מהר"ם שיק אורח חיים עה

עצמו בתוך העגלה דניחא תשמישתי' וכ' המג"א שם דיש תחומין. מכל מקום. זה אינו נראה ואינו מפורסם ולא גזרו בכה"ג משום מ"ע וגם אפשר שבע"ש לא גזרו משום מ"ע. דלא חילק ברמ"א סי' ש"ז ס"ד דדוקא בשבת אסור ליקח מביתו משמע דסמוך לחשיכה אע"ג דמפורסם דהולך בשבת לא גזרו וכן קי"ל בסי' ש"א סעי' מ"ה בכלים התלוים מע"ש לא גזרו משום מ"ע. א"כ אם יש שהות לבוא למקום השוק אף אם יסע ממקומו במוש"ק: אף דבאמת הגוי נוסע בשבת יש להתיר. אם אין הישראל אומר לו לילך בשבת כן נראה לפענ"ד חמיך הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ק"ו כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר. ידידי הרב המאוה"ג המפורסם החרוץ מוהרר ישראל דוד נ"י אבדק"ק פעזונג: מכתבו קבלתי וכו' וע"ד שאלתו אופה ישראל אשר אם לא יהי' לו פת חמה בשבת ויו"ט אבד פרנסתו כולו ומבקש ליתן תנורו בשבת ויו"ט למשרת נכרי והמשרת יאפה בו קמחו של גוי. ויקח כל השכר והרווח ונגד זה יוזיל אצלו המשרת משכירתו לימי החול למשל עד עתה נוטל המשרת חמשה זהובים לשבוע ועי"ז אשר יקבל כל הרווח של שבת יקח בשכרו לימות החול רק שלשה זהובים לשבוע וכ' מעלתו שפשוט דהפסד כנ"ל שיפסיד גם בימי החול פרנסתו חשוב הפסד מרבה ובאו"ח סי' רמ"ד התיר גבי מכס במקום הפסד אלא דתלי' בפלוגתא אי בעי' דווקא במכס שכותבין דאפשר שיבוא לידי איסור דאורייתא או אפילו אם יבוא עי"ז רק לאיסור דרבנן. שגם בכאן יש לחוש שיעשה ע"י שכיר יום. וכ' עוד מעלתו נ"י שפעם אחד שאל כיוצא בזה ממרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל ואמר שהתירו הפרושים ואין אפשר להחמיר ומעלתו לא כ' באיזה קנין הי' השאלה וכ' עוד ששמע שממרן הגאון בחת"ס או"ח הנדפסת מחדש יש תשובה בזה ואין בידו לעיין בו עכ"ל בקיצור וביקש ממני לחות דעתי והסכמתי: והנה לכאורה באופן הנ"ל אפילו אי נימא דגם בחשש שיבוא לידי איסור דרבנן גדול וגם אם חשבינין כה"ג הפסד מרובה: מכל מקום לא אדע איך פשוט למעלתו להתיר הרי המג"א בסי' רמ"ד סקי"ח כ' דשכר שבת לא התירו אפילו במכס וכיוצא אלא במכס לא חשיב שכר שבת שאינו משכיר אלא הורמנא דמלכא אבל כאן באופה אם מתנה עם האופה שעבור מה שנוטל רווח בשבת יסיק לו בחול חשוב שכר שבת שלא בהבלעה אלא א"כ מקנה לאופה לב' או לג' ימים וכמ"ש המ"א בסי' רמ"ה סק"ג וא"כ אפילו חשיב הפסד מרובה אסור. ולכאורה הו"א לישב דברי מעלתו עפ"י דברי המג"א בסי' ש"ו סק"ז דאם פוחת מחוב ע"י מעשה שבת כיון דאינו מקבל המעות בהדיא אינו אסור משום שכר שבת וא"כ ה"נ כיון שרק נפחת החוב שמחויב ליתן למשרת שלו לא מקרי שכר שבת: ונהי דדברי המג"א גופי' קשיא לי דהראי' שהביא מגמרא מכתובות דף ס"ד ע"א אין ראי' דהתם גבי מורדת אין שייך כלל שכר שבת שהרי אינו מקבל זה ע"י שום מעשה. אלא משום דמחזי כשכר שבת וכיון שאינו אלא פוחת מחובו שוב לא מחזי וכו' אבל בפועל שעושה מעשה והוי שכר שבת גמור איכא