מהר"ם שיק אורח חיים עב

וסוחר ומוכר גם בשבת וגם הישראל נהנה מזה. לא אמרינין דהוי כמו מצוה לו לעשות בשבת ואפילו לדעת הפנים מאירות ח"א סי' ל"ח דאוסר בקבלנות במקום שהישראל מרוויח ע"י מלאכת גוי בשבת. היינו בקבלנות שעיקר המלאכה הוא בשביל ישראל אבל בכה"ג שעיקר העסק הוא של הנכרי אלא שהישראל נהנה גם כן וודאי שרי כדמוכח מאו"ח סי' רמ"ה סעי' ד' הנ"ל ובלא"ה גם בקבלנות פליג הנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' ל"ח עליו ובנידון שלנו עדיפא מכלהו דהנאת הישראל הוא עבור שכר חנותו והקפת הסחורה ואם לא יהא הרווח עולה ע"ד עשרה פרעצענט לפי ערך אזי יתן הישראל לאיש אחר באופן אחר ויהי' הגוי נלקה בזה וא"כ רוצה הגוי לטובת עצמו שיהא לישראל הנאה מרובה. ומה שמהנה להישראל אדעתי' דנפשי' קא עביד וא"כ שרי מדינא: אבל אם אסור משום מראית העין כמו במרחץ בסי' רמ"ג נראה לי ג"כ דלא שייך בנידון זה מראית עין. דהרי כ' המג"א בסי' רמ"ה סק"א וסק"ה דהואיל ויש לגוי חלק ושותפות בו לא שייך בו מראית עין ועל כרחך טעמו כיון דהגוי עוסק בו גם בימי החול מידע ידעו ומפעי פעי. וא"כ כ"ש בנידון שלנו דכולו שלו ואף דהחנות של ישראל מכל מקום לא גרע משאר שותפות גוי ונראה ראי' לזה מלשון הרמב"ם בפ"ו משבת דין י"ז דהמשתתף עם הגוי הן אם במלאכה או סחורה או בחנות וכו' עיי"ש וחנות סתמא בלי סחורה עיין פסחים דף ל"א. ובאו"ח סי' תמ"ט. וא"כ שותף בסחורה אינו שותף בחנות וא"כ היינו נדון הנ"ל אמנם באמת הב"י בש"ע סי' רמ"ה סעי' א' שינה לשון הרמב"ם. וכ' שהי' שותף בחנות בסחורה. ומשמע דחדא קתני וסובר דתרתי בעינין. מיהו אין הלשון משמע כן והנראה דהב"י לא ניחא לי' לומר דשותף חנות לחוד יועיל ולכך שינה הלשון. אבל שותף סחורה לחודא י"ל דגם להב"י מותר ואפשר דלהב"י אסור זה משום שכר שבת כעין שכ' המג"א שם בסק"ג אם התנור של ישראל הוי אסור משום שכר שבת עיי"ש. דמכח שכר חנותו בשבת הוא נותן לו יום אחד בחול. לפענ"ד זה הוי שכר שבת בהבלעה וכבר כתבתי בדברי המג"א האלו במקום אחר ובלא"ה כיון שאם לא הי' לישראל רווח מן העסק הרי נראה פשוט אע"ג דהחנות לישראל מעשים בכל יום דגוי שוכר חנות מישראל ואין פוצה פה לאסור משום דחנות אין נקרא על שם שהחנות שלו אלא על שם מי שהסחורה שלו. וכיון שאין נקראת על שם ישראל לא מצינו שנגזרו חכז"ל משום מראית עין וכן דייק לשון הרמב"ם בפ"ו משבת דין ט"ו וא"כ בנידון זה נראה דשרי ולית בי' משום מראית עין ומהיות טוב יאמר הישראל בפירוש להגוי שהי' טפי ניחא לי' אם לא יעסוק בו בשבת. וגם יעשה פירמ"א על שם הגוי לפרסם הדבר ביותר שהעיקר תלוי בפירמ"א ואז טוב לו ויצא בהיתר ויהי' ה' עמו דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ק' בעזהי"ת יום ב' פ' וישלח תר"ל לפ"ק חוסט יע"א: החיים והשלום וכ"ט להרב המופלג בתורה כש"ת מו"ה אשר שווארץ נ"י לא ידעתי אכנהו אם רב או מורה הוא בק"ק שאט: נפשו בשאלתו היות בשבוע העברה