מהר"ם שיק אורח חיים פ

מרדכי פ"ק דשבת דאפילו בקצץ אסור היכא דנוטל בשבת משל ישראל ואפילו בקבלנות בתלוש וא"כ מבואר דלא משום חשדא אלא משום דבכה"ג מוכחא מלתא דניחא לישראל וא"כ עושה ע"ד שניהם דאסור. ובזה כ' ג"כ הגהות מיימוני פ"ו משבת אות ו' והובא בתוס' שבת בכללים. וכזה נראה דלאו משום חשדא אלא משום דמוכחא מלתא דניחא לי' ואסור כדלעיל וא"כ ה"נ בנ"ד אם הוא בכה"ג אסור ובלא"ה הרי אמרו חכז"ל בסוף מעשר שני דיוחנן כה"ג ביטל שלא יהא הפטיש מכה בחוה"מ אע"ג דמדינא דבר האבוד שרי. אפי"ה כיון דאוושא מילתא איכא זילותא דמועד וכ"ש בשבת דחמיר': ואמרו בשבת דף י"ח דרחיים של מים אפילו נתן לתוכה מע"ש אסור משום השמעת קול ואיכא זילותא דשבת והביא רמ"א באו"ח סי' רנ"ב יש אוסרין כרבה. דחיישינן להשמעת קול ואיכא זילותא לשבת ומכל הלין טעמא אין להתיר לבנות ביהכנ"ס בשבת: ועם ה' המקדישים ומפזרים יותר משלשים אלפים לפאר בית ה' לכבוד שמו הגדול איך יחוסו על הפסד כזה לכבוד השבת. וחלילה לבנות בית ה' ששופכים שם תפלתם ונפשם לה' לבנות בשבת. יבטחו בה'. ויעשו טוב. ולה' העושר והכבוד. וזכות שבת קודש: גורם השפעה. וכל טוב. וכדאי הוא שחפץ ה' בידכם יצליח יהי ה' עמו ויברך אותו בברכה המשולשת ידידו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קי"ד שיל"ת מוש"ק י"ט טבת תרי"ב לפ"ק פה יערגען החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב הגאון המפורסם. ערוגות הבושם. ע"ה פה"ח נ"י כש"ת מוה' יעקב עטלינגער נ"י אב"ד דק"ק אלטונא יע"א: אחרי דרישת שלומו וטובו באתי בדברי תורה לברר דין טחינה ברחיים של מים ומצודה בשבת. ולבאר מה נקרא גרמא. הנה אמרו בשבת דף ק"ך עשיה אסור. גרמא מותר. וכן מצינו לענין שאר איסורי תורה גרמא שאני. אמנם גדר הגרמא אינו מבואר כל הצורך. והמג"א בסי' רנ"ב ס"קך כ' דנתינה לרחיים של מים הוי שבות. דהוי כגרמא. ואבן העוזר בסי' שכ"ח השיג עליו ובספר קרבן נתנאל בשבת דף י"ח הסכים עם המג"א יעויי"ש ולכאורה יש להביא ראי' להמג"א מהא דאמרינן בחולין דף ט"ז בגלגל של מים. בכח שני לא מקרי מה שאתה זובח לענין שחיטה. וה"נ לענין מלאכה לא הוי מעשה דידי' אמנם לאחר העיון אין ראי' דשם בחולין גופי' קשיא. אמאי לא נקרא מה שאתה זובח דהנה הא פשיטא לן דמעשה הנעשה ע"י כלי כיון שנעשה מכחו כיד אריכתא דמי. ואפילו עשה ע"י דבר הפועל בטבע כמים ואש בלא כחו דהאש אופה הפת. מ"מ הפת מקבל הפעולה ע"י כחו ולכך נקרא מעשה דידי'. וכמו דאמרינן בסנהדרין דף ע"ו וע"ז לענין הריגה בין נותנו לתוך המים. או האש או נתן המים או האש עליו לעולם כל שהניחו במקום שאינו יכול לעלות. ונהרג ע"י כחו. חייב. ואם נעשה ע"י כח כחו פליגו במכות דף ח' וקי"ל דלאו ככחו דמי ועיין בתבואות שור סי' ג' סעי' כ' דכתב דכח כחו לענין שחיטה הוי ספיקא וכל שנגמר הפעולה על ידו. אפילו אינו נעשה בתחילת הנחתו אלא לאח"ז כבישול ואפי' מכל מקום כל שנמשך מעשה דידי' חשוב כעושה וחוזר