למימר דאפילו לפחות מחובו אסור משום שכר שבת ואין ראי' משם ושוב מצאתי שבאמת כ' כן הריטב"א הובא בש"מ בכתובות שם שאסור אפילו לפחות מחובו וכסברתי וברוך שכוונתי: מכל מקום כיון דאיסור הנ"ל משום שכר שבת לא מהני להתיר הפסד מרובה הוא רק דעת המג"א והמג"א לטעמי'. י"ל דמותר מטעם אחר וא"כ מותר לכל הפוסקים ובדרבנן פסקינין אפילו אינם מסכימים להתיר מטעם אחד מהני וכמ"ש הש"ך בהוראות או"ה בסימן רמ"ב מכל מקום גם זה ליתא דא"כ דברי המג"א קשים וסותרים אהדדי שהוא פסק בסי' ש"ו סק"ז דלפחות מחובו אין אסור משום שכר שבת ואפי"ה פסק בפשיטות בסי' רמ"ה סק"ג דאם האופה עבור הנאת רווח שיש לו בשבת הוא עושה לו בימי החול אסור משום שכר שבת ואינו מחלק אם לפי חשבון ימי החול שעובד הן קודם שבת או הן אחר השבת ושכר פעולה הא הוי מלוה כמבואר בקידושין מ"ח. ובאה"ע סי' כ"ח סעי' ט"ו והנה וא"כ הוי פחת מחובו ולא אסור משום שכר שבת. ולתרץ דברי המג"א צריכין אנו לומר בוודאי אם הי' נשאר לו חייב עבור פעולתו הי' חשוב חוב. אבל כאן שעושה על דעת זה לקבל הרווח משבת. א"כ מעולם לא הלוה לו ולא נשאר לו חייב. אלא הפעולה בימי החול הוא שכר שבת ובוודאי אין חילוק בשכר שבת אם נותן לו קודם השבת או לאח"כ וכמו דקי"ל בקידושין דף נ"ט ע"א ובאה"ע סי' מ' סעי' א' דאם נתן לה מעות בתורת קדושין אפילו נתעכלו המעות אח"כ בשעת קידושין לא חשוב כמלוה כיון דנתן לה ע"ד קידושין לא נעשו מלוה. וה"נ הפעולה לא נעשה מלוה אלא תשלומין גמורין עבור שכר שבת ונכונים דברי המג"א דבכה"ג מקרי שכר שבת וא"כ לדעת המג"א אין להתיר שכר שבת אפילו במקום הפסד. וא"כ אין תקנה לאופה הנ"ל בדרך שכ' מעלתו נ"י ונראה דמכל מקום אי משום הא לא ארי' דיש לחלק דהרי שכר שבת בהבלעה שרי ואע"ג דפשיטא דאי לא הוי עביד בשבת לא הי' נותן לו כל כך מ"מ כיון דאינו מפרש ואיכא למתלי בהיתר מותר. וה"נ בשלמא המג"א בסי' רמ"ה סק"ג מיירי דאינו משלם לו כלל. וא"כ עבור שכר שבת מסיק לו כל ימי החול ואסור אבל בנידון דמעלתו דמ"מ הבעל הבית משלם להמשרת ב' או ג' זהובים בעבור עבודתו וא"כ צריך הוא לעבוד במקצת השבוע ובעה"ב מקבל עבודת כל השבוע בהבלעה שכר שבת. וא"כ הוא מקבל הפעולה שהוא שכר שבת בהבלעה בשאר הימים. ולכך שפיר אין לאסור משום שכר שבת אפילו להמג"א אלא משום מ"ע ולזה כבר התיר הרמ"א בסי' רמ"ד משום פסידא כה"ג איברא דאכתי יש לאסור מדינא שהרי במג"א בסי' רמ"ה סק"ג מסיק דאפילו בהבלעה צריך שיתנו בתחילה וביאר התוס' שבת שם. משום כיון דמעיקרא היו חולקין בשוה. ועכשו בחילוף הוי לי' כאלו הישראל נוטל חלק הגוי. ובשביל זה נוטל הגוי חלק הישראל בשבת וא"כ מה שעובד בשבת ג"כ של ישראל אלא שמחליף זה עם הגוי והגוי נוטל בשבת חלק הישראל. וא"כ הגוי שליח ישראל עיי"ש. וא"כ ה"נ בנידון דידן כיון דעד עתה נטל חמשה זהובים והי' פועל ושליח ישראל ועתה שנשתנה יהי' כאלו עדיין גם עבודת שבת של ישראל אלא שמחליף זה לגוי