מהר"ם שיק אורח חיים פא

אפילו כסוף חמה לבוא לא מקרי וקשיא הא דחו"מ סי' שצ"ד ונראה דבלא"ה יש לישב קושית אהעו"ז וסתירה הנ"ל דהרי בניזקין לא אזלינין אלא בתר הפסד ממון ואם פיחת והזיק קמת חברו אפילו לא נאכל מ"מ חייב וא"כ מי שהעמיד בהמה על קמת חברו דבוודאי תאכל פיחת דמי הקמה ולא שוי' מידי אפילו קודם האכילה וזה עשה בידים לכך חייב אבל לענין שבת דהחיוב בא רק על המעשה. ותלישה. לא אמרינין דתלישת הבהמה תהא כתלושה דידי' וא"כ ה"נ בעלוקה לא אמרינין מציצה דידי' הוי כמציצת האדם ופטור כן נראה לפענ"ד להלכה ולא למעשה: תשובה קט"ז דין גרם כיבוי ומחיקה. בשומר ציון הנאמנים מכתב ק"ט הובא להקשות על הש"סדמכות י"א ע"א דקאמר שם דדוד המלך עה"ש כשכרה שיתין מספקא לי' אי רשאי למכתב שם אחספא למשדי לימא והקשו הא אמרינין בשבת דף ק"כ דלטבול במים ושם כתיב עליו הוי רק גרם מחיקה ושרי מה"ת ובאמת לולא דברי רש"י הי' נראה לי דההשלכה לתהום הוא עצמו האיבוד דהרי בזה מקיים מצות ואבדתם בעבו"ז במשליך ע"ז לים המלח במקום שאין הולכין נהרות וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מע"ז דין ו' ויעויין שם בכ"מ אמנם הקשה שם על רש"י דפי' במס' מכות דהספק אי שרי משום שמא ימחקו המים וא"כ קשיא אפילו אם ימחקו הוי רק גרם אמנם לפענ"ד בלא"ה קשיא לי סוגיא דשבת דף ק"כ איך קרא לזה גרם. הרי ביארתי לעיל בסי' קי"ד) מסוגיא דסנהדרין דף ע"ו וע"ז דכה"ג לא מקרי גרם. ומ"ש ממשליך אדם לים במקום שא"י להחזירו דהוי מעשה דידי'. ואמאי חשבינין לי' בכאן גרם ותו קשה דהרי הרמב"ם בפ"ו מיסודי התורה דין ו' כ' במניח לתוך האש כלי מתכות שהשם כתוב בתוכו להתיך חייב משום מוחק. ומ"ש אש ממים וכו הקשה בס' סדר למשנה ואפילו אי רק סופו למחות תליא בפלוגתא שהבאתי לעיל אי סוף חמה לבוא הוי כמעשה דידי' ובזה יש להבין דברי רש"י סוף פ' כירה וגם דברי הרי"ף בטלית אם נותן מים בצד אחד: וראיתי ברשב"א בשבת שם דג"כ פשיטא לי' היכא דוודאי מוחק הוי כעושה בידים ותי' דאינו כוודאי שימחוק ואכתי אינו מובן כיון דסוף סוף ימחוק להוי כעושה בידים ותו קשיא לי דא"כ מאי פריך ר"י אדר"י דהרי כאן לפי דברי הרשב"א אינו וודאי שימחוק וא"כ לא הוי פסיק רישא והוה אינו מתכוין. א"כ איכא למימר דטעמי' דר"י דמותר משום דאינו מתכוין ולדעת הערוך אפילו אי לא אמרינין כתי' הרשב"א אלא הוי וודאי מחיקה ופ"ר ג"כ קשה הא הוי פ"ר דלא ניחא לי' ודלמא זהו טעמו דר"י לכך נראה לי הא דאינו מתכוין שרי לר"ש היינו דמעשה הנעשה בלא כוונה הוי כאלו לא נעשה בעצם אלא במקרה ובגרמא ופחות מגרמא לא הוי ואי גרם אסור גם מעשה הנעשה בלי כוונה אסור. אלא הואיל ובאמת גרמא שרי. ולכך אינו מתכוין ג"כ שרי אבל על ר"י פריך שפיר מאי תאמר דהוי אינו מתכוין מ"מ מוכח דגרמא שרי. ומיושב קושיא הראשונה דנהי דמים או אש הוה כמעשה ולא כגרם. אבל היכא שעושה בלא מתכוין הוי רק כגרם: וכ"ז למ"ד אינו מתכוין שרי אבל לר"י דסובר אינו מתכוין