מהר"ם שיק אורח חיים פב

מדבריו לקמן סי' תק"ח דסובר דאפילו בקדירה ישנה אית בי' חיסום. וא"כ קשיא איך פסק כאן לדברי הגהמ"ר ואע"ג דקי"ל לקמן סי' ק"ב דבקדירה לית בי' חיסום ע"כ כיון דסובר דאפילו בישנה שייך כה חיסום טעמא דבקדירה הואיל ואית בי' תבשיל לית בי' חיסום. דליכא למימר כאידך טעמא שהביא המג"א והטו"ז שם הואיל ומצרפן בתנור כיון דסובר אפילו ברעפין ישנים לית בי' חיסום. א"כ הרי כבר נתלבנו כמו קדירה בתנור. וע"כ הא דקדירה חדשה שרי לבשל היינו מטעם שהיא מלאה. או כמ"ש המחהש"ק בסי' תק"ח הואיל ושניהם באים כאחד עכ"פ קשה כאן על הש"ע איך התיר קדירה ישנה ודוחק לחלק בין קדירה ישנה לרעפין ישנים וצ"ע: ולכאורה הי' ראי' דהפירוש בהגהמ"ר דווקא אם נתנו הוא דהרי הטור כ' הא דשרי להחזיר בגו"ק היינו דווקא ע"ג או שמניח על כיסוי של ברזל המונח על חללה וקשה לדברי הגהמ"ר. הא מטעם כיסוי מקרי גוק"ט ולמה לי תו גרוף וקטום. וע"כ לכאורה כדבריך לחלק שהטור מיירי שמונח כבר הכיסוי ואין כאן הכירא אמנם באמת אין מזה ראי' דאיכא למימר דהטור מיירי באינה ממלאה הכיסוי כל החלל. והנה המעיין בלשון הגהמ"ר יראה דלא תלה ההיתר משום היכר שהניח עליו אלא טעמא דידי' הוא: מטעם שהכירה מכוסה. וכוונתו דלא גזרו חכמים אלא א"כ יש לחוש לחיתוי שם במקום עמידתה. אבל לא חששו אם יש לחוש לחיתוי במקום אחר וכיון שחכז"ל לא גזרו אין לנו לגזור כמ"ש המג"א סי' י"ג ס"קז וכ"ש שבוא וראה ברוך שבחר בהם ובדבריהם. ומעולם לא שמענו מי שטעה בזה ובא לידי חיתוי וא"כ ברערי"ן שלנו אין לגזור ולא חשובה ג"כ כתוכה דגם בתוכה. הוא מטעם שכ' רש"י דחשוב כהטמנה וזה דווקא בנוגע בדופן הכירה כדקי"ל בסי' רנ"ז ואפילו אי הטעם משום חיתוי נמי דווקא בחיתוי דבמקומה: או שממילא יחתה בנתינת קדירתו לשם. אי דבר שאינו מתכוון אסור או דהוי פסיק רישא: ובלא"ה. הרי כ' הרמ"א דהעולם סומכין על דברי הר"ן דדווקא בנוטל מע"ש ונותן בשבת מקרי חזרה ובחזרה כזו נאמרו כל התנאים. אבל בנוטל בשבת ומחזירה שרי ולדעת הד"מ אפילו לתוכה בכה"ג שרי. ומשום כיבוי מתכת המלובנת עיין בשבת דף מ"ב ע"א ועכ"פ יש להעולם על מה לסמוך ברערין שלנו אמנם דין הראשון בנתן עג"ק אף שאוחז עדיין הכלי בידו הדין עמך דאסור: דכן מבואר בירושלמי דהתיר בתלוי ביחד ודווקא כגון שלא נטל ידו ממנה וא"כ מבואר דעג"ק אפילו לא העביר ידו ממנה אסור וגם מהא דאבעי' לן בפינה ממיחם למיחם נראה כן. דוודאי מיירי דאוחז המיחם בידו דאם המיחם שמריק מתוכו הוא ע"ג קרקע הוא פשיטא. דהרי נתן ע"ג קרקע. והרי אפילו המיחם הראשון אסור לו להניח עג"ק. וע"כ דהוא אוחז בידו וא"כ מבואר דבקרקע אפילו אוחז בידו עדיין אסור להחזיר ובוודאי הראי' בהא דשפינה ממיחם למיחם יש לדחות דמיירי בעומדת עג"ק ואוחז בה ידו ואיכ"ל לעולם דשרי. אלא דקמבעי' לי' כיון דאיכא תרתי עומדת ע"ג קרקע. וגם מפנה למיחם אחר איכא למימר דגרע טפי. ולא מהני אוחז בה. אבל לאמת לדינא. הדין מבואר דאסור מהירושלמי וכמ"ש וזה ברור לפענ"ד דברי הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קי"ח שילת יערגען כ"ה ניסן תרט"ו לפ"ק: החיים והשלום וכ"ט לידידי הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה החרוץ והשנון הנגיד כש"ת מוה' משה שענפעלד נ"י מק"ק נייטרא יע"א: מכתבו קבלתי וכו' וע"ד אשר העיר מעלתו נ"י בפסחים דף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה חדש יותץ שהקשו דמבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל אי יש שבח עצים בפת והעצים בשבת הם מוקצים והקשה מעלתו כיון דקי"ל בסוסי' רע"ז דרשאין להחם תנור בית החורף. ובסי' רנ"ג בסופו פסק הרמ"א כתה"ד דרשאין להניח ע"י גוי לתוך תנור בית החורף וא"כ דעתו ליהנות מן החום. ואין החום מוקצה וע"כ דעתו מהני דאל"כ אין רשאין ליהנות מן השלהבת של נר שהוא מוקצה עכ"ל בקצרה ואנכי לא ידעתי מאי קשיא לי' אם כוונת קושיא שלו הוא על גוף הדין דמבואר בכמה מקומות דעצים הוי מוקצים והב"י בס' ש"ח מנה לעצים למוקצה מחמת גופו כצרורות ואבנים והמג"א שם סק"ו רצה לומר דאפילו מעשה בעי' שיהי' מותר לישב עליהן ואם ע"ז קשיא לי' למה יחשבו עצים למוקצה הלא חזו ע"י גוים זהו בוודאי לא קשה. דכל דלא חזי לישראל אע"ג דחזי לגויה חשוב מוקצה דגם צרורות ואבנים חזי לגוים. והא דהגוי מחמם לצורך הישראל ע"כ לאו שליחותי' עביד דא"כ הי' אסור ועכר"ח דלא חשבינן לי' לשליח. והישראל ממילא מתהני מני'. וה"ה החימום והבישול לפי היתר התה"ד חשוב כהנאה ממילא: ועכ"פ כיון דלא חזי לישראל חשבינו להו לעצים מוקצה וא"כ אם מוקצה אסור בהנאה גם השלהבת והחום הבאים ממנה ג"כ אסור. כמו כל חום הבא מעצי איסור הנאה. ולפי ס"ד דתוס' דשבח עצים מקרי כאלו הוא אוכל האיסור בוודאי לא הו' משכחת לדין דתה"ד הנ"ל דפסקו רמ"א בסוסי' רנ"ג. רק דהתה"ד קאי לפי האמת לפי' תי' התוס' דלא חשיב כאוכל אלא כנהנה ומוקצה מותר בהנאה וכמו שהוכיח המג"א בסו"סקג בסי' תק"ז ואפילו למ"ד אסור בהנאה כ' המג"א בסי' תק"א ס"קיב דהיכא דהנאה ממילא בא ואיהו לא עביד כלום בכה"ג לא אסרו. ולכך מותר ליהנות משלהבת הנר אבל העצים והנר בוודאי חשובים מוקצה ואפילו לפי סברת מעלתו נ"י דדעתו מהני שלא יחשב החום מוקצה מ"מ לא קשה קושית מעלתו נ"י דכיון דאזלינן בתר דעתו בוודאי רק למה דהי' דעתו הועיל דעתו. אבל לא למאי שלא הי' דעתו עליו. ואם הי' דעתו להחם אם יסיק הגוי בוודאי לא הי' דעתו לבשל בו ע"י ישראל ואכתי בבישול ע"י ישראל הוי כמוקצה מחמת איסור והראי' דגם בשוחט בשבת כ' התוס' בחולין דף י"ד ע"א ד"ה מחתכין דיושב ומצפה ודעתו אולי ישחטנו חש"ו. ואפי"ה חשבי' לי' למוקצה מחמת איסור ור"מ הא ס"ל מוקצה מחמת איסור. וכמ"ש התוס' שם ע"ב בד"ה איסור וסתם משנה בפ"ב דתרומות דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל ג"כ אתיא כר"מ כדמוכח בגיטין דף נ"ד ע"א. ובתוס' שם. וא"כ שפיר הקשו התוס': מיהו. באמת מדברי המג"א הנ"ל בסי' תק"ז סוסעי"ק ג' מוכח כמ"ש לעיל בתחלה כיון דעצי מוקצה כל הבא מהם אסור משום מוקצה דבמג"א אין לומר משום מוקצה