מהר"ם שיק אורח חיים פו

מיהו גם זה לא קשה מודי וא"ש הכל דלפי הס"ד דלמחנה ישראל הי' דין יושב צריפין. א"כ כיון שאינו נקרא מקומו רק אהלו. וה' אמר אל יצא איש ממקומו וע"כ דנאסר להם לצאת חוץ למחנה ישראל. שהיא י"ב מיל. ואע"ג דהוי כרמלית. באמת יהי' מוכח דגה בכרמלית יש איסור תחומין: שהרי עיקר הטעם שבכרמלית. אין דין תחומין. דבעינן שיהא דומיא דמחנה ישראל. וא"כ לדידי' הא דומיא והרמב"ם אמר כן לפי האמת דדין עיר הי' למחנה. והי' כל המחנה כד' אמות ונקרא מקומו וע"כ אל יצא איש ממקומו היינו ממחנה לחוץ לא ילך י"ב מיל. ושם שפיר י"ל דרה"ר הי' לאפי' לפי דברי בן הרמב"ם ולכך שפיר כ' הרמב"ם דבכרמלית. לית בי' איסור תחומין: ולפי. האמור יש לישב דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה בעירובין דף נ"א ע"א ילפינן מקרא דישבו איש תחתיו ד' אמות של אדם. והנה הא דמחנה ישראל הוי כד' אמות. היינו הואיל עפ"י ה' יחנו חשיבא חנייתן. כמבואר בעירובין דף נ"ה ע"ב ופרש"י ולפי"ז להרמב"ם יש לפרש פי' הקרא דאמר משה דממנ"פ עברו עבירה גדולה. דבאמת דהמחנה כולו כד' אמות שהם תחתיו של אדם. אבל זהו רק אם רוצים לישב כאן. ולסמוך על ד'. אבל אם רוצים לצאת וליסע מכאן ולא לסמוך על ה'. א"כ הרי הם רק יושבי צריפין ואסורין לצאת חוץ למחנה שהוא י"ב מיל וזה שאמר שבו איש תחתיו. היינו אם תשבו איש תחתיו. אז כל העיר כד' אמות: אבל אל יצא איש ממקומו. דבאם יהא רוצה לצאת. ולא לקבוע ולסמוך על ה'. אסור לו לצאת ממחנה ישראל וא"כ ממנ"פ עברו עבירה ולזה הוכיח אותם. עכ"פ שפיר אמרינן וילפינן מכאן תחומון י"ב מיל וא"ש נמי דכ' הרמב"ם דבעינן דומיא דדגלי מדבר דווקא רה"ר דבשעת המן עדיין הי' רה"ר. כמו שהכחתי לעול וא"ש: אמנם. אם אמת הדבר דלדעת הרמב"ם בתשובה אין תחומין ברה"י ולא בכרמלית אבל מדברי שאר מפורשים לא משמע לחלק בין כרמלית לרה"ר לענין תחומין. א' מהא שהקשה הרמב"ן בחידושיו מפ"ק דעירובין. וכן הוא בשעה"מ בפכ"ז מה' שבת. מהש"ס דיומא דף ס"ו ע"ב דפריך עתי בשבת למאי הלכתא וכו' והקשה הא ר"מ סובר דעד הצוק הוי י"ב מיל והוי תחומון מה"ת ומאי קושיא שהרי מבואר בדף ס"ח ע"ב במשנה דעד תחילת המדבר הי' ג' מיל. והמדבר הא קי"ל בשבת דף ו' דהוי כרמלית בזמן שאין ישראל שרויין בתוכה וא"כ הרי בכרמלית אין תחומין אלא ע"כ גם בכרמלית הוי תחומין ואין לומר דהקושיא להרמב"ם לשיטתו דמשמע בפי"ד דסובר דמדבר הוי רה"ר דלא הזכירו זה ועוד דגם ברמב"ם אינו מוכרח ועיין בב"ח סי' שמ"ה שכ' דגם להרמב"ם מדבר דונו ככרמלית. ותו דמדברי רמב"ן בחי' לשבת דף ס"ט ע"ב גבי מי שהולך במדבר: דאפילו למ"ד תחומין מה"ת מותר לילך והמג"א סי' שד"ם הביא זה בשם הה"מ אע"ג דהה"מ כ' בפ' י"ד משבת דמדבר דין כרמלית יש בו ויותר ראי' מהא שכ' המהרי"ק בשורש מ"ו דבספינה לית בי' חשש תחומין מה"ת. אפילו למ"ד תחומין מה"ת משום דמיא הוא דממטו לי' וקשה ת"ל דים כרמלית הוא. ועוד יותר ראי' מוכרחת מסוף סי' תקפ"ו וסי' תרנ"ה דאסרו לילך חוץ לי"ב מיל אפילו