מהר"ם שיק אורח חיים פד

דזכי לנפשי' וכה"ג פריך בש"ס ר"פ האיש מקדש דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' ולכך מצד ערבות אמרינין מגו דזכי לנפשי' וכו' שפיר נעשה שליח ולעולם גם הרא"ש מודה מטעם שליחות כסוגיא דעלמא זהו נראה לפענ"ד נכון בכוונות הרא"ש. ולכך שפיר כ' דאשה אינה יכולה להוציא וכן אין יכולין להוציא אשה לדעת הדגמ"ר: מיהו ממעשה דינאי בברכות מ"ט ע"א מוכח היכא דיש אנשים ונשים. הואיל ויש ערבות על אנשים שוב הוי כאלו עדיין לא יצא מצד הערבות וזכי לנפשי' ומוציא נמי לנשים וכ"כ הצל"ח בברכות דף כ'. דהרי גבי ינאי מלכתא. נמי הוי בהדייהו שוב מצאתי בתשו' מרן הגאון בעל חת"ס סי' שכ"א כ' נמי סברא הנ"ל אמנם מה שתי' שם המעיין במהרי"ט הנ"ל קשה: ולפי האמור הא דמוציאין אחרים הוא מטעם שליחות קשה לי הא דהוכיח השאג"א בסי' ו' הנ"ל דאפילו מי שא"י לעשות אותו דבר כגון ח"ע וחצי' ב"ח לענין תקיעה ומקרא מגילה יכולין אחרים להוציאו וקשה אי צריך לשליחות הא קי"ל כל מלתא דאיהו לא מצי למיעבד. לא מצי למשוי שליח. ובשלומא באלם וכיוצא בו לא מקרי דאיהו לא מצי עביד דהרי הוא ממש איש כאחר לענין כל הדינים רק פומא הוא דכאיב לי' וע"י השליח נעשה לו פה דהרי הוא כמותו: ואיתעביד לי' פה אבל בחציו עבד קשה וא"ל מטעם ערבות ומגו דזכי לנפשי' וכו' דהרי ביומ' דף י"ט פריך כן על כה"ג. אע"ג דאיתא בערבות עיין צל"ח שפלפל בזה אי כהנים בכלל ערבות) ומכח זה הי' נראה לומר דלהוציא אחרים לא בעינין כלל שליחות כדמשמע מלשון מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל. אלא דכשם שצוה השם שצריך שישמע דווקא קול שופר ושיהא ארכו טפח ה"נ צוה שישמע קול שתקע בר חיוב: ועי"ז נתעלה הקול והדיבור ההוא דגדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה וכן לענין מצות תפלה וברכה צריך שישמע דווקא קול: שהוא קדוש כמותו. דהיינו שהוא מחוייב. שלא יהא אינו מצוה. דאז אינו קדוש כל כך וכיון שיצא כבר ואינו מצוה. ע"כ מטעם ערבות אתאינין עלה וא"ש דברי הרא"ש: אלא דלפי"ז דלאו מטעם שליחות מוציאין קשה דכבר הבאתי לעיל דמוכח מכמה דוכתי דמשום שליחות הוא ותו קשיא לי אי הכי למה צריך שיכוון משמיע כיון דהוא שומע מבר חיוב: הרי הוא יוצא בשמיעתו אלא וודאי כמ"ש למעלה דהטעם משום שליחות. ובזה מובן טעם יש מפורשים המובאים בר"ן שם פ"ב ראוהו ב"ד. דהא דאמר ר"ז איכוון ותקע לי' ואמרינין דצריך שיתכוון שומע ומשמיע היינו שיכוון להשמיעו וא"ל שיכוון המשמיע להוציאו אלא להשמיעו והיינו מטעם הנ"ל דאם מכוון להשמיעו: הוא נעשה שלוחו והוא כמותו ומהני כוונת השומע. והרז"ה סובר שצריך דנהי שהוא שלוחו מ"מ אדרבה מטעם זה צריך שיכוון הוא לשם מצוה אבל אי לא בעי' שליחות אלא דיוצא בשמיעתו מבר חיובא שהקול קדוש ועומד כאלו תקע בעצמו א"כ אינו מובן למה צריך שיכוון שומע. אלא וודאי הטעם משום שליחות וכ"ת א"כ נשארה קושיא הנ"ל. דאיך אפשר שיעשה שליח. הא מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. לא