מהר"ם שיק אורח חיים פט

שם מתני' כר"י ור"י סובר דבאיסור דרבנן מקרי ג"כ מומר כמש"כ התבו"ש וא"כ אע"ג דהוי בתחילה מקלקל דאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ לר"י נעשה מומר בשעת גמר שחיטה הוא כבר מומר ולכך הוי שחיטתו נבלה. ולכך כ' הרמב"ם דמוכרח למוקמי מתני' דווקא בשוגג. אבל במזיד כר"מ דסתם בר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וס"ל דבדרבנן לא נעשה מומר ולדידי' אין לחלק השחיטה. איכ"ל אפילו במזיד השחיטה כשרה דאינו נעשה מומר עד לבסוף דמעיקרא הוי רק מקלקל ולכך פריך שפיר ונוקמי' במזיד וכר"מ וא"כ לדינא קי"ל התם דאפילו במזיד הי' שחיטתו כשרה מה"ת שפיר מוכח כדעת התבו"ש דבדרבנן אינו נעשה מומר: ונראה דאפילו לדעת הרמב"ם פ"א מממרים דכל דרבנן הוא כדאורייתא מלאו דלא תסור מ"מ אין זה לאו דשבת לחודא אלא הוי לאו לכה"ת ודווקא בלאוין דשבת שהם לקיים האמונה של בריאת שמים וארץ לפי שהוא שורש התורה זה חמור כע"ז משא"כ לאו דלא תסור והנה בנ"ד הריבש בסי' שצ"ד והובא במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב דס"ל דסריקה הוי איסור דאורייתא וסורק אפילו מלאכה שא"צ לגופי' חייב. אבל התוס' והרא"ש בשבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל וכו' פליגו שם בזה. והטו"ז בס"ק כ"א. ונקודה"כ שם פליגו עיי"ש. ובמג"א סי' ש"מ בריש הסימן הביא ג"כ פלוגתא בזה ובמקום אחר (עיין לעיל סי' ח) הארכתי בזה ואכ"מ ומידי ספיקא לא נפקא אי הוי איסור דאורייתא או דרבנן ואף דספיקא דאורייתא לחומרא להרבה פוסקים אבל העובר לא מקרי מחלל שבת בפרהסי' לשוי' כעכו"ם. ושבת איתקש לע"ז היכא דחייב מיתה כפרש"י בפ' מקושש עיי"ש ועוד לפי הנ"ל דאמרינין דסורק מכוין למישר שערות היינו אם לא סרק זה זמן איזה ימים אבל אם סרק בה' בשבת ומכ"ש בע"ש. נראה דבכה"ג אין השערות עוד מבולבלות. דהרי קי"ל ביו"ד סי' קצ"ט דאם נזדמן טבילה של מצוה בשני ימים טובים הסמוכים לשבת. מהני הסריקה של ע"ש או של עיו"ט עיי"ש ובמקום אחר הארכתי עוד לומר (עיין סי' ח' לעיל) דאם סורקת ע"י גוי ומצאה עלי' שערות מבולבלות. תצוה ללוש בידים ולא במסרק וכה"ג ע"י גוי הוי שבות דשבות. ובמקום מצוה אפשר דמותר דלא גזרו חכז"ל. עכ"פ בכה"ג ביד הוי רק איסור דרבנן. וכבר כתבתי דבאיסור דרבנן לא נעשה מומר לכל התורה: ועוד אפילו נימא דהוי איסור דאורייתא בכה"ג אפי"ה לא מקרי מחלל שבת בפרהסיא. אף דכ' המהרי"ק בתשובה הובא בש"ך יו"ד סי' קנ"ז דלאו דווקא עשה בפרהסיא. אלא אפילו עשה בצנעא. אבל נודע לעשרה בני אדם והוא יודע מזה. כמ"ש הת"ש בסי' ב' סעי' ט"ז מ"מ בנ"ד כיון דאינו נעשה בפני עשרה אינו ברור שיתודע לעשרה דאפילו הרואה דראשה מתוקנת. מ"מ דלמא הניחה לעשות זאת ע"י גויה או היתה מסורקת מע"ש. ורק בשבת תיקנה וחידשה הסריקה וכבר כתבתי דבכה"ג גם להריב"ש לא הוי פסיק רישא דיהא אסור מה"ת. ע"כ לדינא נראה לפענ"ד כמ"ש. ואף דדינם כעבריינים אבל חלילה לנו לומר דהם כגוים גמורים לעשות יי"נ במגעם מצד הטעמים הנ"ל ואחתום בברכה המשולשת. ובברכת