מהר"ם שיק אורח חיים צא

שהבהמות הולכות לרעות שהוא זמן ידוע אז אין שייך דמחזי כאזיל לחנגא והוי כחצר דכאן מידע ידועי דהבהמות הולכות למרעה מקצתן בזוג ומקצתן בלא זוג וא"כ כמו דלא חיישינין בשביעית בשעה שפסקו עובדי עבודה דאין לחוש אז ה"נ בכה"ג אין לחוש ועיין בנוב"י מהד"ת סי' ל"ח בענין חשש אורחין. לענין מ"ע:. ועוד נראה לי דמחזי כאזיל לחנגא שייך דווקא בבעליו או ישראל אחר עמו דומיא להא דאמרינין בביצה ד' ל"ג אין מנהיגין במקל וכן נראה מלשון הרמב"ם בפי' המשנה שכ' שלא יוציאה יעויי"ש ובש"ע סי' ש"ה סעי' י"א ומטייל עמו בחצר ולא ברה"ר משמע נמי כן. ואחרי כל הדברים האלה נראה בנ"ד אפילו נימא דלית בי' משום חנגא ומשום משוי ומיהדק שפיר דלית בי' משום דלמא נפיל ואתא לאתויי אפי"ה חלילה להתיר השמעת קול ע"י ישראל. ואם הוא מקום הפסד ודחק הי' אפשר להתיר ע"י גוי המושכר בקבלנות. דשוב אין כאן גזירת מחמר ואינו אסור משום משוי גם מטעם כרמלית ואינך חששות כדלעיל ובלא זה אפי' הי' באמת מותר לא גרע מדברים המותרים ואחרים נוהגי' בו איסור וגם בלא"ה אין להתיר מלתא דתמוה כמבואר בפסחים נ"א כיון דלעזו עלי' המדינה לא אמרו מותרים אתם ובפרט בדור הזה והנראה לפענ"ד כתבתי והי' ה' עם מעלתו נ"י ואחתום בברכה המשולשת דברי ידידו הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ק"ל שלום וכ"ט וכו' כה' זלמן נ"י: על. מה שכתבת בדין אמירה לגוי בשאר איסורין אכתוב לך דעתי בזה. הנה דעת רוב הפוסקים מלבד הראב"ד שהביאו הרא"ש בב"מ דף צ' פסקו האיבעי' להחמיר. ובאמת גם הראב"ד ריש פ"א מכלאים פסק להחמיר ודבריו סותרין וצ"ל דתרי ראב"ד היו והטעם דפסקו להחמיר או מטעם שכ' הרא"ש דמסתבר לן לומר דטעמי' דאבוה דשמואל הוא משום אמירה לגוי אמנם הראב"ד בפ"א מכלאי' כ' דאע"ג דלא איפשטא קי"ל הא בעי' להחמיר וכ"כ הר"ן בפ' תולין. ותמהני על המל"מ בפי"ג משכירות שהביא כו בשם הסמ"ג ותמה עליו בזה למה נימא דבדרבנן אמרינן להחמיר וקשה הא גם הראב"ד והר"ן סוברים כן והטעם מלבד שיש לומר כמ"ש דהוא מטעם שאין עושין ספק מדרבנן בידים יש לומר עוד דהרי הרמב"ם רפ"א מממרי' סובר דכל דרבנן דאורייתא הוא. והא דהקילו בספיקו עיי"ש בלח"מ דרבנן כך תיקנו והתנו ונראה דזה שייך במקרה שנולד מדרבנן. אבל כאן שאנו מסופקין על תחילת התקנה אי תקנו אמירה לגוי בכל איסורין א"כ אי נימא להקל נעקר כל התקנה אם באמת הוא שהם תיקנו גם בשאר איסורין ולעקור כל התקנה הוי כעין דאורייתא ולא מקילין בספיקו ולכך כ' שם דאינו לוקה עכ"פ כך ההלכה דאמירה לגוי שבות גם בשאר איסורין: אמנם הפמ"ג בסי' ש"ז ובפתיחה כוללת מסתפק אי גם באיסור עשה כגון שצוה לגוי בע"פ לאחר חצות לקנות לו חמץ אי אסור וגוף הספק מקורו מובן עפ"י מ"ש בנוב"י ח"א סי' כ'. דנהי דמסקינין ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת. אבל איסור עשה קיל ול"ג וא"כ יש לומר דבלאו דווקא גזרו מטעם דמה לי איסור לאו וכו' אבל בעשה ל"ג (ובוודאי בגוונא שנקט הפמ"ג דסובר ע"כ היכא דהחמץ של