קשה דדווקא בכהנים או עבד אמרינין כן דאיך אפשר שיהא כמוהו אדרבה אם הוא כמוהו הוא זר כיון דהפסול בגופו של זר אבל היכא דדבר אחר גורם לו לפסוד כגון בח"ע דהצד חירות הוא מחוייב כישראל גמור אלא דדבר אחר גרם לו לפסול. דמתערב בקול של צד עבדות אבל ע"י שלוחו שהוא כמותי האי דבר אחר אינו כשלוחו ואינו גורם לפסול ממילא הוי שפיר כצד חירות שלו ועדיפא מני' שאין לו דבר אחר שיפסל ולכן שפיר נעשה שלוחו וע"ד הנ"ל ועכ"פ דברי הרא"ש נכונים דצריך לטעמא דערבות וא"ש ובזה ביארתי במקום אחר לישב קושית האורח מישור בנזיר דף י"ב מהש"ס בקידושין דף כ"ג ע"ב דאמרינין דעבד יכול לעשות שליח הואיל ויש לו שייכות אע"ג דלעצמו אינו יכול לקבל אבל לאחרים יכול לקבל ומ"ש מהאי דנזיר והסברנו באופן הנ"ל. דוודאי כל שליח לכך הוא נעשה. הואיל והוא אינו יכול לעשות לזה עושה שליח לעשות במקומו וזהו נעשה כמוהו אלא שאם הוא דבר שאם נעשה כמוהו ממש אז לא הי' יכול לעשותו אינו יכול לעשות שליח כגון זר לכהן אי נימא דכהן נעשה כמוהו ממש א"כ הוא זר ואינו יכול לעבוד עבודה וע"כ דאינו נעשה כמוהו דאל"כ הוי כתרתי דסתרו אהדדו משא"כ עבד נהי דשלוחו נעשה כמוהו עבד מ"מ העבד גופו נמי יכול לקבל שיחרור. כל זמן שאינו שייך לרבו וזה א"א לומר הואיל ונעשה כמוהו. א"כ גם האדון שלו נעשה. אדונו של זה זה אינו דכיון דלא קנה את זה העבד איך אפשר שיהא נעשה אדונו וכיון דאינו נעשה אדונו שפיר נוכל לומר שיכול לקבל שיחרורו של העבד א' דהאי יש לו יד ול"ד כלל להאי דנזיר י"ב דשם מטעם אחר. א"י לעשות שליח משום דהוא דבר של ב"ל וה"נ גבי חצי' עבד. וחב"ח יכול לעשות שליח. דאף דצד העבדות א"י לעשות שליח דאינו שייך כלל בתורת תקיעת שופר ואי שלוחו כמוהו גם הוא כעבד וא"י לתקוע לו אבל צד חירות שהוא שייכת באותו דבר אלא שצד העבדות מעכבו. וכשעושה לו שליח שהוא כמוהו ואין צד העבדות יכול לעכבו. שהרי הוא אינו מעורב עמו. וכה"ג שפיר יוכל לעשות שליח. כן הוא תוכן ושורש הדברים האלה לדעתי: ועיין בתשובת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ז. האריך לחלוק ע"ד מהרי"ט הנ"ל שהבאתי לעיל דסובר דמילי לא מימסרן לשליח. ואינו יכול לעשות שליח ובקונטרס אחרון ביארתי שדבריו נכונים. ואין בהם שום קושיא בקונטרס מיוחד לנזיר י"ב וא"כ לפי האמור נכונים דברי מה שאמרתי לעיל לישב דברי הרא"ש ואחתום בברכה דברי רבך: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קכ"א שיל"ת יערגען אור ליום ו' ה' שבט תר"ד לפ"ק: שלום וישע רב לאור הנערב וכו' כש"ת מו"ה ישראל דוד נ"י האבדק"ק פעזונג יע"א: אתמול לעת ערב הגיעני נועם מכתבו ובתוכו רצוף מגילה עפה תשובה נכונה ע"ד אם רשאין לילך חוץ לתחום לצורך מנין והנה לענין דינא וודאי הדין כמעלתו נ"י וגוף הנידון דמורה אחד הורה להתיר לילך חוץ לתחום למנין והביא ראיותיו מהרא"ש דברכות פרק שלשה שאכלו שכ' מהא דר"א שחרר עבדו. כדי לצרפו למנין מוכח דעשה דרבים דרבנן עדיף