לצורך מצוה למ"ד מה"ת ולא אשתמיט שום פוסק לחלק בין אם אפשר לשלוח לגוי ע"י שדות ובקעות דאז שרי. ולרע"ק דיליף לה בסוטה דף כ"ז ע"ב מקרא דומדותה מחוץ לעיר דהמדה הוא לתחומין. נראה בהדיא דאפי' המגרש שהיא כרמלית. עולה לחשבון התחום ובלא"ה לרע"ק כיון דלא ממחנה יליף לה מהיכא ילפינין דבעי' דווקא דומיא דדגלי מדבר (ובאמת שצריך לי עיון הא דמוכח בסי' תקפ"ו דגם ביו"ט תחומין י"ב מול מה"ת ומנא לן לפימ"ש הרמ"א בסי' רמ"ו דביו"ט אין אדם מצוה על שביתת בהמתו וא"כ ע"כ סובר כדעת הפוסקים המובאים בב"י סי' תצ"ה. דכל איסור הנאסר בשבת ואינו בכלל ל"ת מלאכה אין יו"ט בכלל וא"כ מנ"ל לאיסור תחומין הנאמר בקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי דגם ביו"ט נאסר תחומין וצ"ע:) עכ"פ הדרינין למה שכבר כ' לעיל דאין ספק דאסור לילך בשבת לחוץ לתחום למנין. דלא מבעי' לדידן דלא קי"ל כלל דבכרמלית לית בי תחומין מה"ת ואפילו להרמב"ם הרי פסק בפי"ד בשבת דגם בזה"ז יש רה"ר דלא בעי' דיהא דומה לענין זה לדגלי מדבר. ועוד כמו שהוכחתי לעיל ועוד נראה דפשיטא דאי יכול לערב אסור לילך בלא עירוב כיון דאפשר לקיים שניהם וממילא הוא הדין אם פשע איכא למימר שוב דאין עשה דפשיעה דוחה ל"ת. וכמ"ש התוס' בעירובין דף ק' ואע"ג דהתם יש מפקפקים. מ"מ הכא לכ"ע י"ל כן וע"כ דפלפול הנ"ל הוא אם הוא רחוק מד' אלפים אמה. וגם בכה"ג אומר אני הרי כמו שהוא רוצה לילך בשבת הרי הי' יכול לילך מע"ש וע"כ משום שלום ביתו והנאתו או הפסד מה וא"כ לא משום מצוה דרבים אנו באין לדחות השבת אלא משום הנאתו ואיך יביא המתיר ראי' מר"א ששחרר עבדו ולזאת דבריו בטלין ומבוטלין וכמו שהארכתי לעיל דברי הכותב והחותם בברכה. ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קה"ג בעזהי"ת עש"ק תשא תרל"ח לפ"ק חוסט יע"א: החיים והשלום וכ"ט לכבוד הרב המופלא ומופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון הבחור מוה' ישעי' זילבערשטיין נ"י אבדק"ק טערעבעש ועכשיו יושב בק"ק וואיציען יע"א: מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחוות לו דעתי בדין אשר מלא כל גדותיו אם רשאין פרעמונאנטין לקרות העלים הנדפסים בשבת שהרי המלאכה נעשה אף בשביל ישראל ומעלתו האריך בסברות שאינם שייכים לכאן והנה מלאכת עכו"ם לצורך ישראל הוא אסורה אפילו אם אינו מצוה ואינו מרמז לו שיעשה בשביל ישראל אם עשאהו בשביל ישראל אסור ליהנות ממנו בשבת. וצריך להמתין בכדי שיעשה ואפילו אם עושה גם בשביל עצמו אבל גם בשביל ישראל נמי ואפי"ה מבואר באו"ח סי' תקט"ו לאסור בעושה על דעת שניהם דהיינו בעיר שיש ישראלים ועכו"ם אסור לישראל ליהנות ובאו"ח סי' רע"ו ג"כ קי"ל בנכרי שהדליק נר בשביל ישראל אסור ליהנות ממנו ואפילו לא גילה לו ולא דיבר עמו כלל אפי"ה בהנאה זו דנהנה ממנו בעצמו מגלה דעתו דניחא לי' ומחזי כשלוחו ואסור ואפי"ה קי"ל דמותר ליתן לעכו"ם קודם חשיכה דבר לעשות אם קצץ עמו ואינו מצוה לו לעשות לו בשבת והיינו כה"ג שאין הגוי עושה כדי שיהנה