ישראל ברשות גוי לית בי' לאו כדעת הגאונים אבל עשה איכא. וכמ"ש השאג"א בה' חמץ ולכך מספקא לי' אי חשיב כשלו לעבור בעשה מיהו נדון כזה תליא אי יש שליחות לחומרא וביו"ד סי' קס"ט הביא הרמ"א דעת רש"י דיש שליחות לחומרא) והנה לכאורה יש לפשוט הספק שלו מדברי התוס' בב"מ דף צ' ד"ה חסום וכו' שכ' דהו"א להביא ראי' דמותר אמירה לגוי לצורך גוי מהא דמחזיקין ידי עכו"ם בשביעית וכו' וקשה מאי ראי' הא חרישה בשביעית לא כתיבא ואנן קי"ל דהחורש בשביעית אינו לוקה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א משמיטה ואתיא רק מחריש וקציר תשבות. א"כ י"ל דלכך ל"ג ואע"ג דבמ"ק דף ג' פליגו אמוראי בזה אי חורש לוקה אדרבה הא גם במחזיקין פליגו אי הפירוש חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא וכו' או לדרוש בשלומם ואיכא למימר דזה הוא פלוגתייהו וגם לפי האמת תקשה הא דהרמב"ם פסק בפ"א משמיטה דחורש אינו לוקה ואפי"ה פסק בפ"ח משמטה מחזיקין ידי גוים וקשה מאי ארי' מחזיקין ת"ל דאפילו אמירה להדיא בתחילה שרי' באיסור עשה: מיהו לפי"ז תקשה גם על הש"ס למה לא פשט מהא דמחזיקין דאמירה לגוי שבות וגם המשנה ג' פ"ד דחוכרין נירין וכו' דמוכח דאמירה אסור: מיהו זה כבר תירץ התוס' לפי הגירסא דידן בתוס' בד"ה אבל וכו' שכ' דשביעית כשבת להא ועכ"פ לפי המסקנא דקי"ל דאלא ל"ש בין שבת לשאר איסורין וכיון שהוכחנו דבשבת דהיינו שביעית אפילו באיסור עשה גזרו ה"ה בשאר איסורין אפילו באיסור עשה נמי גזרו אמנם לפי מה שהגיה המהרש"ל בתוס' ד"ה אבל וכו' וכ' דבשביעית אין קושיא דשם תלה רחמנא השביתה בארץ לכך אסור אפי' ע"י גוי אין ראי' לפשוט ספיקא הנ"ל אמנם מלשון התוס' בד"ה חסום וכו' דהוי ס"ד להביא ראי' משביעית וא"כ ע"כ דומה שביעית לשאר איסורי' ולא חילקו בין איסור לאו לאיסור עשה. ע"כ דלא כהפמ"ג ועוד מבואר באו"ח סי' תקי"ב במג"א סק"ב פלוגתא אי שרי לשלוח לעכו"ם ע"י עכו"ם דרך רה"ר ביו"ט ומאן דמתי' עיין בבינה לעתים בפ"א מיו"ט הוא משום כיון דלישראל עצמו שרי אין כאן איסור אמירה וקשה ת"ל שכ' התוס' בביצה דף י"א ע"א ד"ה השוחט וכו' לדידן דקיימ"ל מתוך אע"ג דממעטינין מלכם ולא לגבוה ולא לנכרי. מ"מ אינו רק איסור עשה. וא"כ ע"כ דגם באיסור עשה גזרו ומינה דאסור לצוות לגוי ביו"ט לבשל לו בשר טריפה ואפילו באיסור דרבנן שבות דשבות שלא במקום מצוה נהי דמוכח בש"ע ביו"ד סי' רצ"ו בסופו ובטו"ז שם סקכ"א דשרי. אבל הר"ן בפרק תולין ע"כ סובר דאפילו שבות דשבות אסור ע"ש: ודברי הרא"ש בהלכות כלאים סוסי' ג' קשים להבינם שהביא ראי' מפרק תולין דאסור להניח לגוי להרכיב והר"ז הביא ראי' מתולין להיפוך עיי"ש. ואדרבה הרא"ש הי' לו להביא ראי' מב"מ דף צ' לשיטתו דאסור והנה הא דאסור אמירה. דעת רש"י בב"מ שם. אפילו באומר לדוש תבואה של גוי כיון דהבהמה של ישראל ובחדא מינייהו מיתסר או אם התבואה של הישראל או התבואה של הגוי רק הבהמה של הישראל ועיי"ש בנמוק"י שביאר נמי כן. אמנם התוס' סוברים דווקא בתבואה של ישראל. מיהו בוודאי גם תוס' מודים