מהר"ם שיק אורח חיים פח

בתורה וביראה כש"ת מוה' שמואל בראך נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק אוהעל יע"א: מכתבך קבלתי ושמחתי בשלומך. וברוך ה' שהצליח דרכך להביאך אל בית אדם יקר ומשפחה יקרה. שתוכל לישב וללמוד ולעבוד את ה' כן ירבה וכן יוסף ה' להצליחך ולברך אותך ואת בית חמיך ה"ה הנגיד המופלג נ"י וע"ד אשר שאלת במעשה שבא לידך. בהיותך בפעסט בליל שבת קודש נתעכבת עם דודך עד שסגרו החצרות ואין יוצא ואין בא אם לא שימשכו בגלאקענצוק על ההויז מיינסטר עד שיפתח. ודודך שהי' עמך שהוא רגיל למשוך גם בשבת קודש בגלאקענציק רצה ג"כ למשוך. וכדי להקל עליו האיסור תפשת עמו לסייעו כדי שיהיו שנים שעשו מלאכה וספרת דבר זה לפני בני תורה ות"ח. ואמרו שעשית שלא כדין דקי"ל אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך במקום שפשע חברו ואתה צדדת על פי הא"ר סוסי' ש"ו דבאיסור דרבנן איכא למימר אפי' אם פשע שרי. ולפענ"ד הדין הזה יש בו כמה פרטים בוודאי השמעת קול קי"ל דאסור כמבואר באו"ח סי' ש"א ובמג"א סי' ש"ה ס"קכה האריך גם כן דכלי דמיוחד להשמיע קול אסור להשמיע בו קול: וחכז"ל אסרו זה משום גזירה שמא יתקן כלי שיר ואע"ג דבעין גלאקענצוג הוא רחוק מן האדם המושך ולכאורה לא שייך בי' שמא יתקן כלי שיר והכלי המשמיע קול הוא במקום אחר. מ"מ הא קי"ל בסי' ער"ה דלא חילקו חכמים אפי' גבוה הרבה שא"י ליגע בו. גזרו גזירתן עיי"ש. אלא א"כ עשו שינוי בדבר ההוא להזכירו. בזה יש דעות במג"א שם ס"קג ואפילו האידנא שכ' הרמ"א בסי' של"ט ס"ג. דלא בקיאין בתיקון כלי שיר ולא שייך הגזירה ההוא וא"כ גם כאן אפשר דשרי מדינא. מיהו כבר ביאר הא"ר וס' תוס' שבת באו"ח סי' של"ח וספר צרור החיים האריך בזה להוכיח דזה נאמר רק על ריקוד וטיפוח אבל להשמיע קול גם האידנא אסור עיין במחהש"ק ריש סי' של"ח ובמג"א שם. דכ' ג"כ דהא דאסור להשמיע קול אפילו האידנא משום דבר שנאסר במנין וכו' ואפי"ה התיר המג"א שם לחולה או לצורך מצוה אם אינו מכוון לשיר. וה"ה בנ"ד דאסור אם אינו לצורך חולה או לצורך מצוה: ועתה נבוא לבאר דין השני אם רשאי חבירו לעשות איסור קל להציל אותו מאיסורא רבה. אלא שמתחלה אנו צריכין לבאר אם נימא דבאדם עצמו מתירין איסור קל שלא יבוא לידי איסור חמור והנה מבואר באו"ח סוסי' רמ"ד ובמג"א שם ס"ק י"ז אפילו יש לחוש דיבוא לאיסורא רבה. לא התירו לו לעשות איסורא זוטא: אלא א"כ יש לחוש דיבוא לידי איסור דאורייתא ולכך כ' המג"א בשם הב"י דדווקא מכס שיש לחוש שמא יכתוב התירו לו ע"י גוי בקבלנו' אבל הטו"ז כ' דאפילו אם יש רק לחוש דהישראל יעשה איסור דרבנן בעצמו ג"כ התירו לו שבות ע"י גוי והתוס' שבת כ' דאשתמט לי' להטו"ז דיש בזה פלוגתא באו"ח סי' של"ד סעי' ב' בין הראשונים ולפע"ד אין ענין זה לענין דסי' של"ד חדא דכאן בסי' רמ"ד הוא רק אמירה לגוי. והוי שבות דלית בי' מעשה וקיל. אבל להתיר לישראל שבות זוטא שלא יבוא לידי שבות רבה אין להביא ראי' לסי' של"ד ועוד דלפענ"ד לא הבנתי כלל מה