הישראל ממנו מיד אבל אם נעשה כדי שיהנה הישראל ממנו בשבת אפילו קצץ עמו סתמא אסור. כמבואר בסי' רע"ו ובכל אלו לא בעי' דיבור ורש"י בע"ז דף ט"ו כ'. דאסור שבות משום ודבר דבר. וכבר הקשה עליו בתוס' שבת סימן רמ"ג בכללים דאיסור דודבר דבר איצטרך לישראל אומר לגוי לעשות לו מלאכה אחר השבת ובכה"ג מסיק הש"ס בפ' תולין דדווקא דיבור אסור אבל הרהור או רמז מותר אבל בשבת עצמו אין צריך לאסור דדברי קבלה חמורין מן ודבר דבר אלא אפילו בלי אמירה אסור משום דהוי כשלוחו ודברי המג"א בסי' שכ"ז ושנ"ז דאוסר לרמוז לגוי לחטום הנר ולתקנו. אין הטעם משום ודבר דבר דהא התם מיירו בשבת עצמו ושם לא בעינן דיבור דאפילו בלא דיבור אסור ליהנות. אלא משום דבסי' רע"ו קי"ל. אם יש נר אחר שדולק וישראל יכול לוהנות ממנו אז כשמדליק הגוי הנר בשבת לצורך ישראל מותר לישראל ליהנות כיון דבלא"ה ג"כ הי' יכול להנות מן הנר שהוא דולק מע"ש וה"נ בלי חטימת הנר ותיקונו יכול לעשות מעשיו ולכך אם עושה הגוי מעצמו אינו אסור ליהנות ממנו אבל אם מגלה לו שיחטום. אז אסור משום דמחזי כשלוחו: ועכ"פ בנידון הנ"ל כיון דגוי אדעתא דנפשי' קעביד לכאורה הי' מותר דמסתמא הפרעמונאנטין שלו המחזיקים העלים הם רוב גוים. ואמרינן אדעתא דרובא קעביד. כמו דקי"ל בשאר דברים בסי' שכ"ה ובסי' תקט"ו אמנם מבואר שם בסי' שכ"ה סעי' ד': ברמ"א דאם שילם לו הישראל מע"ש שיתן לו פת בשבת אסור. דאדעתא דישראל קעביד ואע"ג דרובא דעלמא עכו"ם וא"ש. וה"נ בנ"ד כיון דשילם הפרעמונאציאן קודם השבת. גם אדעתא דידי' עביד וכבר כתבנו למעלה שאם עושה ע"ד הגוי. וע"ד ישראל אסור וא"כ בנ"ד אסור אלא א"כ יפרש לו הישראל שבשבת אינו רוצה בהעלים. דהרי בלא"ה אסור להישראל לקרות צייטונג בשבת ואם הגוי ישלח לו אחר השבת הגוי אדעתא דנפשי' קעביד. דהרי יש שהות להדפיס במוש"ק אם הוא אחר בכדי שיעשה מותר כן נראה לי. אמנם. כל הנ"ל אם הגוי שמקבל הפרעמונאנציאן עושה בעצמו מלאכה בשבת. אבל לפי מה שהוא דרך העולם שבעלי הצייטונגען אינם עושין בעצמם שום מלאכה. אלא שמוסר הדברים להמדפיס שעושה מלאכתו ע"י פועלים מיוחדים והם עושין בסתמא וע"ד הרבים הם עושין והם אינם יודעים אם גם ישראלים המה פרעמענאריערט ע"כ לפי ענ"ד הי' מותר וכעין דמביא הרמ"א באה"ע סוסי' ה' בשם תה"ד (ומדברי הב"ש הנ"ל יש להביא ראי' לכאורה נגד סברתו דגם אם אחר עושה המעשה אפי"ה חשוב כאלו הבעלים עשו ומצד הסברא לא נראה כן. ואפשר לומר דהתם הולך המסרס להבתים. וא"כ גם השני עושה ע"ד הבעלים הראשונים מיהו לא משמע כן התם) אלא דלפי"ז גם מה דפסק הרמ"א בסי' שכ"ה סעי' ד' שכ' דאם הקדים המעות לאופה שיתן לו פת בשבת ג"כ יהא מותר בכה"ג. ולא מצאתי כן מפורש דאף דהחות יאיר בסי' נ"ג פלפל עם בעל עבודת הגרשוני אם אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר אי אסור מידי ספיקא לא נפקא. דשבות דשבות הוי. ואסור שלא במקום מצוה. וע"כ אין היתר ברור אלא על אופן הנ"ל שבפירוש יאמר הישראל להגוי שבשבת אינו רוצה בפרט בציטונגען