מעשה אחרת ד"ת ועוד כ' אותו המורה דהאידנא דקי"ל דלית לן רשוה"ר הוי תחומין שבות דשבות ושרי במקום מצוה. ומעלתו השיב נכונה דהמורה טעה ויבואר לפנינו אי"ה: והנה מבואר ברי"ף סו"פ ר"א דמילה דאפילו במצות מילה העמידו חכמים דבריהם ולא התירו שבות דרבנן אלא שבות דלית בי' מעשה אמנם מהו שבות דלית בי' מעשה העיטור סובר כל אמירה לגוי והרי"ף סובר דווקא במצוה לגוי לעשות איסור דרבנן והכי קיי"ל רק בשעת הדחק יש לסמוך על בעה"ע לענין מילה כמבואר כ"ז באו"ח סי' של"א ובמג"א. ובשאר מצות שוב פליגו אי דמי למילה ושרי לכל מר כדאית לי' ולדינא המחבר הביא בסי' רס"ה ב' דיעות. ודעה הראשונה הנראית לעיקר לש"ע דגם בשאר מצות מתירין שבות דשבות והכי הוא סוגיא דעלמא. מיהו דווקא בשבות דשבות. ודווקא ע"י גוי שייך אם עושה איסור דרבנן על ידו אבל ע"י ישראל אפילו אם האיסור הוא תרי דרבנן וגזירה לגזירה מ"מ כולה חדא גזירה הוא ושבות דאות בי' מעשה הוא: ואסור אפילו במקום מצוה כל זה מבואר שם ועתה איסור תחומין ע"י ישראל פשיטא דאסור אפילו לדעת בעל העיטור. ואפילו לצורך מילה וכ"ש לשאר מצות. רק המורה אומר מצוה דרבים שאני. לפי דברי הרא"ש הנ"ל שהרי ר"א עבר עבירה במצוה דאורייתא. והנה בוודאי לדעת הר"ן והרמב"ן המובא במג"א סי' צ' ס"קל: אין ראי' מר"א דשחרר עבדו דמ"ע דלעולם בהם תעבודו הוי רק שלא במקום מצוה משום לא תחנם. אבל במקום מצוה הוי כמוכרו והמג"א הקשה מקושית הש"ס בברכות מ"ז דפריך והא מצוה הב"ע וכו' וזה אפשר לישב הר"ן והרמב"ן מודו דמדרבנן אסור לעולם לשחרר אפילו במקום מצוה. וע"ז הוא פריך. ומשני מצוה דרבים שאני אבל מה"ת שרי במקום מצוה. אמנם הרא"ש והרשב"א בחידושיו לגיטין ל"ט נמי סובר כן דמ"ע דרבים הוא דרבנן ואפשר דדחי מ"ע גמורה דלעולם בהם תעבודו (ואע"ג דלא הוי בעידנא. צ"ל או דסובר כמ"ש התוס' פסחי' נ"ט ד"ה אתי וכו' דגבי עשה לא בעי' בעידנא או כמ"ש המג"א בסי' תמ"ו ס"קב דעשה דרבים לא בעי' בעידנא) ומזה למד המורה דכ"ש דאפשר לי' למדחי תחומין. אבל באמת זה ליתא. דהא מבואר במג"א סי' תט"ו סק"ב דווקא לערב שרי לצורך מנין ומהרי"ל גם בזה נסתפק מיהו הסמ"ג כ' כהמג"א המובא בא"ר שם. א"כ מוכח דווקא ע"י עירוב שרי והמג"א שם בעצמו רמז על הא דר"א דשחרר עבדו ועוד וגדולה מזו רצה המג"א לאסור בסי' תקצ"ה סעיק"ב אפילו לעבור איסור תחומין ע"י גוי לצורך תפלה בציבור ואף דמסיק דשרי ע"י גוי. דווקא מטעם שבות דשבות מסיק דשרי אבל ע"י ישראל פשיטא דאסור ויש עוד ראי' מפורשת מר"ה דף ל"ב ע"ב אמרינן דתקיעת שופר אין מעבירין עליו את התחום ואמרינן שם דף ל"ד ע"ב דתקיעה ותפלה תקיעה עדיף ופרש"י דהיינו להתפלל במנין. וכך מוכרח דהרי קי"ל דבלא עשרה. א"א להוציא רבים י"ח כמבוא' במג"א סי' נ"ט ס"קה אפילו באינו בקי יעויי"ש וא"כ כיון דתקיעה עדיף מתפלה בציבור ואפי"ה אין מעבירין עליו את התחום א"כ כ"ש לצורך מנין והטעם כבר הקשה הש"ס בר"ה שם דף ל"ב ומסיק דיו"ט הוי עשה ול"ת. ועיי"ש בר"ן אפילו דרבנן