מהר"ם שיק אורח חיים פג

והנה עוד העיר מעלתו דלדברי הלבוש במג"א סי' תק"ה שכ' דגם נולד אין שייך בגוי קשיא מ"ש התוס' בע"ז דף ס"ו ע"ב בפת שנאפה ע"י גוי בשבת דמוכח מדבריהם דנולד שייך בשל גוי ובאמת הלבוש בסי' תקי"ז גבי פת שנאפה כ' ההיתר משום דאין הכן בשל גוי אמנם גוף הדבר נראה דזה אי נולד שייך בשל גוי או לא תלי' בפלוגתא וב' נוסחאות וגרסאות בשבת דף קכ"א ע"ב גבי צואה אי מהני דעתו בנולד עיי"ש ברשב"א בחידושיו וברמב"ן בחי' שם. ואי דעתו מהני איכ"ל דגם בגוי אין הכן דדעתו עליו ולפי"ז לכאור' דברי הלבוש סותרין דבסי' ש"ח סעי' ל"ד גבי צואה פסק כגי' הרי"ף דלא מהני דעתו ואיך פסק כאן דבשל גוי אין הכן ולכאורה גם על הש"ע קשיא דבסוף סי' תקפ"ו ובמג"א שם ס"קכה כ' דס"ל להמחבר דאין הכן בשל גוי ואפילו בנולד ובסי' ש"ח סעי' ל"ד פסק כהרי"ף דלא מהני דעתו: מיהו בזה י"ל דגמרו בידי אדם עדיף. אבל על הלבוש קשיא: ובלא"ה כבר כתבו התוס' ריש ביצה דף ב' ע"א ד"ה קא ס"ד ובמהר"מ לובלין שם דשלשה גווני נולד יש וא"כ י"ל אפילו אם כצואה לא מהני דעתו עלה מ"מ בשברי כלים י"ל דמהני דעתו וכן אפילו אי בצואה דדמי לביצה נמי מהני מה דדעתו עלי' מ"מ באפר שכ' התוס' בביצה דף ח' ע"א דדמי למיא בערבא דלכ"ע אסור משום מוקצה איכ"ל דלא מהני דעתו וא"כ י"ל דה"ה קמח דדמיא לאפר ולא מהני דעתי' מ"מ דברי הלבוש סותרין דהוא פסק בסי' ש"ח כהרי"ף וכדלעיל וכאן בחלב פסק דאין הכן בשל גוי ומ"ש וצ"ע ואחתום בברכה ידידו: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה קי"ט שיל"ת יערגען תר"ה לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לתלמידי הוותיק וכו' כה' זלמן נ"י נפשך בשאלתך איש המדליק בכיתו נר שבת קודם מנחה וצריך להתנות שאינו מקבל שבת בברכתו והדלקתו אי מברך קודם ההדלקה או נימא דלא פלוג כמ"ש המג"א בסי' רס"ג סקי"ב או דלמא דווקא באשה לא חלקו ואפילו אם תתנה בעת הצורך לא חלקו כיון דלא שכיח גבה שתתנה וכמ"ש המג"א שה סק"כ אבל באיש דאין מנהגו לקבל שבת בהדלקת הנר וכמ"ש שם סקי"ח ואדרבה סתמא דמלתא דקודם תפי' מנחה לא מקבל שבת ולומר לא פלוג גברא אטו אשה או גברא אחרינא זה לא שמענו זהו ספק שלך ולשונך בקיצור: והנה שורש לא פלוג הוא פלוגתות הפוסקים התוס' בפסחים דף ז' ע"ב ד"ה על הטבילה וכו' הביאו כן בשם הר"י דמשום טבילת גר נוהגין לברך בכל טבילות לאחר טבילה וא"כ מבואר דאפילו גברא אטו גברא אמרינין נמי לא פלוג אמנם הרמב"ם פי"א מברכות דין ז' ועיי"ש בהגהות הביא עוד פוסקים הסוברים כן דדווקא בטבילת גר מברך אחר הטבילה וא"כ לא ס"ל לא פלוג ומכאן הי' אפשר לומר דטעמא דגברא אטו גברא לא גזרינן אי משום דמלתא דלא שכיחא הוא אמנם שם בדין ט"ו מבואר דגם בנטילה אע"ג דשכיחא נט"י ביוצא מביהכ"ס או בשחרית ואפי"ה סובר דאמרי' דכל חד מברך כראוי לו וא"כ מבואר דהרמב"ם לא ס"ל כלל לא פלוג אמנם הש"ע באו"ח סי' קנ"ח כ' דנהגו דבנט"י מברכין