מהר"ם שיק אורח חיים עו

לידי איסור דאורייתא. שילוש בעצמו. או יאפה או יבעיר. והיכא דאין לחוש שיבוא לידי איסור הא לא התיר: ותו מזה עצמו דפשיטא לי' למעלתו דאין לחוש שיבוא לידי אפי' בעצמו יש לדחות עוד מה דס"ל דזה מקרי הפסד כמו מכס: דנהי דלענין חוה"מ ואבילות מקרי כה"ג דבר האבוד. אבל כאן טעם ההיתר משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ובהיל: ושם ר"פ מי שהחשיך אמרו דווקא כיסו אבל מציאה כל זמן שלא באה לידו אין לחוש. אפי' אם הוא מציאה של הון רב לא חלקו חכז"ל וה"ה בהיפוך בכיסו אפי' דבר מועט. וא"כ בנידון הנ"ל דהוי מניעת רווח: אפילו הוא הפסד מרובה. איכא למימר דלא שייך אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וא"כ אין לדמות זה למכס דשם כיון דכבר קנה. וגם כבר נתן מעות הקנין (רענדע געלד) וכמ"ש המג"א שכל יום נחשב בפ"ע וחשוב לי' ככיסו משא"כ כאן. וא"כ אין ראי' ממכס: ומ"מ נראה דיש להביא ראי' מדברי המג"א בסי' רמ"ה ס"קח שמוכח מדבריו לפי מה שפירש המחהש"ק או לפי' הפמ"ג דגם בתנור מתירין משום הפסד. דהרי שם גם אתנור קאי וגם הטו"ז פי' כן בכוונת הרמ"א. ואף דהטו"ז שם ס"קג כ' דאין לסמוך על הרמ"א בזה. משום דאיכ"ל מכס הוי הפסד טפי. מכל מקום להמג"א מוכח שם דשרי כה"ג. ולכאורה דבריו סותרין למ"ש סי' של"ד ס"קג דבעינן דווקא שיבוא לידי איסור דאורייתא. וצ"ל או דאיסור דרבנן זה דמחזי כמעמיד פועל או מראית עין קיל טפי מהאי דסי' של"ד: או דס"ל דגם כאן אפשר שיבוא לידי איסור דאורייתא שמא יאפה. וא"כ גם בנידון דידן י"ל כן מיהו אכתי טעמא דמג"א ע"כ משום דהוי כמציל מידם וכמ"ש המחהש"ק שם. וכמ"ש המג"א בסי' רמ"ד ס"קיז. וזה לא שייך בנידון שלנו. ואפשר כיון דעי"ז יאבד חירות שלו ואומנותו. ויבוא לידי אופים נכרים. הוי כמציל מידם וכיוצא בזה כ' בתשובת שמלת בנימין הנ"ל. דהיכא דיפסיד חירות שלו וגם שאר אומנים ישראלים חשוב כמציל מידם. והיכא דשייך מציל מידם. התירו בע"ז דף י"ג לילך ליריד שלהם ולהעלות בערכאות וגם התירו שם בדף ו' פ"ב לפרוע מהם ביום אידם. אע"ג דאיכא משום אזיל ומודה ואיכא לא ישמע על פיך. מ"מ התירו. ה"ה הכא: ובאמת מריש הו"א דסברת ס' התרומה המובא בסי' של"ד הוא דס"ל. הרי כל איסורי דרבנן הם משום שעשו סייג לתורה שלא יבואו לידי איסור דאורייתא אלא שלא פלוג רבנן. ולא נתנו דבריהם לשיעורין וגזרו בכל ענין וכל זה אטו שמא יהי' אופן שיעבור על איסור תורה. אבל בדבר דאמרינן שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. וא"כ אם הי' אפשר שיבוא לידי איסור דאורייתא. לא אסרו וא"כ כ"ש היכא דלא שייך איסור דאורייתא. שאיסורו רק אטו מקום שיכול לבוא לידי איסור דאורייתא אלא שלא תאמר דגם במקום דיוכל לבוא לידי איסור דאורייתא. לא התירו. לזה הביא ראי' מפרק מי שהחשיך או משום דסתמא אפילו במקום דליכא ס' ריבוא בוקעין. ולא משכחת שיעבור על איסור דאורייתא אפי"ה התירו כן הי' נראה לי מעיקרא וגם במוקצה גזרו רק