ועושה. כדאמרינן במכות כ"א ע"ב גבי כלאים. מיהו זה דווקא אם לכל הפחות מיד בשעת הנחה מתחיל הפעולה שהי' כבר שם האש או המים הפועל אבל אם לא הי' אז עדיין אלא שסופו לבוא נהי דבמזיק כה"ג חייב מקרא דכי תצא אש אבל לענין שחיטה ושאר דברים תליא בב' תירוצי תוס' בסנהדרין ע"ז ד"ה סוף חמה וכו' ומדברי הרמב"ם בפ"ג מרוצח דין י'. מוכח כתירוץ הב' וכן כ' הר"ן בחידושיו שם. דהוי רק כגרמא ולא חשוב כמעשה דידי'. ולענין גרמא. כ' הסמ"ע בחו"מ סימן שפ"ו ס"קא דבעינן שיהא ברי הזיקא ויש אומרים דבעי' נמי שיעשה מעשה בגוף הניזוק: ואחרי שבררנו כל שקיבל הפעולה ע"י כחו הוי כמעשה דידי'. וא"כ קשיא לי למה בגלגל של מים בכח שני לא יחשב מה שאתה זובח נהי דהגלגל עושה בלא כחו. מ"מ השחיטה נעשה מכחו. ויהא חשוב מעשה דידי' ובשלמא לתי' השני שבתוס' הנ"ל י"ל דמיירי שלא הניח הבהמה במקום סכין. אלא שהסכין סופו לבוא אבל לתי' הראשון. וכ"כ בחולין שם דגם בסופו לבוא נקרא מעשה דידי' קשיא וצריך לומר או דשם בחולין קאי למ"ד אשו משום ממוני' ולא ס"ל דסוף לבוא חייב וא"כ לא קי"ל כוותי' וכל הפוסקים פסקו כהאי דינא דחולין. וא"כ צ"ל דמדרבנן אסור משום אולי ינוח הבהמה תחילה קודם שיהא סוף לבוא. קודם שיתחיל הגלגל לסבב. ועכ"פ לפי האמור אין ראי' להמג"א משם. דברחיים נהי שהמים גורמים הטחינה מכל מקום פעולה של הטחינה נעשה ע"י כחו וחשוב מעשה דידי'. ומכל מקום נראין לפע"ד דברי המג"א נכונים ולא קשה עליו מכל מה שהקשה עליו האבן עוזר. דבוודאי אם נתן החיטים לתוך האבנים מקום שנטחן הי' מקרי מעשה דידי' אבל המג"א איירי ברחיים של מים כעין שלנו שנותן החטים לתוך הארגז ומשם ע"י נדנוד הרחיים לא ע"י כחו נופל אל האבנים ומשם נופלין למקום שנטחנים א"כ בין הטחינה ובין פעולת הטחינה לא בא ע"י כחו אלא שהוא גרם וע"י גרמתו נסתבב זה. ולא הוי טפי מגרמא ופטור לענין שבת ושפיר כ' המג"א דהוי רק שבות ולא קשה מאופה ששם קיבל הפעולה ע"י כחו שנשאר שם במקום שהניח: וגם מה שהקשה האבן עוור ממה שפסק הרמב"ם אם הבהיל אדם את הצבי עד שהגיעו הכלב דהוי צידה התם שאני. דזה עיקר ענין הצידה. שאינו מניחו לברוח ומה לי אם ישב. או עמד נגד הפתח וניצד ע"י כותלי הבית או ע"י כלב ועפ"י האמור בפורס מצודה אם אינו ברור שתצוד לבסוף. אפילו אם ניצד בו אח"כ פטור אבל אם פרס במקום שבוודאי יצוד לבסוף יש לדון דתלי' בב' תירוצי תוס' סנהד' הנ"ל. ועיין במהרש"א שם אם יש לחלק בין אם מקרב הפועל או הפעול ועיין בפמ"ג סי' שי"ו דייק נמי מדברי התוס' שבת י"ז ע"ב ד"ה אין פורסין שאם בוודאי תצוד חייב: מיהו עיין בתוס' סנהדרין הנ"ל שכ' גבי משיך נחש הואיל ואין ארס בעולם פטור סוף לבוא וא"כ יש לדון במצודה שנעשה לצוד באופן שאם יבוא שם חי' יפול וישתנה וכדאיתא בשבת דף י"ח. ועי"ז תצוד. הוי כאלו אינו עדיין בעולם מעשה הציד' ופטור דהוי כגרמא וכמו ארס נחש ולכ"ע אם יש לחוש שבשעת פריסתו תצוד חייב דמקרי מעשה דידי' כל העושה ע"י כלי