דלא בעינן דווקא תרווייהו. גם פרות ישראל. דז"א. דהעיקר תליא באם הדבר לצורך הישראל והא דנקט הש"ס פרתו דהיינו לרבותא דאפי' בכה"ג מספקא לי' אי אסור. או דהא בלא"ה קשה הא בפ' תולין דף קל"ט חיישינן דלמא אתא לאחלופי. וצריך לומר דשאני הכא דליכא למטעי ונראה דאם הוא הנאת שניהם נמי אסור דהרי בהני דכרי וכו' שעשה הגוי בחנם ובחנם קי"ל באו"ח סי' רמ"ו דהוי כמו קצץ. אלא וודאי אפילו קצץ אסור. והפמ"א בח"א סי' ס' לא כ' כן. וצ"ל באיסור המפורש בתורה לא חיישינן דלמא אתא לאחלופי רק באיסור דאפשר לטעות בו ולכך נקט חסום פרתי דליכא למטעי בכה"ג קאמבעי' אי שרי אבל בפרות גוי דאיכא למטעי ויש לחוש לאחלופי. ולכך אדרבה בפרות גוי איכא למימר דטפי אסור ע"י גוי גדול: ולדינא נראה דפסק בש"ע או"ח סי' ש"ז סעי' כ"א משמע דהכריע כפרש"י בשל ישראל אפילו אם הישראל אינו נהנה אפי"ה אסור אמנם ביו"ד סי' רצ"ז סעי' ד' בהגה"ה משמע אדרבה הכריע דאפילו בשל ישראל אם העכו"ם עושה להנאת עצמו שרי וזה משמע כהתוס'. ועיין בש"ך שהקשה על הרמ"א. אמנם לפימ"ש מג"א שם בס"ק כ"ט מבואר דסובר דגם באורח חיים סי' ש"ז מיירי דווקא אם הישראל נהנה ואז אסור אלא דמסתמא דמלתא כל שהישראל נותן לו הישראל נהנה. ולכך אוסר. אלא א"כ הוא מצוה לו לאכול דמוכחא מילתא הנאת הגוי ובכיוצא בזה מיירי הרמ"א ביו"ד הנ"ל. וסברת ב' הפוסקים הנ"ל נראה דפליגו בטעם גזירת שבות אמירה לגוי התוס' סוברים דהאיסור הוא אטו שהישראל בעצמו יעשה ע"י תינוק ישראל וכיוצא ולכך אסרו ע"י וא"כ זה שייך דווקא בדבר שנהנה הישראל אבל רש"י נראה דסובר הטעם של שבות דאמירה לגוי דמחזי כשלוחו. וכך כ' רש"י בהדיא ר"פ מי שהחשיך. וזה עצמו אי יש שליחות לחומרא בגוי הוא בכלל האיבעי' דש"ס ורש"י דכ' דיש לגוי שליחות לחומרא היינו למסקנא דקי"ל האיבעי' להחמיר וכמ"ש ולכך כ' רש"י בב"מ דף ע' ע"ב דיש לגוי שליחות לחומרא. וא"כ לפי מ"ש דהמג"א כ' דדווקא היכא דנהנה הישראל אסור א"כ הטעם דשבות משום גזירה אטו ישראל: והנה הכ"מ ריש הלכות כלאים הביא בשם הר"י קורקוס לישב דעת הרמב"ם שכ' דמותר לומר לגוי לזרוע כלאים היינו בשדה של גוי ואפילו לצורך ישראל וזה אפשר דווקא אם כבר התחיל הגוי דומיא הא דמחזיקין ידי גוי בשביעית חרוש בה טבאות וכו' אבל לא בתחילה לצוות נראה דאסור והנה בקושיא שהקשה הכ"מ על הרמב"ם ות"ל משום קיום דאסור וכיוצא בזה הקשה מרן זצ"ל בחת"ס סי' על הש"ע ביו"ד סי' רצ"ה דבסעי' ז' פסק דאסור לקיים המורכב ובסעי' ב' פסק דאסור להניח לגוי להרכיב וקשה ת"ל אפי' יהא מותר להניח לגוי להרכיב הא הקיום אסור ולפענ"ד נראה דהנה התוס' במכות דף ד' ע"ב הקשו למאן דמפרש דרע"ק מחייב אף המקיים בלי מעשה הא רע"ק סובר לאו שאב"מ אין לוקין עליו ולפענ"ד הא לא קשה דהנה במכות כ"א ע"ב מסיק ר"א הלובש כלאים ושהה בכדי פשיטה ולבישה והתרו בו חייב על כל שהי' ושהי'. והקשה בריטב"א שם הא הוי לאו שאב"מ ותי' דהפי' לא תלבש לא תהא לבוש. וכל שתחילת העבירה בא ע"י מעשה והחיוב הוא לסלק. כל שלא סילק הוי כאלו