השנים ומחיה חיים יתן לך חיים טובים ארוכים ומתוקנים כאות אהוב נפשו נפש רבו הדורש שלומך וטובך: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה קכ"ט שיל"ת חוסט יום א' כ"ח תשרי תרל"ג לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' יצחק אייזק נ"י אב"ד דק"ק סוואלווע יע"א: מכתבו קבלתי במועד ובו נשאלתי נידון בהמת ישראל המסורות לרועה נכרי ומהם דנקטו נגרי ברייתא ודרכם לברוח ועי"ז המה מסוכנים לזאבי יער ולכך אין הרועה רוצה לקבלם אלא א"כ יתלו להם זוג המקשקש בצווארם כדי שירגיש בברחם ומאז מחה מעכ"ת נ"י לבעלים להניח לצאת כן בשב"ק ועתה עלה ספק בלבו אם ימחה. דיש לומר קרוב דאפילו לכתחילה מותר אלא משום דמחוי כמאן דשרי עורבא וביקש ממני לחוות דעתי בזה וגוף הדין מתפרד לארבעה ראשים ומעלתו נ"י הניף בעוצם ידו על כל פרט ופרט להראות כוחא דהתירא ושאלת חכם חצי תשובה או רובא וזה החלי הנה החשש הא' דאסור משום משוי דנהי דהתוס' בשבת דף נ"ד ע"ב ד"ה משום. כתבו דאינו משוי. דבטל לגבי אפסר היינו לגבי חמור אבל בפרה. האפסר גופי' משוי הוא וע"ז כ' מעלתו נ"י מ"מ הא הש"ע בסי' ש"ג סעי' י"ח. ורמ"א בסי' ש"ו סעי' ג' כ' דהאידנא ליכא רה"ר וכ' המג"א בסי' שמ"ה שכן דעת רוב הפוסקי' ודבר שהוא משום שבות ל"ג בבהמה. כדאיתא בשבת דף קנ"ג ע"ב וא"כ אין כאן בית מיחוש לאסור משום משוי עכ"ל: ולפענ"ד אם אמנם שגוף הסברא כ' המג"א בסי' ש"ה ס"קו דבכרמלית אין איסור בבהמה משום משוי. אבל לצרף עוד לומר דבזה"ז ליכא רה"ר. זה לא אמרינן והטעם נ"ל דהנה התוס' שבת שם הקשה על המג"א דמביא משבת דף קנ"ג דבבהמה אין איסור שבות התם שאני דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואע"ג דשם איכא איסור מחמר דחמיר מ"מ הא המג"א לא מחלק בזה והאריך בזה והניח בצ"ע ובמחהש"ק כ' שם לישב דגם המג"א. ס"ל לחלק בזה יעויין שם ולפי"ז יהא חילוק בין שביתת בהמה היוצאת מעצמה לאם מוציאין אותה הבעלים לכרמלית. וא"כ עדיין לפי מאי דאורחא דמילתא אנשים ששולחין הבהמות למרעה. שאחד מבני הבית מחמר אחרם לחוץ לחצר למבוי ומחמר אחרם אפילו בכרמלית וא"כ יהא אסור ובחילוק זה י"ל דברי מהרלב"ח המובא במג"א סי' ש"ה ס"קטז אבל באמת נראה דלא חילקו חכמים בזה וכשם שאמרו בחותם בשבת דף נ"ח ע"א דלמא מפסיק ואתא לאתויי וזה שייך אם הבעלים שם. ולא חילקו בזה ואפילו בבהמה גזרו בכה"ג כדמוכח מתוס' בשבת דף נ"ד ע"ב ולא כמהר"מ לובלין בשבת נ"ח ע"א ד"ה הב"ע. והטעם כמ"ש המג"א סי' ש"א ס"קלב בשם התוס' דבדבר השכיח מסתמא יזדמן פ"א שיהיו הבעלים שם ויש לחוש. הה"ד דלא חילקו לענין חשש מחמר דלפעמים יהי' שם ויחמרו וא"כ לכאורה עדיין קושית התוס' שבת במקומה עומדת ולא סגי בתי' המחהש"ק: אמנם לפענ"ד דלא קשה דהרי גוף הדבר הזה פליגו בי' הב' דיעות בשבת המובא בש"ע סי' רס"ו סעי' ב' דלדעה הראשונה אפילו במחמר ל"ג בבהמה איסור דרבנן וכ' שם המג"א בס"קו והא דגזרו דף קנ"ג ע"ב לולא הטעם דאין אדם מעמיד עצמו לא הי' מותר: היינו משום שיש לגזור אולי לא יניח עלי' ויקח ממנה