כמבואר לעיל: תשובה קט"ו דין העמדת העלוקה ורטי' המושכת ליחה בשבת. המג"א בסי' שכ"ח ס"ק נ"ג הביא בשם הג"מ דאסור להניח רטי' המושכת ליחה ודם משום מפרק ואני שמעתי ולא אבין אמאי הרי הרטי' המושכת הליחה בוודאי אין לאסור משום חובל דהחיוב משום נטילת נשמה דמאי נטילת נשמה שייך כאן בהוצאות ליחה הרי כ' התוס' בכתובו' דף ה' ע"ב ד"ה דם וכו' דמשום בהוצאות דם ודם הוא הנפש הוי כנטילת נשמה ובליחה לא שייך זה ולכך בוודאי דייק הגמ' משום מפרק ולענין מפרק שהוא תולדה דדש כ' הרשב"א והרא"ה ור"ן סו"פ שמנה שרצים והובאו במג"א סי' ש"כ ס"קכג דאם א"צ לאותו דבר לא דמי לדש וא"כ גם ברטי' לא שייך מפרק ולכאורה גם במוצא דם או בעלוקה לפימ"ש הרמב"ם בפ"ח משבת דין ז' דחובל חייב משום מפרק יש לדון ולהתיר מטעם הנ"ל מיהו עיי"ש ברמב"ם דין ח' דלית לי' הא דהר"ן ולטעמא דסובר דחובל הוא משום מפרק הוא מוכרח לומר כן מכתובות דף ה' ע"ב וא"כ במוצא דם מ"מ אין להתיר ומ"מ נראה כיון דא"צ לדם הוי לי' מלאכה שאצ"ל כיון שרוצה וכוונתו רק לסלק הדם עיין בתוס' שבת דף צ"ד ע"א ד"ה ור"ש וכו' וא"כ תליא ברברבתא שהובא במג"א סי' רע"ח מכל מקום נראה לפענ"ד דלא עדיף מסוף חמה לבוא ולא עדיף ממצודה וא"כ לפמ"ש לעיל (בסי' קי"ד) לדעת הרמב"ם והר"ן ותי' אחד בתוס' סנהדרין דף ע"ז אין כאן חיוב ברטי' המושכת: וא"כ יש לדון ולהתיר מטעם ס"ס. וכל זה ברטי' אבל בעלוקה לכאורה נראה דלא הוי כסוף לבוא אלא כמתחיל מיד ומ"מ גם בעלוקה יש לדון דהוי כסוף לבוא: ובזה יש לישב הסתירה שהביא באהעו"ז שם ב' ראיות להיתר א' מהשיך נחש שפי' התוס' דווקא שדוחק בו שיניו וראי' ב' מהא דאמרינין מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים אלא דשוב הביא ראי' לאיסור מהא דקי"ל בחו"מ סי' שצ"ד במעמיד בהמת חברו ע"ג קמת חברו דחייב וא"כ חזינין דחשוב כמעשה דידי' ובבבא קמא דף ס' ע"א אמרינין ה"מ. בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. לכן חייב בזורה ורוח מסייעו מה שא"כ במזיק וא"כ מה דחייב במזיק כ"ש בשבת ולכך הכריע לאיסור וליישב הסתירה כ' דבמחשבה תליא מלתא. ולדידי קשה הא במנחות דף ס"ד ע"א קימ"ל דאזלינין בתר מעשה ולא בתר מחשבה אמנם אם נימא כיון שאינו דוחק את העלוקה עליו הוי רק כסוף לבוא וכדעת הר"ן בסהנדרין דנ"ל דרק בממון חייב משום חציו וכגרמא וכעין שכ' בבד"ה בית ראשון סוף שער א' מיושב הסתירה ומ"ש האעו"ז מב"ק דף ס' אמינא אדרבה מלאכת מחשבת אסרה תורה מצינו בכמה מקומות דפירושו משו"ה בעי' מלאכה חשובה עיי' בביצה דף י"ג ע"ב וזה כוונת הש"ס דהיא הנותנת הואיל ובשבת בעינין מלאכת מחשבת מלאכה גמורה ולכך אם יש לה סיוע כמו בזורה ורוח מסייעתו כיון דעושה מעשה גמור מפריד אוכל מאוכל אע"ג דהרוח מסייעו חייב. אבל בניזקין אפילו בגרמא חייב לכך צריך שיהי' לכל הפחות כולו על ידו. ולעולם בשבת בעינין מלאכה ומעשה דידי' טפי ממזיק: ולפי מ"ש הר"ן בסנהדרין שם דבע"מ דאדעתי' דנפשי' קעביד