שייך לומר בשני איסורי דרבנן איסורא רבא ואיסורי זוטא כיון דרבנן אסרו לנו אף האיסור הקטן ואנו מצווין לשמוע להן. מסמך לאו דלא תסור וכו' כמו באיסורא רבה. א"כ מה לי בין זה לזה. בשלמא בסי' של"ד דמיירי דיש לחוש שיעשה שני איסורים שיטלטל מוקצה וגם יעבור ד' אמות בזה שפיר יש לחלק בין עובר חד איסור או ב' איסורים אבל בחד איסור לומר דזה איסור גדול וזה איסור קטן באיסור דרבנן לא אבין. מאי רבה וזוטא שייך בזה וצריך לומר דגם הטו"ז מיירי. שאם יקבל הישראל שכר המכס. יהי' ב' איסורין: ולכאורה קשה לי מטעם זה. למה אמרו בעירובין דף ל"ב דניחא לי' לחבר לעשות איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה ואפילו לעצמו לפי הנ"ל אין להתיר דהרי שם מיירי בטבל דרבנן ואין חילוק מיהו י"ל דהא באכילה עביד כמה איסורים ועובר כמה פעמים ובהפרשה שלא מן המוקף. אינו עובר אלא בפעם א' ועוד דבלא"ה להפריש שלא מן המוקף. אמרינן ביבמות דף צ"ג דמותר לצורך עונג שבת ועיין שם בתוס' דף צ"ג ע"ב בד"ה אלא וכו' ואינו אסור אלא לכתחילה ומטעם זה לכאורה לא הי' קשה כלל קושית התוס' על הא דעירובין דף ל"ב. דכיון דמותר לצורך מצוה ועונג שבת ה"ה להציל חברו מעבירה גם זה הוי מצוה ומותר אלא שי"ל דהתוס' הקשו על לשון הש"ס דקאמר. ניחא לי' לחבר למיעבד איסור קל. כי היכא דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה. על לשון זה הקשו התוס'. דמשמע מזה דחבר עביד איסור. ותרצו שפיר: ועכ"פ לפי הנ"ל בנידון שלנו. אי נימא דע"י שנים הוי שנים שעשו מלאכה ואסור מדרבנן. לא מקרי אוסור זוטא ואיסור רבה כיון דזה אסור. וזה אסור ולא שייך כלל כדי שיזכה חבירך לפי ענ"ד אמנם אפי' הוי שייך שיזכה חבירך. מ"מ האמת לפי הלכה פסוקה דפסקינן בסוסי' ש"ו דהיכא דפשע חבירו לא אמרינן חטא כדי שיזכה. ומה שכתבת דהא"ר כ' דבאיסור דרבנן. אפי' פשע אמרינן כדי שיזכה חבירך. זה כתב במצוה דרבים ובלא"ה היינו אם מציל חבירו מאיסור דאורייתא אבל כדי שיזכה חבירך באיסור דרבנן. זה לא שמענו. וא"כ גם בנידון שלך בוודאי לא שייך כדי שיזכה חבירך. ובלא זה כיון ששניהם עושים אפילו לדבריך דהוי איסור קל. מ"מ כיון דשניהם עושין איסור קל. אפשר דחשוב כמו אחד העושה איסורא רבה כדקי"ל בסי' שכ"ח לענין נבילה ושחוטה בשבת כמו שהבאת בעצמך. ועכ"פ נשאר הכלל דהיכא דפשע לא אמרי' כדי שיזכה חבירך: אמנם בזה צדקת דלדעת עבודת הגרשוני סוסי' י"ד כדין עשית. אמנם כבר הובא שם בסי' ש"ו ובבאה"ט ריש סימן שס"ו הביא בשם ס' יד אהרן דקשה לסמוך אזה וכן משמע מדברי הטו"ז בעצמו שהבאת בסי' שמ"ט שכ' בשם מהרש"ל שאין להתיר לתינוק להוציא מן הבית להכניס לביהכנ"ס אלא ע"י גוי. ובבה"ש שאני. דהוי ספק עיי"ש משמע דע"י ישראל שיעשו שנים אסור: וכן מוכח מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת דין ט'. ובש"ע סי' ש"ז דשבות דשבות ע"י גוי מותר דווקא במקום מצוה או במקום חולה כמו שהאריך הרי"ף בפ' ר"א דמילה. דזה מקרי מה שאמרו בעירובין שבות