מהר"ם שיק אורח חיים צ

דגם לשביתת בהמה איכא לאו דדברות אחרונות דל"ת מלאכה וכו' ובבהמתך ובתוס' שבת סי' ש"ה ס"ק כ"ז הביא דעת הסמ"ג דגם בכרמלית אסרו בבהמה יעויי"ש ותליא בפלוגתא הנ"ל וא"כ נהי דהסכימו כהכרעת המג"א. דבכרמלית לית בבהמה משום משוי. מ"מ ברשוה"ר תרי קולי לא מקילינין: איברא דלדינא נראה לפענ"ד בנידון שלנו דהנהו בהמות דנקטו נגרו ברייתא וצריכין לזוג כדי לשומרן לית בי' משום משוי דמ"ש שמירה זו משאר שמירה. הרי קי"ל כל שהוא לנטירותא ואינו נטירותא יתירה לא חשוב משוי. ואפילו אם בר מינו א"צ לשמירה. אלא בהמה זו דרכי' רעים. או מורדת וצריכה נטירה קיי"ל בסי' ש"ה סעי' ד' דשרי: וא"כ ה"נ כיון דפרות אלו צריכין שמירה ואין שמירתן אלא ע"י זוג הנ"ל אפשר לשמרן ולהשגיח עליהן שלא ילכו עקלקלות א"כ היינו כדי לשמור והלבוש ריש סי' ש"ה כתב דדבר שהוא כדי לשמור שלא תברח. וע"י האפסר יוכל לאחוז בהן אינו משוי. וא"כ ה"נ דמ"ש לאחוז באפסר. או לידע לשמוע התחלת בריחתה. כדי להחזירה למקומה. וא"כ נראה דמשום חשש משוי. אין לאסור בנידון הזה: ועתה נבוא אל החשש והפרט השני אם יש לאסור משום דלמא נפיל: ודלמא תקרע או תפסק ואתי לאתויי אע"ג דמהר"מ לובלין בשבת דף נ"ח ע"א בתוס' ד"ה הב"ע כ' די"ל דבבהמה לא חשו דלמא נפיל ואתו לאתויי דאין אדם עומד אצל בהמתו מיהו כבר הבאתי לעיל דגם בבהמה גזרו משום זה. ומהר"מ כ' כן רק לדחויי בעלמא. וע"ז כתב מעלתו נ"י דעל החשש הזה הי' אפשר לתקן דכל שהוא אריג לא גזרו. וא"כ אפשר לקשר ולמיהדק יפה ולתופרם היטב ואז אין לחוש והדין עמו בזה שכ"כ המג"א בסי' ש"ה ס"קו: אמנם אם לא מיהדק יפה ויש לחוש שמא מפסק כ' המחהש"ק ס"קו הנ"ל דאפילו בעיר המעורבת אסור ומעלתו נ"י שפך עליו סוללה וכ' דבמח"כ שגה בזה. ומאין הרגלים לומר כן. וא"כ גם בחצר יאסר ויהא צריך להיות גם בחצר ארוג והש"ע סתם. ותו דבמחהש"ק רצה להעמיס זה במג"א כדי לישב קושית התוס' דהקשו ת"ל משום דלמא מיפסק ולמה צריך לטעם דחנגא וקשה הא אצטרך למבוי המעורבת. וע"כ משום דלמא מיפסק אסור נמי במבוי המעורבת ועל זה ישאול. מה ישיב לקושיא הראשונה של התוס' דלמא משום משוי. וזה בוודאי במבוי המעורב' שרי ואפי"ה הקשו התוס'. וא"כ ה"נ בחשש דלמא מיפסק עכ"ל בקיצור ועוד האריך להשיג על המחהש"ק בזה: והאמת דסוד ה' אל יראיו והמחהש"ק זכה לירד לעומקי מצולות המג"א וגם כאן כיון האמת לאמתו דהנה כבר כ' התוס' בשבת דף ס"ד ע"ב דכל מה שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר ופרש"י אע"ג דשרי לטלטלינהו מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלו לי' ונפקא בי' לרה"ר ובתוס' בשבת דף נ"ג ע"א ד"ה מאי. כ' דאפילו לרב היינו באדם. אבל בבהמה בחצר שריא. וראי' מזוג פקוק דמותר בחצר. ואי חצר דווקא או גם מבוי. מבואר בראשונים ובש"ע סי' ש"ג סעי' י"ח. והטעם דבבהמה ל"ג גם בחצר או אפילו בכרמלית כבר כתבתי הטעם משום דאינו אלא עשה או לאו. וזה שייך אם החשש רק על הבהמה. שאם נתיר בחצר תצא ג"כ לרה"ר. והוי איסור עשה או לאו. אבל אם החשש דלמא