כשהיא מהלכת ויהא איסור דאורייתא וחשש קרובה הוא אבל בעלמא לגזור מקום אטו מקום. כרמלית אטו רה"ר איכ"ל אפילו מחמר לא אסור יעויי"ש בתוס' שבת דף כ"ט ד"ה גזירה וכו'. ועכ"פ היכא דליכא גזירה קרובה אפילו מחמר לא גזרו בבהמה וא"כ כרמלית שרי אמנם שם הביא בשם י"א דמחמר אסור וביאר המ"מ בפ"כ משבת דהוי כעושה האדם בעצמו וממילא גם שבות אסור ואפילו בכרמלית וא"כ ח"ש דברי המג"א ודבר ה' הי' בפיו. דהנה כבר ראיתי בספרים ומובא בפמ"ג בפתיחה ביו"ד ובאו"ח בכללי הוראה באו"ה דהיכא דהש"ע הביא דיעה הראשונה בסתם והשני בשם יש מי שאומר הסכמתו כדעה הראשונה וכ"ז אם לא בא עוד צד וספק לדעה שני' וא"כ ח"ש ושפיר כ' המג"א דבכרמלית שרי אע"ג דבכל יציאות הבהמה יש נחוש למחמר כמ"ש לעיל. מ"מ הא הכריע הש"ע לעיל סי' רס"ו כדיעה הא' וכ"ז אם הוא כרמלית אליבא דכל הדיעות חבל במבואות שלנו מבואר במחבר סי' שמ"ה ב' דיעות דיעה הא'. דגם בזה"ז שייך רה"ר וכ' סתם ודיעה שני' כתב בשם י"א דבזה"ז אין רה"ר וכל המבואות שלנו כרמלית הוא וא"כ אם נידון על מבואות שלנו איכא ס"ס לאיסורא אולי הוי כרה"ר ואפילו אי הוי ככרמלית חוני אסור משום מחמר כדעת הרמב"ם בסי' רס"ו ולכך ברשיות שלנו לא סתם להתיר ודבריו נכונים: ובדברים הנ"ל יש לישב דברי הגאון רע"ק איגר זצ"ל שכ' במ"א פרק במה בהמה דשביתת בהמה היכא דליכא מחמר דהוי רק עשה מספקא לי' אי נשים חייבות דאע"ג דקידוש חייבות מזכור ושמור אפשר דווקא בקידוש דמקרי זכור ובר"ן פ' כל כתבי כתב דכל מילי דשבת נשים חייבות. ועיין בב"י סוף סי' רצ"א וצ"ע עכ"ל. וראיתי בתפארת ישראל על המשניות שכ' שנעלם מעיני הגאון המשנה דסוף פ' במה בהמה דפרתו של ראב"ע שאמרו של שכינתו היתה ובירושלמי אמרו דשל אשתו וא"כ מוכח דגם נשים חייבות יעויי"ש ולפי ענ"ד לפי מאי דגזרו בבהמה משום דנפול ואתי לאתויי ע"כ שכיח אדם אצל בהמתו וכל דשכיח אדם אמרינן בפסחים דף ס"ו ובשבת דף קנ"ג ע"ב דאיכא משום מחמר ולכך פשיטא דגם באשה מסתמא אסורה לצאת אם יש עלי' דבר של משוי: ולברר הדברים יותר וגם כדי לישב קושית התוס' שבת הנ"ל על המג"א אמרתי להציע שורש הדברים שכ' הראשונים דל"ג על שביתת בהמה. ונראה דשרשו עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' כ"א דבדבר דאין בו רק איסור עשה ל"ג חכז"ל ולא עשו הרחקה לכ"ע. ובאיסור לאו תליא בפלוגתא דר"נ ורבא ביבמות דף קי"ט דלר"נ באיסור לאו לא חששו ולרבא אמרינן מה לי איסור לאו ומ"ל איסור כרת ושם צידד עוד אי הלכה כר"נ. או כרבא יעויי"ש ולכך במקום דאית בי' רק איסור עשה דשביתת בהמה דלכ"ע ל"ג ולא עשו הרחקה לאיסור שבות או כרמלית אבל היכא דאיכא איסור מחמר דהוא איסור לאו תליא בפלוגתא הנ"ל ולפי"ז יש לישב קושית התו"ש דבשבת דף קנ"ג תי' ר"פ כן. וה א תלמיד רבא כמובא בתוס' ב"ק דף ס"ז ע"ב. ומסתמא כרבי' ס"ל ולכך אוסר שבות במחמר: אבל המג"א דאיכא למימר דס"ל כמ"ש הנוב"י הנ"ל דאפשר דפסקינן כר"נ וממילא כשם שלא גזרו בשביתת בהמה כן לא גזרו במחמר איסור שבות ועיין בפמ"ג ריש סי' ש"ה הביא דעת הר"ן וש"ך