דלית בי' מעשה. התירו במקום מצוה וחולה והמג"א שם האריך לענין במקום הפסד. א"כ מוכח להדיא דלא כעבודת הגרשוני. עיין במל"מ פ"ו משבת דין ט' ועדיין יש לצדד ולומר דאפשר בשנים שעשאו מותר עפ"י מאי דקי"ל באו"ח סי' ער"ה. דשנים קוראין בתורה ולדעת הטו"ז שם אפילו לדבר הרשות מותר בשנים ול"ח שמא יטה דמדכר אהדדי. א"כ ה"נ דהאיסור הוא משום שמא יתקן כלי שיר איכ"ל דשנים מדכרי אהדדי. ולא שייך הגזירה מיהו גם זה אינו מספיק. דכבר הקשה המג"א דא"כ גם ברכיבה יהא מותר בשנים עיי"ש. והתו"ש כ' הכלל בזה דאין מדמין בשבותין כמ"ש ג"כ המג"א בריש סי' ש"ו. ואין לך אלא כפי מ"ש חכמים א"כ גם ע"ז אין לסמוך. א"כ ה"ה בנ"ד אין להתיר לכתחילה בזה דיהי' שנים שעשאו רק במקום מצוה ובמקום חולה מיהו לפמ"ש לעיל בשם מחהש"ק דהאידנא לית דעה משום מתקן כלי שיר אלא משום דבר שנאסר במנין וכו' ובשנים לא גזרו בפירוש במנין איכ"ל בשנים בזה"ז מותר וכיון דלעבודת הגרשוני מותר וגם יש הרבה דעות דהשמעת קול שאינו לשיר מותר. א"כ יש ס"ס וב' צדדים להתיר בדיעבד בדרבנן. ולא חללת שבת ח"ו ובזה תנוח דעתך וחפץ ה' בידך יצליח רכב וצלח ע"ד אמת ויהי' ד' עמך דברי רבך הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קכ"ח לשנה טובה וברכה והצלחה תכתב ותחתם. תלמידי המופלג בתורה מוה' יוסף גרינבוים נ"י: מכתבך קבלתי ואם אמנם שאני חלוש ומוטרד ואין אני משיב כ"א דבר מוכרח מ"מ בדבר זה שכתבת. מצאתי עצמי מחויב להשיב. על מה שכתבת בנות הסורקים שערותיהם בשבת והדבר מפורסם לכל מי שרואה ראשם מתוקנים יודע ומבין שעשו ותיקנו ע"י סריקה ראשיהם בשבת והוי מחללי שבת בפרהסיא. וקי"ל דהמחלל שבת בפרהסיא. הוא כמומר לכל התורה כולו. והש"ך ביו"ד סי' קנ"ז סע"קד כ' כל מי שידעו בו עשרה אפילו לא עשה בפניהם ממש מקרי בפרהסיא וא"כ הם כמומרים ואם הם נוגעים ביין. הוי כיין נסך. כדקי"ל ביו"ד סי' קכ"ד. סעי' ח'. דמומר עושה יי"נ. וא"כ הנערות ההם שסורקין וקולעים שערותיהם שג"כ אסור כמבואר בסי' ש"ג עכ"ל. ואם אמנם שבאמת נערות כאלו הם עברינים ועוברי עבירה מקצתם בשוגג שסוברים שהוא מותר ומקצתם במזיד וחייבין האבות או מי שיש לו לצוות עליהם למחות מעשה הרע הזה. אבל חלילה לנו לומר שהם מומרים לחלל שבת. בפרהסיא וכגוים. וכבר הסכימו התבו"ש ביו"ד סי' ב' והפמ"ג שם ס"ק י"ז דמחללי שבת באיסור דרבנן אפילו בפרהסיא לא מקרו מומרים ורק דעת ר"י ולפי גירסת מקצת ספרים סוף הוריות ס"ל לר"י ב"י כן אבל אנן קי"ל כחכמים דדווקא באיסו' דאורייתא אמרינן כן ובחידושי אמרתי לישב בזה דברי הרמב"ם בפי' המשנה. בחולין דף י"ד שכ' הרמב"ם על המשנה דשוחט בשבת דווקא בשוגג מחלקין השחיטה לשנים דמיד שעשה החבורה חילל שבת ונעשה מומר ממילא בסוף השחיטה ונעשה נבלה והקשו עליו דהא שם פריך בדף ט"ו ונוקמי' במזיד כר"מ: ואמרתי דהנה הר"ן שם בחידושיו כ' דבתחילת השחיטה אע"ג דעשה חבורה. מ"מ הוי מקלקל עד שיגמר ומקלקל קי"ל דאסור מדרבנן א"כ איכ"ל דכוונת הרמב"ם. דלפי מאי דמוקי