבל אם א"א ע"ו אפערטי נראה דרשאי ג"כ לעשות שליח גוי מע"ש לפסוק בשבת דכה"ג הוי כמציל מידם. דהרי הישראל כבר שוכן בתוך האראנדע ויש לו עפ"י דין תורה דינא דבר מצרא כמשכנתא דשכוני' גבי' ואם נאסר זה אפשר שעי"ז כל הגוים יסבבו להוציא הישראלים מאוראנדע שלהם, ויקבעו בכיוון זמן הליציטאציע בשבת וא"כ בזה שעושה שליח מע"ש הוי כמציל מידם והמג"א בססי' רמ"ד כ' בס"קיז דההיתר במכס הוא משום דהוי כמציל מידה התירו טפי לכ"ע עיי"ש. ועיי"ש בדג"מ ס"קיח. ובלאה"נ דלא מצינו דאסרו חכז"ל שבות דשבות. אלא באומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן כדאיתא בסי' ש"ז סעי' ב' וג' אסור לומר לגוי לשכור פועלים או לקנות לו למחר אבל כאן דהאמירה לגוי הוא רק שהגוי יפסוק דמים ומעשה המכתב אפשר לאחר השבת וא"כ האמירה הוא רק על אמירה אפשר דאינו אסור דהרי רש"י פי' ריש מי שהחשיך כ' דטעם דשבות אמירה לגוי הוא משום דמחזי כשלוחו ומילי לא מימסרן לשליח והרי בתשובת חוות יאיר סי' נ"ג רוצה להתיר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה דבר פלוני ואפילו לעבודת הגרשוני דאוסר בזה עיי"ש אבל כאן דאין כאן שום מלאכה יש לומר דלכ"ע שרי ועוד דנראה דהפסיקה בלי קונטראקט אינו גומר לגמרי. ואף שצריך לשלם אם יחזור למחר כל מה שיופסד על ידו. אבל מ"מ עדיין לא נגמר השכירות והקנין: לא מבעי' בדינינו אלא אפילו בדיניהם לפי הנראה לא נגמר וא"כ אין זה מכר ונהי דנראה מ"מ דהפסיקה מצד עצמה ג"כ אסור דהרי קי"ל בסי' שכ"ג דאפילו בדבר שהמכירה מותר ביו"ט ושבת אסור נפסוק דמים וא"כ מוכח דהפסיקה מצד עצמה אסור מ"מ שוב אים למימר דווקא בעצמו אסרו אבל אם הגוי פוסק על ידו לא מצינו דאסור. כן נראה לפענ"ד נכון ואחתום בברכה ידידו הדו"ש. הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קל"ב בדין בישול ובישול אחר בישול בשבת: ראיתי להעיר בדין זה ג' פרטים א' על דברי כבוד הרב הגאון מו"ה יעקב עטלינגער אבדק"ק אלטונא נ"י יע"א שכ' בעלי שצ"ה מכתב ע"ד במבשל עלי טהע"ע הוי רק ח"ש דשיעור בישול הוא כגרוגרת ובזה השיג שם על השואל ולפי ענ"ד במבשל עלי טהע"ע אין שיעורו בכגרוגרות דבמאכל אמרו שיעור זה אבל טהע"ע הוא בכלל מבשל סממנים שכ' הרמב"ם בפ"ט משבת דין א'. דשיעורו שיהי' ראוי להדבר שמבשלין אותו וטעה"ה נקרא בלשוה"ק סמים. ובלשון חכז"ל סממנים וכן מבואר מדברי מגדל עוז שם. דלכך לא כתב רמב"ם בסממנים השיעור כדי לצבוע בהם משום דכולל גם שארי סממנים וכל עלים לתרופה בכלל. והכי מסתבר דכל עניני שבת השיעור החשוב לאותו דבר הוא וכמ"ש הרמב"ם בפי"ח משבת לענין הוצאה כל דבר לפי מה שהוא מועיל הוא חשיבתו: וא"כ בטעה"ה דעומד ומועי' לרפוא שעורו במיעוטו דמעוט" המועיל קצת: ב' בדין המובא שם בשם הפמ"ג בסי' שי"ח דאם כבר עירה מע"ש מים רותחין מכ"ר על הטעה"ה ונתנגבו מותר לערות עליהן בשבת מים רותחין מכלי ראשון דבבישול קי"ל דאין בישול אחר בישול ולפענ"ד פשוט דאין לסמוך על זה. דאנו לא שמענו אלא דעירוי מבשל אבל לא דעירוי מבשל כל צרכו או דמבשל כמאב"ד חצי בישולו וא"כ כ"ז שלא נתבשל כל צרכו הא קי"ל בסי' שי"ח סעי' ד' דיש בישול א"ב אפי' ביבש ובמאכל ידענו שיעור כמאב"ד וכל צרכו. ובעלים וסממנים שבא הבישול רק להוציא המיץ שבהם ולא לצורך עצמן. לא שמענו שיעור בישולם כ"צ ומסתבר כ"ז שיש בהם מיץ ונותן טעם. ולא פסק ריחם וטעמם. לא נתבשל כל צרכו ויש בהם בא"ב וכל בישול פנים חדשות ובפרט לפי מ"ש דעלי טהע"ע הם בכלל סממנים וכבר כ' הרא"ש פ' כירה סימן י"א דסממנים צריכין בישול רב ואף דעינינו הרואות דעלים הללו הם מקלי הבישול מ"מ בוודאי אין טבע כל העלים שווים. וגדולה מזו אמרו צריכה מילחא בישולא כבישרא דתורא. והא דאמרינין שם. כל שבא בחמין מע"ש מותר לשרותו בחמין היינו אם ע"י השריי' מע"ש נתבשל כל צרכו. ואפילו בכה"ג כ' המג"א שם סקי"ד דיש להחמיר א"כ כ"ש בנידון שלנו נראה דמדינא אסור ותימה על הפמ"ג שרצה להתיר וכבר הסכימו הרבנים ה' עליהם יחיו שם בעלי שצ"ה לאסור גם מטעם אחר. ולא משכחת לה היתר: אלא אם אפשר בשבת לערות בעירוי שנפסק הקילוח זה התיר בתו"ש ובספר א"ר: ג' דין יבש שנימח ונעשה לח כגון לערות מכלי ראשון על צוקער כ' הפמ"א ח"א בתשובות סי' פ"ד דחשיב כיבש ומותר לערות עליו דאין בא"ב ביבש וראי' ממג"א שם שכ' כן בסקל"א לענין מלח ובסק"מ לענין שומן אמנם המרדכי פ' כירה סי' ש"ח כ' לענין מלח דהמחמיר תבוא עליו ברכה וכ' התו"ש דפשוט דה"ה בצוקער ותימה על המג"א שכ' בסקל"א במלח דאין בא"ב ולא