לאחר הנטילה ולא פלוג וביו"ד בסי' ר' פסק בש"ע שם דאשה תברך קודם הטבילה ולא ס"ל לא פלוג וא"כ לכאורה דבריו סותרין זה לזה וע"כ דהוא מחלק דבטבילה דהוא משום גר. גברא אטו גברא גם לא שכיחא לא גזרו וחלקו ביניהם משא"כ בנט"י דשכיחא וגם שייך בכל גברא ולכך אמרו לא פלוג וא"כ הי' מקום לומר דהוא הדין כאן בהדלקת נ"ש לא אמרינן מגברא לנשי לא פלוג מיהו יש לדחות דטבילת גר לא שכיחא וא"כ לדידן דקי"ל כהרמ"א שם בסי' ר' וטו"ז שם ס"קב וא"כ י"ל דאמרינן ל"פ אפילו מגברא לגברא וא"כ יש לברך לעולם לאחר ההדלקה ואין לדחות דנשים עם בפ"ע הן וכדאי' בשבת דף ס"ב דאטו בגברא לפעמים לא משכחת לה דמקבל שבת ומתפלל ביחידות ובוודאי בש"ס פסחים דף ז' דקאמר כל המצות כולן מברך עליהן ע"ל חוץ מטבילה ולא הוציא מן הכלל גם הדלקות נר שבת קשה למנהגינו ובשלומא נט"י י"ל כמ"ש הרמ"א בסי' קנ"ח כיון דהניגוב מצוה הוי ע"ל ומצאתי בחידושי הרמב"ן בפסחים שם שכ' דאיכ"ל דנט"י בכלל טבילה אבל הדלקות נר קשה ויש לדחוק נמי במ"ש הרמ"א בסי' רס"ג סעי' ה' דלא חשיב ע"ל מיהו תמהני טובא דהאיך מצינו ידינו ורגלינו דהרי מבואר בש"ס פ"ק דפסחים דלבער לכ"ע להבא משמע וכ"מ שאנו מברכין לאחר עשייתן או באמצע עשייתן מברכין בעל כמבואר בפסחים שם וא"כ הא דכתב הש"ע דמברכין להדליק ע"כ דסובר דמברכין קודם הדלקה ולמאן דסובר לברך אח"כ צריך לברך בעל ואע"ג דהרא"ש הביא בפסחים שם דלכך מברכין להדליק הואיל ויש משך זמן מ"מ זה מבואר דשייך אי מברך קודם אבל אח"כ א"א לברך בל' דמשמע רק להבא וא"כ אנן דנוהגין לברך אח"כ ומברכין להדליק בל' קשה טובא וע"ז לא שייך סברת הרמ"א דמשום ידיו נגד עיניו דמאי יועיל זה על לשון הברכה וקשיא מנהגינו וצ"ע: ועכ"פ הדרן לנ"ד. דנראה מדברי הפוסקים דאיו חילוק בין גברא לנשי וגם מרמ"א עצמו שכ' דינו על לשון המחבר שכ' אחד האיש ואחד האשה וכו' וא"כ ע"ז כ' הרמ"א דינו וגם כ' לשון זכר שמברך וכו' ונהי דלשון זכר קאי על המדליק מ"מ מזה נראה דאין חילוק ומצד המנהג לעולם מדליק ואח"כ מברך: ויש. נמי לדייק מלשון רמ"א דסובר כמג"א ס"קיב דאין חילוק בין יו"ט לשבת שהרי הש"ע קאי על יו"ט נמי ועליו הביא הרמ"א דבריו א"כ משמע דלא פלוג ומה שהשיג עליו הדגול מרבבה דא"כ גם בנ"ח נימא כן לפענ"ד אין הנדון דומה לראי' נ"ח לעולם לא הוי נ"ש ולעולם הם נפרדים לעצמם. אבל נר של יו"ט אי מקלע בשבת וצריך לברך עליו להדליק של שבת ושל יו"ט קודם הדלקה לכך לא פלוג גם ביו"ט דעלמא אטו יו"ט שחל בשבת. זהו הנראה לפענ"ד בדעת הרמ"א אם אמנם המנהג הזה הוא תומה בעיני. מה ראו על ככה. הרי לדעת הרמב"ם דסובר דצריך לברך דווקא קודם עשייתן ואם לא בירך מקודם שוב אינו מברך אח"כ ולדינא הסכים הת"ש בסי' י"ט דהוא ספיקא דדינא ולמה הנהיגו כאן לברך משום לא פלוג לאחר הדלקה בדבר שלא נאמר רמז בש"ס אדרבה משמע הלשון בהיפוך כדלעיל ועל כלם אני תמה על לשון הברכה כדלעיל ותו לא מידי והי' זה שלום: תשובה ק"כ עוד להרב הנ"ל. והנה עמדת ע"ד הדגול מרבבה בסי' ער"א במג"א ר קב שמסתפק אם יוכל איש שכבר התפלל י"ח להוציא י"ח קידוש לאשה שאינה מתפללת ולא יצאתה ידי חובת קידוש דאורייתא אע"ג דקידוש אף אם יצא מוציא היינו להרא"ש בברכות דף כ' מטעם ערבות ואשה אינה בכלל ערבות עכ"ל וכ' להקשות למה לי' טעמא דערבות נימא דהטעם הוא משום דשלוחו מקרי והוא כמותו מיהו דווקא במלתא דמחוייב בדבר מצי למיהוי שלוחו כדאיתא סופ"ב דגיטין דמי שאינו בתורת אותו דבר לא מצי למהוי שליח ולכך שפיר אמרינן בברכות דאשה דלא מחייבא בברהמ"ז מה"ת אינה יכולה להוציא אחרים. משום דא"א לה להיות שליח אבל מי שהוא מחוייב בדבר רק שנפטר כבר זה שפיר מצי למהוי שליח ואע"ג שיצא מוציא. ואע"ג דאינו בערבות והא דפרש"י סו"פ ראוהו ב"ד הטעם דיצא מוציא מטעם הערבות היינו שיברך לכתחילה עבורו. ולא להוי כברכה לבטלה. אבל כשהוא מברך בלא"ה מדרבנן לא צריכין לטעמא דערבות זהו מה שקשיא לך וכבר העיר בזה הפמ"ג בפתיחה כוללת בקיצור: והנה אם אמנם כי הסוגיא דעלמא כך הוא דהא דמוציא אחרים הוא מטעם שליחות ולכך נקרא שליח ציבור וגם הוא ש"ס מפורש סוף פ' אין עומדין ש"צ שטעה סי' רע לשולחיו דשלוחו של אדם כמותו מכל מקום הדבר קשה איך שייך שליחות במצוה שבגופו: כ' כתבו התוס' רי"ד בפ' האיש מקדש דמצות שבגופו לא שייך שליחות מיהו משום הא לא ארי' דהרי בלא"ה קשה למה לי כלל שליחות הא שומע כעונה. כדאיתא בפרק לולב הגזול וא"כ למה לי שליחות: ולמה צריך כלל שיכוון שומע ומשמיע ולמה אם אין השליח בר חיובא אינו פוטר הרי הוא נפטר בשמיעתו והרי שמע ומה לי אם המדבר בר חיובא או לא אמנם קושיא חדא מתורץ בירך חברתה כיון דאנן קי"ל הרהור לאו כד"ד עיין ברא"ש בברכות. ועיין בשאג"א סימן ו'. א"כ ע"כ צריך שיהא כאן דיבר אבל אין החיוב על גופו שידבר הוא אלא שהוא מחוייב לשמוע וממילא כיון שא"א לשמוע מבלי דיבור הוא מחוייב לסבב דיבור שישמע ממנו ולכך הוא מחוייב או שידבר בעצמו. או שיצוה לשלוחו לדבר וע"ז שפיר איכא למימר שש"א כמותו. כיון דאין הדיבור מצד עצמו חיוב אלא כדי שישמע: אמנם עדיין קשה דא"כ ל"ל בקטן הטעם משום דאינו בר חיוב ת"ל משום דאין שליחות לקטן ומצאתי בפמ"ג שם כי העיר ג"כ בזה ותו קשיא לי טובא הא כתב הר"ן בפ"ק דפסחים. והרמב"ן בבבא בתרא פרק יש נוחלין וביאר באורך המרי"ט סי' קכ"ז דאי אפשר לצות לשליח להפקיר או להקדיש דבר מה משום דמילי לא ממסרן לשליח. וא"כ אך יוכל השליח ציבור להיות שלוחינו. הא מילי לא מימסרן לשליח ומכח זה נראה דזה הוא שהכריח להרא"ש לומר טעמא דערבות. דמצד שליחות אי אפשר כנ"ל רק הואיל והוא ערב ואי חייב חברו לברך או לעשות מצוה הוי כאלו הוי החיוב גם עליו. ולכך שפיר אמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה. ובכה"ג מצינו גם בב"מ דף ח' ע"א דאפילו בדבר דלא שייך שליחות כגון בתופס לבע"ח ומטעם שכ' הרא"ש בגיטין דף י"א ואפי"ה מהני האי מגו