אטו הוצאה. כדאי' ריש פרק כל הכלים. אבל מכח דברי הר' ברוך בהגמ"ר הנ"ל. לא נראה לי כן בכוונתו. מ"מ יהיה איך שיהי' בנידון שלנו יהי' ראי' מדברי המג"א בסי' רמ"ה סק"ח להתיר: מכל מקום קשה להתיר על זה. שהרי הטו"ז כ' שם דאין לסמוך על הרמ"א בזה. ונהי דבנידון שלנו איכא הפסד טפי קשה לסמוך על זה בלחוד וגם בתשובת שמלת בנימין דף ק"ו האריך להתיר לאומן משרתים גוים. שעושין לו בקבולת אם ידוע ומפורסם. וכולם עושים בקבולת ועיין שם בהשמטות חזר קצת מזה מצורף ג"כ סברת הפסד מרובה אבל ע"ז לחודא לא מצאתי להתיר. וגם מרן בחת"ס חאו"ח סי' נ"ט לא אמר בה לא איסור ולא היתר על סברת הפ"מ ע"ש. ואפשר בנידון שלנו יש לומר לפי מ"ש הרמ"א בסוף סי' רמ"ג במרחץ שאין רוחצין שם רק בני ביתו ושכניו והם יודעין שהשכיר יש להתיר וא"כ באופה. שהדרך שיש לו קונים מיוחדים ומנהילים מיוחדים. ואם ישכור אותו בפניהם יהא מפורסם להם ולא יבוא הישראל האופה. להחדר מקום האפי' בשבת. אדרבה יסגור בעדו דרכו ממנו ויהי' בזה פרסום להם. ולא ימכור לאחרים יש לצרף להנ"ל. ונהי דהמג"א שם בסי' רמ"ג סעי' קטן ד' השיג ע"ז מ"מ הסכימו לרמ"א: ולפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בסופ"ק דע"ז דהחשוד על גוים הרוחצים שם וכו'. מיושבים היטב דברי הרמ"א. שוב מצאתי כן בהגהות תוס' שבת החדשים. ועכ"פ לפי הנ"ל הנהו רואה דעתי שאין רצוני לומר בזה לא היתר ולא איסורא. דאף דיש לדון להקל וגם לא דמי' זה לשאר מלאכות שאפילו מותרין יש לחוש לח"ה וכמ"ש המג"א בסי' רמ"ד ס"קח אבל אפילו לא שייך זה. מ"מ דור הזה ולפי פרוץ ומקילין ותולין לומר שפרושים התירו להם. ומדמים מילתא למילתא דלא דמי' ע"כ לפי ראות עיניו יעשה. והשומר שבת כהלכתו ינצל מכל צרה ואשרי לו דברי ידידו הדוש"ת הק' משה שיק מברעזאווע תשובה ק"ז בעזהי"ת חוסט אור ליום א' פ' ויחי תרל"ו לפ"ק החיים והשלום וכל טוב להרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' משה הכהן ראפאפורט ני' היושב בשבת תחכמוני בישוב אטשאד יע"א:. מכתבו קבלתי ובו נשאלתי ע"ד איש יהודי אשר קיבל מיהודי אחר מלאכת הטאבאק ויש לו שכירים הרבה לשנה ובמשך השנה צריך לשכור עוד שכירי יום אם מותר לעשות לכל הפחות ע"י שכירי השנה. והיהודי הנ"ל אמר שמורה אחד התיר לו ליתן לא' משכירי השנה רווח בכל שנה ועי"ז יהא נחשב לו כשותף. ומעלתו ני' כ' דנראה דאסור מדינא דאפילו שכירי שנה אפילו לדעת הרמב"ם המבואר בסי' רמ"ד סעי' ו' דקבלנות לזמן מועיל אבל הכא שרווח הישראל טובא דמי' למ"ש השע"ת בסי' רמ"ג בשם תשובת דברי יוסף סי' ט' דכיון דמרויח הישראל ע"י מעשה שבת. גם להרמב"ם יש לאסור ואין לסמוך על נתינת רווח להחשב כשותף. וכ' מעלתו ני' כיון דהיהודי שוכר ומשלם ועל פיו הם עושין אין זה מועיל. דהם שלוחיו ולא דמי לשותף דסי' רמ"ה ובפרט שמרן הגאון בחת"ס בתשובה נ"ח כ'. דהיכא דהשותפות הוא רק להתיר הוי כהערמה, ואסור משום מ"ע. עכ"ל בקצרה. והנה כל דבריו נכונים. דבוודאי