כמתכוין הוי מעשה ממש. וא"כ שם במכות דמרא דשמעתתא הוא רב יהודא אמר רב ורב הרי סובר בעלמא אינו מתכוין אסור. גם ר' יהודא כ' רש"י בביצה ל"ג ע"א ד"ה והלכתא וכו' דס"ל אינו מתכוין אסורה ולכך שפיר פרש"י אפילו רק שמא ימחקו המים נמי אסור דהרי לדידהו לא חשיב גרם כיון דמכניסו במים ואינו מתכוין לדידהו הוי כמתכוין ואם נתכוון הוי כמעשה וא"ש ואין להקשות לפי"ז מאי פריך בשבת דף ק"כ דרבנן אדרבנן דלמא ס"ל כר"י והוי מעשה די"ל דמדאסר ת"ק אפילו לסוך וסיכה בוודאי אינה מחיקה אלא ע"י לחלוחית הזה אפשר שיגרום מחיקה וא"כ מכאן מוכח דגרם אסור אלא דהי' אפשר לומר דגרם אסור רק מדרבנן שלא במקום מצוה. והא דמותר בדליקה. משום דבפסידא לא גזרו אבל כדמסיק אדרבה משום דאדם בהיל וכו' א"כ אדרבה אין להקל עליו וא"כ אפילו איסור דרבנן ליכא ופריך שפיר אמאי לא יסוך. ועפי"ז מיושב קושית התוס' בד"ה אי הכי וא"ש כן נראה לפענ"ד. ומאי דאמרינין בשבת קל"ג גבי צרעת דאפילו למ"ד אינו מתכוין אסור. אי אפילו הוי פ"ר דניחא לי' שרי' לגרום בסיב שע"ג רגלו. נראה דהתם הוי גרם גמור שהסיב ע"י הנחה שם אי אפשר לו לבטל הצרעת אלא ע"י הליכה או ע"י מנעלים גורם לסיב שיחכך הצרעת: וכן במוט שעל כתפו דהמוט עצמו אינו מחכך הצרעת אלא עי' המשא גורם למוט שיחכך ויבטל הצרעת כה"ג חשוב גורם ושרי אפילו לר"י מיהו נראה מהתם דאפילו גרם גמור ג"כ בכוונת עשי' אסור וזה ראי' למ"ש הטור בסי' של"ד דגם גרם כיבוי בשבת נמי דווקא אם אינו מכוון לכבות ממש ואע"ג דהוי פ"ר דניחא לי' שרי כיון דהוי רק גרם חבל אם מכוין לכבות אסור דמחשבתו משוי' לי' מעשה והרמב"ם בהלכות טומאות צרעת בפ"י לא הביא דין דאתה עושה בסיב ונראה דטעמו כיון דגם בשבת גרם שרי כ"ש התם, ולא צריך להביא זה. כן נראה לפענ"ד. ובזה אחתום דברי ידידו הדוש"ת. ה"ק משה שיק מברעזאווע תשובה קי"ז שלום וכל טוב לתלמידי הוותיק וכו' כה' זלמן נ"י: ע"ד תורה אשר כתבת לשאול ולפקפק על חזרה לתוך הרערי"ן בשבת והנה כתבת ג' ספיקות חדא אם מניחו ע"ג קרקע ועדיין אוחזו בידו אי חשיב כמו עדיין בידו כיון שלא פסק ידו ממנו או לא: וכתבת דיש לדייק מדברי רמ"א בסי' רנ"ג סעי' ב' שהגיה ועודה בידו קודם ולא הניח ע"ג קרקע. ואיפכה הו"ל למינקט אלא וודאי כיון לאסור אפילו אוחז בידו והניח ע"ג קרקע עכ"ל ויפה כתבת. והספק הב' הא דרעהרי"ן שלנו דינם כגרוף וקטום דמחזירין. שורשו הוא מדברי הגמ"ר המובא בש"ע שם בסי' רנ"ג סעי' ג' וכמ"ש המג"א שם סקל"א ואיכא למימר דווקא התם שנותן עתה הכיסוי עליו ואיכא הכירא במילתי' משא"כ בתנורים שלנו שדרכן בכך אפילו בחול וה"נ בתנורים של ברזל דמקום ההסקה בפנים יש לחוש טפי לחיתוי ואע"ג דהה"מ בפ' כ"ב משבת כ' שאם הי' קדירה נתונה עפ"י הכירה נותן עליו תבשיל בשבת וכו' כתבת דנראה דט"ס הוא וצ"ל נתונה ועוד הארכת והספק הג' דלתוך הרערי"ן חשוב כמו לתוכו והא קימ"ל דלתוכו אסור להחזיר ובתוך הרערי"ן פעמים מתבערין ניצוצות וגם מתלבנות כמו