מהר"ם שיק אורח חיים עד

תשובה ק"ד בעזהי"ת חוסט יום ג' ער"ח שבט תרל"ג לפ"ק: החיים והשלום וכ"ט לידידי הרב הגאון הגדול חסידא ופרישא בוצינא קדישא כש"ת מוהרר יקותיאל יהודה טייטלבוים האבדק"ק סיגוט יע"א: מכתבו קבלתי ובו נאמר על אודות איש אחד שיש לו סוסים ועגלו': וקבע לו אניבו"ז להוליך מבאנהויף להעיר לכל צורכי עוברי אורח ורוצה שיתירו לו לעשות כן גם בשבת. ע"י שימכור סוסיו. וכל הצריך לזה לנכרי ופרו"מ אינו רוצה להתיר לו אע"ג שהפמ"ג באשל אברהם סי' רמ"ו ס"ק פליג על צ"צ סימן ל"ה וכן בשואל ומשיב ח"ב סי' ס"ז וס"ח ובאמרי אש סי' ט"ו אפי"ה יש לחוש שעי"ז יום ולילה לא ישבותו ויעשו באיסור ויתלו בהיתר והרמב"ן כחומש כ' דשביתה אפילו אינה מלאכה ממש אסור מן התורה. עכ"ל בקיצור ובוודאי בדור הפרוץ הזה יתרבה המכשלה עי"ז. אבל לפענ"ד דבלא"ה זה מדינא אסור דהרי קי"ל בסי' רמ"ד סעי' ד' דמלאכה מפורסמת ועומדת במקום מפורסם. כגון ספינה דינה כמלאכת מחובר דאסור אפילו בקבלנות משום מראית עין. דיאמרו דשכירי יום המה והעגלות הנ"ל כספינות המה ונקראים על שם בעליהם ואסור משום מ"ע דיאמרו שכירי יום המה כדרכם. וא"כ אסור גם במוכר אותם ליום השבת משום מ"ע ועוד נראה דאסור מדינא עפ"י מ"ש בביצה י"ד ע"ב ואב"א שאני בי' מר שמואל דאיכא פריצתא דעבדי ואסרו בקטנה משום דיעשו בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו ועתה ג"כ בדורינו איכא פרוצותיא דעבדו באיסור: ואומרים בהיתר עשינו וניתן להם מקום ויתד לתלות בו לעשות כאיסור ולומר בהיתר במכירה עשינו וא"כ הוי כמו התם דאין כותשין אפילו בקטנה בכה"ג. והמג"א בסי' תק"ד ס"קו הביא בשם יש"ש לפסוק כהאי תירוצא וא"כ ה"נ אסור: ועוד בה שלישית דאסור מדינא מטעם שכ' הצ"צ בסי' ל"ה. ולפענ"ד העיקר כדבריו ומה שהשיג עליו בפמ"ג הנ"ל דהרי בזה"ז קי"ל דאין רשה"ר וקי"ל בסוף סי' ש"ה דדבר האסור משום שבות לית בי' משום שביתת בהמה ומשום שכר שבת אפשר בהבלעה עיי"ש שכ' בד' וה' שרי ולדעת הרמב"ן בחומש המובא לעיל דאפילו דבר שאינו מלאכה כיון דהוא מידי דטירחא אסור מה"ת א"כ פשיטא דאיכא בנידון שלנו משום שביתת בהמה כיון דבגופו אסור מה"ת מיהו בלא"ה א"ש דהנה כבר כתבתי בסי' (עיי' לקמן סי' קכ"ט) להוכיח ממג"א דלענין שביתת בהמה אין לסמוך ע"ז דרה"ר שלנו דינו ככרמלית ובלא"ה הרי אם הבעלים מחמרים ומוליכים הבהמה עם המשא ומבואר בסי' רס"ו סעי' ב' דעת הרמב"ם לאסור וכ' המ"מ בפ"כ משבת דכיון דעי"ז עושית הוי כאלו הוא עשה בעצמו וכאן דהמשרת שלו עושה ומן הדין גזרו חכז"ל דהוי כשלוחו מדרבנן כמבואר ברש"י פ' מי שהחשיך וא"כ הוי שלוחו כמותו מדרבנן וכאלו עושה בעצמו ואסור אפילו בכרמלית ממש. וא"כ אין היתר אלא במכירת הסוסים וע"ז כ' הצ"צ דמכירת בהמה גסה אסור אפילו בזה"ז דדווקא במקום פסידא מקרן התירו ואפילו נימא דמכירה כה"ג אינו בכלל האיסור כמ"ש הפמ"ג ובס' שואל ומשיב סי' ס"ז ח"ב הנ"ל