אין מקום להיתרים הנ"ל חדא דבשדה קי"ל באו"ח בסי' רמ"ד דאינו מועיל קבלנות. משום מ"ע. והשנית דאפילו שכירי שנה אין נקראים כלל שכירי קבלנות אלא שכירי יום דדווקא אם מקבל הפועל על עצמו לגמור איזה מלאכה וברשותו לגמור אותה מלאכה באיזה עת שירצה מקרי קבלן לדעת הרמב"ם אפילו אם הוא מושכר לאותו מלאכה על כל השנה אבל היכא דאין על הפועל לעשות ולגמור המלאכה ההוא אלא שצריך לעבוד דבר יום ביומו מה שאפשר לו. הוא מקרי שכיר יום דמה לי אם שכרו ליום אחד או לשלשים יום או לשס"ה ימים כמספר השנה ואפילו לדעת האומרים דלהרמב"ם אפילו היכא שהבעה"ב נהנה גם בשבת מעשיות הפועל מותר. מ"מ בכה"ג שהפועל לא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעשות דבר יום ביומו לכ"ע מקרי גם להרמב"ם שכיר יום ואסור מדינא ואפילו אם הי' שוכרם לעשות בקבלנות ממש דהיינו שאם עובד הקרקע במשך הקלאפטער: או יאך או קיבעל כפי המנהג ואז הפועל יכול לעשות איזה יום שירצה ובדידי' קא טרח והוי קבלנות ממש מ"מ הא קי"ל בסי' רמ"ד הנ"ל דקבלנות בשדה אסור: ויש בזה ב' טעמים דלהרב המגיד הטעם כיון דלעת הקציר והאסיפה יראה שאין הפועל לוקח חלק מאותו דבר שגידל בשדה. ולא הוי כאריס. יתלו בשכיר יום וכן הסביר הטו"ז שם והתוספות שבת שם הסכים להטעם דהעולם לא ידעו החילוק בין קבלן לשכיר יום וגם הקבלן בעיני העולם כשליח לבעלים בדבר הנעשה בפרהסיא ואפשר שיש נפ"מ בין שני הטעמים לנידון הנ"ל שלטעם הרב המגיד הנ"ל שהעולם יראו בעת הקציר למי מאספין הגידולין א"כ היהודי הראשון הוא עובר ומחזי כשלוחיו והשני אינו עובר אלא על לפני עור אבל אם הטעם כמ"ש התוספת שבת הרי השכירים נראים כשלוחים של היהודי השני וא"כ הוא עובר מצד עצמו. ועכ"פ אפילו בקבלנות אין לנו היתר אפילו אם הוי באמת קבלנות באופן דלעיל ולא מצינו היתר לגבי מכס בסוף סי' רמ"ד היכא דיש לחוש דישראל עצמו. יעבוד דלדעת המג"א דוקא היכא דמציל מידם וגם הוא עסק גדול וא"כ לא ידעתי כאן היתר ויעויין בסי' רמ"ה בטו"ז סק"ג ואפילו להמג"א שם סק"ח דהתיר היינו משום דהוי כמציל מידם כמ"ש התוספת שבת ואין כאן היתר אלא א"כ יעשה באמת שותפות עם גוי אחד. דהיינו שהגוי יהי' שותף באותן חדשים. או שבועות שהמלאכה מרובה וצריכין לעשות גם בשבת. ובאותן השבועות והחדשים יהי' הגוי השותף מכניס ומוציא ומשלם להפועלים: ובכה"ג אע"ג דלקח השותף רק כדי להתיר איסור שבת מכל מקום כיון דגם בחול באותן שבועות וחדשים הגוי מכניס ומוציא נראה דגם מרן הגאון בחת"ס מודה דרק משום מ"ע הוא דאסור אבל כה"ג דלעיל דגם בחול הגוי מכנים ומוציא הרי מוכחא מילתא דזה שלקח הגוי לשותף כדי להיות מותר בזה אין קפידא שהרי מבואר שם בסי' רמ"ה שאם היו שותפין מכבר ולא הותנו דבשבת יהי' לשל גוי יוכלו לבטל השותפות ולהשתתף מחדש כדי להתיר לגוי לעשות בשבת על אופן כזה ונראה דגם בנידון הנ"ל יש תקנה לעשות אם שוכרין להגוים באמת בקבלנות על קיבעל או יאך כדלעיל ועל דרך המבואר במג"א באו"ח סי' רמ"ח