אש ולחשוב כמו תוכה עכ"ל בקיצור והנראה לפי ענ"ד מנהגן של ישראל בכל זה תורה הוא ובתחילה נקדים הנה הנחה לכתחילה ע"ג כירה אסור אפילו גרוף וקטום. ולקמן בסי' שי"ח סעי' ז' הביא ב' דיעות בזה אי רשאי להניח לכתחילה בשבת ע"ג קדירה העומדת על האש ע"ג כירה ושם סעי' ח' הכריע הש"ע להקל להניח דבר רק דלית בי' בישול: והמג"א שם הקשה על זה למה לא הכריע כן בסעי' ז' ותי' דווקא בדבר יבש התיר משא"כ בסעי' ז' דמיירי בלח רק שהוא חם והמחהש"ק שם סקכ"ד כ' לדעת הרי"ו שהוא מרא דהאי דינא צריך לומר דמיירי שכבר הניחה ע"ג קרקע יעויי"ש ואני ראיתי בקרבן העדה בשבת פרק כירה סוף הלכה א' הביא בשם הרי"ו דבאמת סובר דאסור להחזיר מכירה לכירה שהבלה מרובה וא"כ הרי"ו לטעמי' א"ש אבל להש"ע דסובר בסי' רנ"ג סעי' ב' דמכירה לכירה שרי צ"ל כדברי המחצהש"ק) ולפענ"ד לפי מה דמבואר בב"י סי' רנ"ח דטעמא דמאן דשרי בהפסק קדירה הוא מטעם דאין דרך בישול בכך כמ"ש הר"ן ומטעם זה לא הבנתי דברי הדגמ"ר בסו' רנ"ג במג"א סקל"ג שכ' לחלק בין דינו דהר"ן להך דסימן שי"ח: דהרי בב"י סי' רנ"ח מדמה שני הדינים להדדי יעויין שם ועכ"פ כיון דהטעם משום דאין דרך בישל בכך י"ל נהי דאין דרך בישול בכך אבל יש דרך חימום בכך ולכך אפשר לומר דוקא דבר קר יש היכר בנתינה זו שהוא נותן ע"ג קדירה שאין כוונתו שיתחמם טובא. שהוא בישול דידי' ולכך כיון שיש היכר אין לחוש לחיתוי אבל בנותן דבר חם רק להעמיד חמימתו אין היכר בזה שנותן אותו ע"ג קדירה: וא"כ יש לומר דדבר קר ויבש דלית בי' בישול שרי דאין דרך בישול בכך אבל דבר חם אסור להניחו כדי להעמיד חמימתו: ואין זה תימה דהרי קדירה חייתא שרי ובישול אסור וא"כ ה"נ בסעי' ז' דמיירי בקדידה חמה יש ב' דיעות ולא הכריע חבל בסעי' ח' דמיירי בדבר קר הכריע כדבריו דיש היכר מדנותן ע"ג קדירה והנה בסי' רנ"ג בסעי' ה' התיר ליתן פנאד"ש ע"ג קדירה מטעם דאין דרך בישול וא"כ אפי' הנחה לכתחילה שרי משא"כ שם בסעי' ג' בנותן קדירה רקנית התיר דווקא חזרה. משום דשם הוי דרך בישול בכך כמ"ש התו"ש שם דבקדירה רקנית מקרי דרך בישול או לפי מ"ש אני דבחם רק להעמיד חמימתו מקרי דרך חימום ולכך התיר רק בלא הניחה דהיינו חזרה וא"כ אין מדברי הה"מ דמיירי מדין דהר"ן דאין דרך בישול בכך ענין כלל לדינו דהגמ"ר ומה שנרשם במג"א סקל"א הה"מ פ' כ"ב הוא ל"ד דאין דברי הרב המגיד שייכים לכאן כלל. ועתה נבוא לדין דחזרה והנה בגרוף וקטום קי"ל דחזרה שרי ומאי נקרא גרוף וקטום עיין בר"ן ריש כירה ובבעה"מ שם והנה הגהמ"ר חידש דין זה דה"ה במכסה הקורה בקדירה מקרי גרוף וקטום ובהה"מ הגירסא שאם הי' קדירה נתונה וכבר כ' דהה"מ מיירי מדין דהר"ן דהיינו קדירה מלאה ואין ענינו לכאן וגם אם יהי' ענינו לכאן. ע"כ הגי' נתונה דלכאורה הה"מ לטעמי' שהביא המג"א בשמו לקמן סי' תק"ח דסובר אפילו בישנה יש בו משום חיסום. וא"כ אפילו קדירה ישנה אסור ליתן וע"כ שמיירי שהוא מונחת כבר מע"ש ועפי"ז קשה לכאורה על הש"ע שנראה