בשביל שכרו. והוי לי' כאלו מעמיד פועל בידים ומנא לן דאף בכה"ג מתירין משום פסידא דבכה"ג אפשר דהוי כשכר שבת דלא התירו משום פסידא וא"כ עדיין הי' צריך לומר דיקח פועל מחדש ולבטל השכירות הראשון וישכור אותו על אופן זה. ומכל מקום גם בזה יש לישב דברי מעלתו נ"י. דהרי המחהש"ק בסי' רמ"ה סק"ח הוכיח מדברי המג"א דאיסור דהוי כמעמיד פועל יש להתיר במקים פסידא. וא"כ אפילו לא הותנו מעיקרא אם נידון שלנו דומה למכס שפיר כ' מעלתו דיש להתיר בנידון שלו מיהו הפמ"ג שם פי' דברי המג"א שם באופן אחר ואין הכרח דהיכא דהוי כמעמיד פועל יהא שרי במקום הפסד: ועתה נבוא ליתר דברי מעלתו שכ' דזה תליא בפלוגתא אי דווקא מכס שכותבין דהפסד כבנידון הנ"ל בוודאי חשוב הפסד מרובה והנה לכאורה יש לומר אפילו למאן דמתיר התם בכה"ג אוסר. דאף דבאמת המג"א שם בסי' רמ"ד סקי"ז ובטו"ז סק"ו התירו אפילו במכס שאין כותבין ודלא כב"י וכן באמת מנהג העולם. וכמ"ש הפמ"ג. וכן מעשים בכל עת אפילו הכשרים שיש להם ווירטסהויז מתירין להם ליקח נכרי בקבולת שיהא לו מכל מדה או מכל חביות רווחי קצוב וכן כ' בס' תורת השלמים הובא בס' שמלת בנימין דף כ"ו דנהגו בטבחי ישראל שלוקחים בשבת ויו"ט נער גוי בקבולת בפני זקני ת"ח למכור במקולין שלהם ולית מאן דחשש לאיסור וע"כ היינו כטו"ז ומג"א מיהו מזה אין ראי' לנידון הנ"ל דהתם נשכר הגוי רק לעשות מכירה ומשקל ומקח וממכר דרבנן. והוי שבות דשבות וכבר פסק המג"א בסי' ש"ז ס"קז דבמקום הפסד גדול יש להקל אפילו בשכיר יום אבל בנידון הנ"ל דעושה הגוי מלאכה דאורייתא לישה ואפי' והבערה אין ראי' להתיר וכן מוכרח לכאורה. שהרי המג"א בסי' של"ד ס"קג הכריח דגם ס' התרומה לא התיר אלא היכא דיש לחוש שיבוא לידי איסור דאורייתא ועיי"ש במחהש"ק שביאר כן דבריו. ונהי דבאמת נראה לי דמדברי ר' ברוך שהביא הגמ"ר בפרק במה טומנין והובא במג"א בסי' ש"ז ס"קז דכתב דמה שהתירו בצינור למעכן ברגליו הוא היכא דלא יבוא לעשות שלא כלאחר יד. ולפענ"ד גם הממעך ביד אין כאן איסור דאורייתא ולפי הנראה דר' ברוך ההוא הוא בעל ס' התרומה. וס' התרומה אינו בידי וגם מוכח מהתם דגם לס' התרומה דווקא במקום פסידא התירו היכא דיש לחוש לאיסור גדול לכל הפחות איסור גדול מני' באיסור דרבנן. וא"כ גם ס' התרומה בסי' של"ד טעמי' משום שלא יבוא לידי איסור גדול ממנו לכל הפחות איסור דרבנן עיין בב"י סימן של"ד ובחת"ס חאו"ח דעת מרן הגאון זצ"ל בסי' ס' דעתו דסברת ס' התרומה אפילו אי ליכא למיחוש. שיבוא לאיסור גדול מזה שרי עיי"ש. עכ"פ דעת המג"א בסי' של"ד הנ"ל דוקא היכא דיש לחוש שיבוא לידי איסור דאורייתא ואע"ג דגם התם הוי כדי להציל מידם. וא"כ דבריו סותרין למ"ש כאן בסי' רמ"ד ס"קיז. דכדי להציל מידם שרי אפילו במקום שאין כותבין. וע"כ כנ"ל דלא התיר אלא כאן במכס שאין כותבין. דהוי שבות דשבות. וא"כ אין ראי' מזה לנידן שלנו באופה דלפי הנראה מלשון מעלתו ני' פשיטא לי' דאין לחוש שיבוא האופה