יצאה אש בקהלתו ותלהט מוסדות בתי בני ישראל והיהודים סחופים ומדולדלים מבלי דירה וימי הקור ממשמשין ובאין ועוד ביותר יש ליראה ע"י הגשמים השכיחים ויורדים כעת וגם החומות והשתות יהרסון ולזאת נפשם בשאלתם אולי אפשר להתיר להם לבנות בשכירות גוי בקבלנות כדי שיבנה אף בשבת. ומעלתו נ"י האריך מאוד וגוף השאלה הי' לו לשאול אצל הרבנים המובהקים הסמוכים לשם היודעים ובקיאים בדבר ההוא. והי' מוצא תשובתו במהרה ועתה שדפק על פתחי בדבר הנוגע לרבים מאחינו ב"י לא אוכל לדחות. והנני משיב בקצרה. אם אמנם שבדור הזה ויש לחוש טובא שמא ילמדו להקל מכל מקום לפי מ"ש מעלתו מרוב החשש והפסדות והצער שיש לחוש: ח"כ נידון שלו הוא לגמרי כנידון שכ' מרן בתשובות חת"ס סי' ס' בחאו"ח ויכולין לסמוך עליו ואין צריך להסכמתי ולהכרעה שלי. דכבר הורה זקן להתיר בכה"ג והי' טוב אם הרבנים הסמוכים יצטרפו יחד כדי לעשות פומבי לדבר שרק הוראות שעה הוא: ובגוף הנידון הנה מעלתו נ"י לא ביאר אם רוב אנשי המקום שלו בונין ע"י קבלנות בשכר קצוב שאומן הבונים מקבל עליו לבנות. ועליו כל המלאכות ולשכור כל הפועלים ואם הוא כן. פשוט דיש להתיר כמבואר באו"ח סי' רמ"ג שאם רוב אנשי המקום ההוא משכירין או שוכרין בקבלנות שוב אין לחוש. למראית עין. אלא דהנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' י"ב החמיר דבעי' שיהא עומד ברחום הגוי דאל"כ יש לחוש לאורחים ואין פשטות הדברים נראה כן מדסתם הש"ע וא"א לומר שסמך עצמו על סי' רמ"ד שהמחבר בסי' רמ"ד לא הביא חשש אורחין וכמו שהעיר רב מובהק א' בנוב"י מהדו"ת סי' ל"ח וכמ"ש גם אני במקום אחר (עיין סי' צ"ה) דכל שהדבר מפורסם וידוע גם לאורחים אין לחוש שגם הם ידונו כן ודווקא אם יודעים שאין מנהג העיר לשכור בקבלנות איכא למיחוש שיחשדוהו ומרן הגאון זצ"ל בתשובה כ' גם כן כן מטעם אחר: וגם חשש חילול השם אצ"ל העכו"ם שחשש עלה המג"א בסימן רמ"ד סק"ח. דכיון דנודע להם דגוי בקבלנות אדעתא דנפשי' עביד ואינו רוצה לשבות כיון שהוא שכיר בקבלנות. אבל אם אין הרוב בונים ע"י שכירות בקבלנות. אז צריכין אנו לבוא לההיתרים שכ' מרן זצ"ל. א' שהדבר מפורסם. כיון שרבים שוכרין והוי כמו שכ' בסי' רמ"ג דאם שכרו שנה אחר שנה ומפורסם לרבים שהוא משכירו לית בי' משום מראית עין ולרווחא דמלתא צוה להכריז ולכך לית בי' מראית עין. וגם לא חילול השם אצל העכו"ם: והיתר השני כתב מרן דאיכא למימר לפי מאי דפסק ביו"ד סו' קמ"א סעי' ה' דברבים ליכא חשדא. ה"נ י"ל כן אלא שפקפק על זה משום דקשיא לי' מהא דאמרינין בפרק מקום שנהגו בתודוס איש רומי שא"ל אלמלא תודוס אתה היית חייב נידוי וחששו גם ברבים. וע"כ החילוק מה שנעשה במעמד רבים אין חשש. אבל מה שכל אחד עושה בביתו בפ"ע כגון צליית גדי מקולס. וכן בנין בתים שכל אחד בונה בפ"ע. בזה לא סמכינין ואע"ג דרבים עבדו מכל מקום כל אחד הוא יחיד לעצמו ועושה רק לעצמו זהו כוונת מרן זצ"ל שם. ולכך הקשה דאכתי קשה מסוכה דף נ"ג