מכל מקום הרי כ' עוד כיון דהגוי משרתו אינו מועיל משיכה ולפיענ"ד דבר גדול דיבר דנהי דמשיכה קנה. מ"מ הא בעי' שימשוך לתוך רשותו או לכל הפחות לסימטא. ומשרת הזה נהי דמושך בעגלה. אבל הרי הא דידן אינו סימטא. ורשות שלו אין לו עפ"י רוב: ועוד אפילו מושך לסימטא מסתפק לי טובא אי קנה. דהרי משיכה קונה משום תורת יד ויליף מיד והרי יד המשרת שהוא פועל שלו. כיד בעלים. ובשלמא באשה אמרינן בר"פ הזורק דבאין כאחד אבל כאן שאפילו בשבת הוא נשאר משרתו. וידו כיד בעלים לשאר ענינים ואיך יזכה יד הזו מיד בעליו. הא לא גרע מחצר של שניה' דאינו קונה. וכיון שהוא של שניהם וא"כ כאן דיד של שניהם נמי לא תקנה ועוד כ' הצ"צ כיון דמוציאים מבית בעלים בשבת הוא אסור משום דבעינן שיוציאם מביתו בע"ש. כדאיתא באו"ח סי' שכ"ה ובסי' רמ"ו ובס' שואל ומשיב הנ"ל מדחה דברי הצ"צ בדברים שאינם. הן לפימ"ש לענין משיכה כיון שהסוסים ביד המשרת הוי משיכה. כבר כתבתי דליתא. ומ"ש משום דאיכא שטר בסי' רמ"ג ובסי' רמ"ד מבואר דברים שאסרו משום מראית עין ולא חלקו בין כותב ומעלה מערכאות ורק היכא דהוא לרווחא דמילתא אמרינן בסי' רמ"ו דיעלה בערכאות. וגם מ"ש דאפילו אין הגוי מכוין לקנות מועיל משום דעת אחרת מקנה. עיין בדברי מרן הגאון בעל חת"ס בחיו"ד סי' שי"ג ובסי' שט"ו דבקנין ובגוי איכא למימר דלכ"ע אינו מועיל דעת אחרת מקנה אותו עיי"ש ומטעמים הללו נראה לי דמדינא אסור אבל באמת אפילו אם הי' מותר אין להקל וכמ"ש הדרת גאונו ני' דעי"ז יהי' מתרבה החילול שבת. ויאמרו הפרושים התירו ומעולם לא התרתי ע"י מכירת הערמאות שום דבר. ואשרי שומרי שבת כהלכתו ושומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. גם ה' יתן הטוב ויהי' ה' עם פר"מ ני' דברי ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ק"ה החיים והשלום וכ"ט לחתני התורני המופלג בתורה וביראה החרוץ כש"ת מוה' אברהם גראס ני': מכתבך קבלתי וכו'. ועל דבר שאלתך על אנשים אשר מוסרים סחורתם ע"ש עם חשיכה לבעל עגלה שיוליך הסחורה למקום המיועד להיות שם יומא דשוקא ביום א' והגוי מוליך הסחורה בשבת אם אין איסור בזה מדינא. או לכל הפחות משום מראית עין ועל ב' הצדדים פתחת פתח לנפשך וכתבת דנראה לך דאסור מדינא. דכל כה"ג לא מקרי קבלנות דהרי שוכר את הגוי להוליך לו למקום המיועד והנה בוודאי אם המקום השוק רחוק ממקומו דאם יסע הגוי במוש"ק ממקומו לא יוכל לבוא למקום השוק לזמן הנרצה הדין עמך. דאין כאן קבלנות ותו דאפילו קבלנות אם אומר לו לעשות בשבת וקובע מלאכתו בשבת ואפילו אינו מפרש לו בהדיא. אלא שאומר לו לקנות או למכור לו דבר פלוני. וידוע שאינו יכול לעשות זה אלא ביום השוק. שהוא בשבת אסור לדעת המג"א והטו"ז בסי' ש"ז סעי' ג' וסעי' ד' עיי"ש. ואפילו מצוה לעשותו רק איסור דרבנן מוכח מסי' ש"ז סעי' ג' וד' הנ"ל דאסור. ואמת בב"י סימן רמ"ד על דברי המרדכי באחד שקיבל מכס דמתיר לשכור גוי