מחמת איסור דהרי ע"י גוי נעשה גם הרי בשבת קי"ל דמותר מוקצה מחמת איסור וע"כ כמ"ש בתחילה. ולכאורה אמרתי דיש להביא דמיון לדברי מעלתו מדברי בעה"מ ז"ל ריש פ"ק דביצה דכ' דחלב אע"ג דבאה מבהמה שעומדת לגדל שהוא מוקצה מ"מ החלב דאתא מינה אינה מוקצה כיון דדעתי' עלה וס"ל לבעה"מ ז"ל טפי מרמב"ן במלחמות בביצה דף כ"א ע"ב שכ' סברא כזו במוקצה מחמת איסור אי מסתלק האיסור שרי. מ"מ כבר כתבתי דהמג"א ע"כ לא ס"ל כן וגם לפי סברתו מקשה התוס' שפיר וכנ"ל משום מוקצה מחמת איסור. ולכאורה י"ל דבלא"ה יש לאסור משום מגו דאתקצאי לבין השמשות דהרי בין השמשות לא הי' ראוים לעשות מהם מדורה ע"י גוי דסתם בתים מחוממות הן בבין השמשות. מיהו זה אינו מספיק דמ"מ יש מקום למוקמי בגוונא דגם בין השמשות הי' ראוים ע"י גוי. ולכך מחוורתא כמ"ש בתחלה והנה חלב דאתא לידן אמרתי להעיר מאי דקשיא לי ע"ד הר"ן ריש פ"ק דביצה שכ' הטעם בביצה וחלב דלא נאסר מעולם, ורק כאלו אחדא דשי' באפי'. ותמהני דזה ניחא בביצה דכל ביצה דמתילדא עתה מאתמול גמרה לה אבל חלב שעינינו רואות שבכל יום יום נעשית מחדש. ודם נעכר ונעשה חלב או אברי' מתפרקין ונעשה מציר אבר מה"ח שהי' מוקצה ונאסר ובמה יחזור להיתר: הרי הר"ן חולק על הרמב"ן הנ"ל דמוקצה אפשר שיחזור להיתרו ואם נימא דגם ממאכל בא החלב שלא הי' מוקצה מ"מ וודאי יש בו גם תערובות מהחלב הבאה מאברים. ותערובת דשיל"מ לא בטיל וצ"ע על הר"ן ויש לישב דברי הר"ן לפי מאי דמשמע מדבריו בביצה דף ו' דפסק באפרוח שנולד ביו"ט דמותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וא"כ י"ל דדברי הר"ן אזלו רק על החלב הבאה ממאכל. דוודאי על החלב הבאה מדם או מהאברים לא קשיא לי' להר"ן למה שרי דאיכא למימר הואיל ומתיר עצמו מאיסור דם או אבמה"ח מתיר עצמו נמי מאיסור מוקצה וכל עיקר קושית הר"ן אינו אלא על החלב הבא ממאכל וכיוצא דלא שייך בי' הואיל ומתיר עצמו וע"ז שפיר תי' דלא נאסר מעולם. ולזה התירוץ העירני במקצת למדן אחד: ויותר נכון לומר דבאמת ברגע דנעשה חלב אמרינן הואיל ומתיר עצמו מאיסור אבמה"ח. ומ"מ עדיין יש לחוש משום דהוא בתוך בהמה שהיא מוקצה. ע"ז שפיר תי' הר"ן דהוי רק כאלו אחדא דשי' באפי' ולא נאסר מעולם ועפי"ז יש לישב היטב דברי הרי"ף ר"פ חביות דהא דשמואל דסוחט אדם אשכול לתוך הקדירה. מיירי אפילו בשבת אבל דברי ר"ח שאמר מדברי רבינו נלמד שחולב אדם עז לתוך הקדירה מיירי ביו"ט וזה תימה רבה שנאמר דר"ח דקאי על שמואל לא מיירי בגוונא דשמואל. אבל לפי הנ"ל א"ש דמדברי הרי"ף בביצה דף ו' נראה דלא פסק כשמואל דמהני סברת הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וכן פי' הר"ן שם בכוונתו ולפי"ז איכא למימר דלהרי"ף קשיא קושית הר"ן וס"ל כתירוצו אלא דקשיא כנ"ל וס"ל כתירוץ דלעיל ולכך שפיר קאמר ר"ח דמדברי רבינו דהיינו מדברי שמואל לשיטתו דס"ל הואיל ומתיר עצמו נלמד דגם בשבת שרי בחולב עז לתוך הקדירה אבל לדינא דלא קי"ל כשמואל בזה שפיר כ' הרי"ף דדברי ר"ח לדינא המה רק ביו"ט. כן נראה לפענ"ד נכון