דפריך על מה שאמרו אנו ליה וכו' דהוי ברבים. ואפי"ה פריך משמע שמע וא"כ מוכח מהש"ס ההוא דלא קי"ל כתירץ הזה דמשני בע"ז דברבים ליכא חשדא. וא"כ נפל כל ההיתר הזה: ובאמת יש לומר דהרי הביא הש"ך שם בסי' קמ"א ס"ק כ"ז. דמכל מקום מכוער הדבר גם ברבים. והרמב"ן בחי' ע"ז כ' שם דדווקא אנדרטי שהקימו לכבוד המלכות ואין ברירה איכא למימר דאין חשש להתפלל שם משום דברבים ליכא חשדא אבל אם לא הי' החיוב להעמיד. אפילו ברבים איכא חשדא דאל"כ למה העמידו. וא"כ ה"ה בכל מקום כיון דלית לן טעם על עשיות הדבר ההוא הגורם החשד שפיר איכא למימר דגם ברבים איכא חשדא דלמה עשו. וא"כ זהו קושית הגמרא בסוכה הנ"ל דהוא גופי' תקשה למה כפלו אנו ליה וליה עינינו כיון דאין טעם לכפילתו יש לחוש לחשדא. וכן בהא דתודוס וא"ש וא"כ יש לקיים צד היתר זה שכ' מרן זצ"ל אלא שאכתי אין ראי' מהא דסימן קמ"א דברבים ליכא חשדא. דכאן בבנין יש טעם הנצרך לעשותו ואין לחוש לחשדא. מ"מ אפילו נימא כן קשיא מנ"ל הא מיו"ד סי' קמ"א אין ראי'. דמסברא ג"כ יש לחלק בין הנעשה ברבים לנעשה לכל אחד ביחיד. ומ"מ יש קצת סמך מהא דאמרינן בשבת דף ק' דלר"א מביא איזמל למול בשעת הסכנה טמון. ומעמיד עליו ב' עדים. והם יוציאו קול ואין חשש, חשדא ומבואר באו"ח סוסי' רמ"ו דיש אומרים אם הגוי מקבל אחריות הבהמות וכותב בערכאות שרי. וטעם הערכאות כדי לפרסומי מלתא אם כן ה"ה בנידון זה יביאו הקונטראקט שלהן שיעשו עם האומן הבונה לערכאות. ויהי' לו קול. ולא יהא חשדא ואפשר דבכה"ג דמפורסם. ג"כ משום חילול השם שכ' המג"א בסי' רמ"ד ס"קח ג"כ אין לחוש. והנה מרן זצ"ל לא חייש במקום צורך גדול כי האי לחשש חילול שגם אצלם בדבר גדול כזה. מתירין לעצמם לעשות ביום חגם. ומרן ז"ל כ' עוד צדדים להתיר ע"כ כבר כתבתי שאם מצד החששות הוא דומה לענין מרן זצ"ל יצרפו רבנים הסמוכי' לדון. ויכולים לסמוך על דברי מרן זצ"ל. ואני לא באתי אלא לסלק מדברי מרן קושיות ופקפוקים שכ' מעלתו: והנה בענין חשש חילול השם שכ' המג"א הרבה מעלתו ג"כ פקפוקי' על דברי מרן זצ"ל ושסותר בסי' נ"ט למ"ש בסי' ס"א דחומרת המג"א המציא רק המג"א. ובסי' נ"ט כ' שהרמב"ם בפי' המשנה סופ"ק דע"ז כתב כן והוראה לפענ"ד דוודאי זה אם ידוע לנכרים שיש ישראלים מחללי שבת אין זה חילול השם. כ"ע ידעו שיש בכל אומות פרוצי הדת ולכך בעיר שאין בה ישראלים אם אין חשש אורחין מותר. ומשום ח"ה לא שייך אז. ולכאורה הו"א דהמג"א כ"כ רק בבנין של רבים שיאמרו שרבים כלם אינם משמרי' שבת זהו החילול. אמנם לפימ"ש מרן בסי' נ"ט בפי' הרמב"ם בפי' המשנה נראה דסובר דבעיר שדרים ג"כ הרבה ישראלים יאמרו הגוים מדלא מיחו ע"כ כלם מסכימים לזה שחילל השבת. זה ג"כ חילול השם מיהו נראה דווקא אם אין הרוב שוכרים בקבלנות אבל אם רוב שוכרים בקבלנות גם חילול השם ליכא. דמידע ידעו דהגוי אדעתי' דנפשי' קא עביד ומאי יוכל הישראל לעשות וס"ל דאף דהרמב"ם סובר ג"כ חשש המג"א היינו בזמנם אבל בזה"ז אין לחוש