נפיל ואתי הבעלים לאתויי ברה"ר. ויעברו הבעלים איסור כרת ומיתה. אין שום סברא לחלק בין אם המלובש הוא אדם או בהמה. דלעולם שייך סברת רש"י דדרך מלבוש מרגלא לי' ונפקא גם לרה"ר ואתו לאתויי וכיון דהאיסור מכח האדם. דינו לגמרי כמו מלבוש אדם ותליא בפלוגתא דסי' ש"ג סעי' י"ח אי קי"ל כרב ואי גם חצר המעורבת בכלל ה"נ כן נראה לי פשוט מסברא: אמנם המחהש"ק למד הכרח לזה לדברי המג"א מתוס' שבת דף נ"ד ע"ב שהקשו גבי זוג פקוק משום דלמא נפיל ליכא למיחוש. וקשה הרי משום חנגא אסור גם במעורבת. וע"כ דמשום מיפסק ונפיל נמי אסור גם במבוי המעורבת. ומעלתו הקשה מה יענה לקושיא הראשונה אני אהיה כפיו לענות. הנה במג"א בסי' ש"א ס"קנו הביא להקשות. אמאי מותר בזוג פקוק בחצר. הא קי"ל כרב דכל דבר שהוא משום מ"ע אסור אפילו בחדרי חדרים. והביא לתרץ בשם התוס'. דבדרבנן דהיינו היכא שיחשדוהו שעושה רק איסור דרבנן ל"ג בחדרי חדרים יעויי"ש. ולכאורה אכתי קשה אמאי מותר בחצר הא וודאי מקום החונגא שהוא מקום השוק הוא רשות הרבים מדינא. ואם הזוג הוא משוי אלא דמיירי בחצר המעורבת אכתי קשה הא יחשדוהו דקאזיל לחונגא וקאזיל ברה"ר בדבר שהוא משוי והוא עובר על איסור דאורייתא. וא"כ אכתי אף בחצר יהא אסור וזה כוונת קושית התוספת בקושיא הראשונה והוכרחו לומר דאינה משוי ובטל ודברי התוס' עניים במק"א ועשירים במקום אחר. ולשון התוס' ששינוי בלשונם בקושיא הראשונה. מבשני' ראי' לדברי המחהש"ק ועכ"פ אם חברם וקשרם היטב אין חשש שמא יפול כעין כ' הת וס' בשבת דף נ"ח ד"ה הב"ע וכו' בסוף דבריהם: הפרט השלישי שיש לחוש להשמעת קול הזוג אי דמקרי קול של שיר או דבעינין לקלא והוא מיוחד לכך והוא אסור כמ"ש המג"א בסי' ש"ה סק"ה ובש"ע סי' ש"א סקל"ה וע"ז כתב מעלתו הא כל איסורו הוא משום שמא יתקן כ"ש כמו שכ' הרמב"ם בפכ"ג משבת. והרי הרמ"א בסי' של"ט ס"ג כ' דעכשיו אין אנו בקיאין בתיקון כלי שיר והכל שרי דמשמע אפילו זוג לשחוק התינוק ג"כ שרי ועוד אפילו נימא דגם האידנא יש גזירה שמא יתקן כ"ש הרי כבר כ' למעלה דשבות ל"ג בבהמה. והא דבעינין בשבת דף נ"ד ע"ב דווקא זוג פקוק היינו כמ"ש מג"א בסי' ש"ה סק"ה דאם אינו פקוק ונשמע קולו חוץ לחצר יש אפילו בחצר גזירת חונגא ותימה על המג"א שבסק"ו כ' הוא עצמו גמרא דשבת דף קנ"ג ע"ב דשבות ל"ג בבהמה ואיך כ' בסק"ה האיסור הוא משום כ"ש הא אין שבות בבהמה עכ"ל בקצרה. והנראה לפענ"ד פשוט דמאי דהקשה על המג"א לק"מ מ"ש למעלה הטעם דבבהמה ל"ג מאחר דאפילו אם יעבור לא יעבור כ"א על עשה או לאו וזה דווקא אם החשש דיתעביד העבירה ההוא ע"י הבהמה. אבל כאן דהחשש הוא הואיל והאדם צריך לו לקלא ובעבורו נעשה לשמרו מהפסד כשם דאמרינין ביו"ד סי' צ"ט דלמי שנתבטל בשבילו הוי כאלו עשה הוא וקנסוהו. ה"כ יש לחוש דאם יצטרך יתקן כ"ש והוי מכה בפטיש ומלאכת כרת וסקילה ובכה"ג גם בבהמה גזרו ואבדו הרחקה כמ"ש לעיל בפרט השני: וכן משמע מלשון כמה פוסקים גם מרא"ש ור"ן שכ' דאסור משום אולידו קלא וכן נראה כוונת המרדכי שכתב שגם בתרנגולים אסור ואפילו בחצר ואי משום חנגא