לקבל המכס. ודחק המררכי בטעמו וכ' הב"י לחד תירוץ דאם לא הי' במכס שצריך לכתוב הי' מותר אפילו קובע מלאכתו בשבת. כיון דאינו מצווה עליו כי אם איסור מדרבנן מיהו כבר כ' המל"מ בפ"ו משבת דין ט' בפי' הב"י. וכ' דווקא היכא דהגוי קעביד אדעתא דנפשי' ס"ל לב"י לחד תי' דבדרבנן שרי. ואפילו לדעת מהר"א ששון שם דכ' בכוונת הב"י משום דהאמירה הוא קודם שבת. נראה דג"כ כיון לזה דמלאכת הגוי יש לאסור משום שני דברים. הא' משום דחשוב כשלוחו והב' משום אמירה. ולכך אם האמירה הי' בע"ש. והמלאכה עושה הגוי אדעתא דנפשיה איכא למימר דאין כאן איסור. לא משום שליחות ולא משום אמירה. אבל אם עושה אדעתא דישראל מאי מהני דהאמירה הי' מע"ש. הא מ"מ איכא משום שלוחו. וא"כ גם מהר"א ששון כיון לדברי המל"מ. ולא קשה מאי שהקשה עליו במל"מ שם. ושניהם לדבר א' כוונו וא"כ כאן בנידון שלנו דאין לגוי הנאה מזה מה שמוליך בשבת ואינו עושה כן אלא בשביל הישראל לכך אסור לכ"ע בנידון זה אלא א"כ יש שהות ליסע ממקומו במוש"ק והישראל אינו שוכרו לשבת אלא שפוסק עמו שצריך הוא להיות במקום המיועד באותו זמן הידוע ואם ירצה הנכרי לילך בלילה באישון אפלה יכול לבוא שמה אפילו אם יסע במוצאי שבת. אלא כדי שלא יצטרך ליסע בחשך בלילה הגוי מקדים לנסוע ביום השבת בכה"ג אין אסור מדינא: אמנם צריכין אנו לדון אם אינו אסור משום מ"ע שהרי הרואה אותו לוקח הסחורה מבית הישראל עש"ק עם חשיכה יודע שיסע עם הסחורה בשבת לאותו מקום ויחשדו אותו דשכיר יום הוא דמלאכת קבלנות שהוא בפרהסיא וידוע שהוא של ישראל אפילו במטלטלין אסור בסי' רמ"ד סעי' ד' וע"ז כתבתי דממנ"פ אין כאן מ"ע דהרי הדבר ידוע דכל השוכר עגלה להוליך סחורה הוא שוכרו בקבלנות והוי כשדה דלארוסיתי' קיימי' ומיהו אכתי הוא אסור לדעת הרמב"ם הובא בריש סי' רמ"ד דגם בשדה קבלנות אסור וגם י"ל שהרי גם כאן יחשדו שאמר לו ליסע בשבת מיהו הנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' כ"ט כ' דנראה לו דהא דחששו למ"ע דווקא אם יחשדו אותו על איסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא חששו ואעפ"י שכ' כן רק להלכה ולא למעשה הפרמ"ג בריש סי' רמ"ד בטו"ז כ' נמי כן (ועיין בטו"ז ביו"ד סי' פ"ז סק"ד ובש"ך שם סק"ו פלפול בזה אי חיישינין למ"ע באיסור דרבנן ועיין במג"א סי' ש"א סקנ"ו) וא"כ י"ל בזה"ז שכ' המג"א בסי' שמ"ה סק"ז שרוב הפוסקים סוברים דאין רה"ר בזה"ז ואין כאן רק איסור דרבנן ולא חששו ואע"ג דלכאורה יש לחוש לאיסור תחומין לדעת הרי"ף די"ב מיל הוי דאורייתא וא"כ הגוי שהוא מולך עבורו הסחורה יותר מי"ב מיל ואפילו נימא דהסחורה לא קנה שביתה וכנכסי גוי הוא. דהם כהפקר לא אמר הרי"ף למילתי' מכל מקום הרי הגוי הולך י"ב מיל עבורו: מכל מקום הא למעלה מעשרה היכא דלא ניחא תשמישתי' יש לומר דאין תחומין ועל עגלה טעונה איכא למימר דלא ניחא תשמישתי' עיין במג"א סי' רס"ו סק"ז ואפילו אם אח"כ הגוי יושב