בתרנגולים ליכא משום חנגא כמ"ש המג"א בשם ש"ג. וע"כ דמיירי באינו פקוק ומשום שיר. וראיתי בא"ר שכ' דהמרדכי מיירי במקום דשייך גם בתרנגולים משום חנגא ומקומות מקומות יש ולפי"ז אפשר לפרש הא דבחצר אסור. כפי' המג"א ע"י קול ושייך אפילו בחצר חנגא וא"כ אי משום הא אין היתר ומ"ש מעלתו נ"י טעם ראשון דהא כ' הרמ"א סי' של"ט סעי' ג' דאין אנו בקיאין בתיקון כ"ש. כבר כ' הא"ר ותוס' שבת דע"כ רק על טיפוח וריקוד וכיוצא בזה קאי. וכבר האריך בס' צרור החיים בפ' קול השיר לברר דכוונת התוס' והרמ"א כן הוא ולכן בסי' שנ"א סעי' כ"ג סתם דיש לחוש להשמעת קול וכבר האריך ג"כ המחהש"ק בסי של"ח דע"כ אין הרמ"א סומך ע"ז דכל דבר שבמנין אע"ג שבטל הטעם. לא בטלה התקנה אלא שכוונתו קצת לישב מנהג העולם או לחולה יעויי"ש וע"כ קשה להתיר: ואפשר ע"י עכו"ם העושה בקבלנות המוציאה מבית ישראל למוסרה לרועה שרי כמ"ש רמ"א בסי' של"ח סעי' ב' וגם הוא שבות דשבות ובמקום פסידא התירו שבות דשבות דלכאורה בלא"ה ק"ל כיון דנותן הזוג מע"ש יהא כזייגער המקשקש שעות דמתיר שם בסעי' ג' וצ"ל דע"י מחמר נעשה כאלו הוא עושה בידים מחדש כדלעיל ולכך בנעשה ע"י גוי דאין חשש מחמר ואינו מצוה לו להשמיע קול ובגוי פסיק רישא מותר כמ"ש מג"א סי' רנ"ג ואין כאן איסור אמירה כלל כן נראה לי: ונשים. עין על הפרט ה"ד דאסרו חכמים משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא. ומעלתו נ"י האריך וכ' דבזה"ז לא נשמע בשום מקום דלחנגא מנהיגין בזוג דווקא ובטל הטעם ואע"ג דקי"ל דכשבטל הטעם מ"מ התקנה במקומו עומדת. כי מעלתו נ"י דדמי לגילוי: ולפענ"ד קשה להתיר דברים כאלו על סברות. בפרט שיש דיעות שונות בזה והק"נ בביצה בפ"ק אות ה' כ' לבאר עם דברי הר"ן בע"ז דדווקא על מי שלא נגזר מעיקרא אמרינין דא"צ מנין אחר והרא"ש בע"ז פר"י אות ז' כ' דדווקא דבר שלא נאסר בכל המקומות: והמג"א בסי' ט' כ' דתליא היכא דנודע טעם האיסור ובס' אור הגנוז (מהמחבר פנים מאירות) ביו"ד סי' קכ"ג כ' כללא היכא דביטול הדבר תלוי באחרים כיון שנתבטל א"צ מנין כגון בחברי כיון דעתה ליכא חברי וכמו שאין נזהרים מגלוי כיון דאין מצויין נחשים אבל דבר שתלו בנו ובדעתינו כגון בכלי שיר אם אנו רוצים ללמוד המלאכה יכולים גם אנו לתקן כ"ש אז צריך למנין אחר וא"כ אפילו נימא דהשתא אין דרך כלי זוג לחנגא אפשר ששוב יהי' ונ"ל סברות כאלו אנן כאצבע בכירה לסברא וגוף הדבר אם אין זה מנהג עתה אני אינו יודע מזה: והנראה לפענ"ד מהא דקשיא לי על הא דסי' ש"ה סעי' ד' דבהמה מורדת מותרת לצאת בדבר שהוא שמירה לה. למה אינו אסור משום מ"ע דמי יודע שהיא מורדת וצ"ל דקלא אית לי' למילתי' או דהשכנים יודעים וחברא חברא אית לי' ולכך ל"ש מראית עין. וא"כ ג"כ איכ"ל כן דקלא אית לי' למילתי' ושרי ועוד נראה טעם להתיר עפ"י משנה א' פ"ג דשביעית דאין מוציאין זבלים בשביעית משום מ"ע ומשעה שפסקו עובדי עבודה שרי דמידע ידעו ובירושלמי פריך דניחוש לעוברין ושבין ותי' דבשביעית הקילו ויעויין שם בתוס' חדשים דהוא משום דהוא מדרבנן. ונראה דגם אצלינו דבשעת