מהר"ם שיק אורח חיים עא

דהתורה נתנה כח לחכז"ל לתקן וכל העם מחוייבין לשמוע דהנה הרמב"ם ריש הלכות ממרים פסק דמידי דרבנן עובר עליהן בלאו דלא תסור והם בלאו ועשה וחייב עליהן מיתה. והרמב"ן במנין המצות בשורש הב' הרבה להשיב עליו והובא בחינוך מקצת מזה כפ' שופטים והמבי"ט בספרו קרית ספר מרומז גם בלח"מ הלכות ממרים כ' דכוונת הרמב"ם מי שעובר בשאט נפש לא מחמת תאוה אלא שסובר שאין כח ביד חכז"ל לתקן לאסור ולהתיר זה עובר בלאו ועשה אבל העובר לתאבון ובמזיד ברוע המידות גם להרמב"ם הם רק מדרבנן והוא נכון מאוד ולפענ"ד שלפי"ז לגוף הדין גם הרמב"ן מודה דגם להרמב"ן אף דס"ל דלא תסור לא קאי ע"ז מכל מקום הרי הרמב"ן עצמו בפירוש החומש בפ' תבוא פי' בארור אשר לא יקים את דברי התורה וכו' דהחיוב על הב"ד והמנהיגים לגזור גזירות ולעשות תקנות להקים התורה. וא"כ ע"כ העולם מחוייבין לשמוע. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ג דהנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל הוי שבועת שוא וביארתי במקום אחר וא"כ הכותיים שהן גרי אמת ומחוייבים בכה"ת אם מפקפקים בדברי הרבנים כדאמר שם דאמרו אנא גמירנא טפי מינך הוא עובר על איסור דאורייתא: ולמדן אחד העיר אותי שבהקדמה זאת מובן ההמשך שם דפריך ות"ל משום ולפני עור ומאי ענין קושיא זו להתם אמנם להנ"ל א"ש דהתוס' הסתפקו שם אי גם בדרבנן שייך לפני עור א"כ בלא זה הו"א דחוה"מ דרבנן ולא הוי מצי להקשות דדלמא בדרבנן לא חיישינן ללפני עור אבל השתא דאמר אנא גמירנא טפי מינך דהוי איסור דאורייתא פריך שפיר. הא אסור משום ולפני עור. עכ"פ לפי הנ"ל איכא למימר דלעולם בשבות דשבות ל"ח למראית עין. וחוה"מ אם עושה בשאט נפש הוא דאורייתא. וכיון שבחר בכותי ונקראת על שמו יאמרו דשלוחו הוא לעבור ובזה מיושב דברי המל"מ הנ"ל עכ"פ לפי הסברא איכא למימר דמראית עין בשבות דשבות דקי"ל בסי' ש"ז במקום מצוה או דוחק גדול או הפסד מרובה מותר. עיין במג"א סי' ש"ז ס"ק ז' לא חששו למראי' עין דיכולין לתלות בהיתר בהפסד מרובה וכיוצא בזה וכמ"ש המג"א בסי' ש"א ס"ק נ"ו לחלק לענין מראית עין בחדרי חדרים בדרבנן לא חששו ואיכא למימר ה"ה בשבות דשבות: והנה בדאמפ"ף מאשי"ן אם הדישה אסור מה"ת אני מסתפק: דהנה המג"א בסי' רנ"ב ס"קכ כתב דנתינה לרחיים של מים הוי שבות דשבות דהוי רק גרמא והאבן עוזר בסי' שכ"ח השיג עליו ובס' קרבן נתנאל שבת דף י"ח הסכים עם המג"א. וכבר כתבתי במקום אחר דלכאורה יש להביא ראי' להמג"א מחולין דף ט"ז דבגלגל של מים בכח שני לא מקרי מה שאתה זובח לענין שחיטה. וה"נ לענין מלאכה ובתוס' סנהדרין דף ע"ז ד"ה סוף חמה יש ב' תירוצים בדבר שבשעת נתינה עדיין אינו מתחיל הפעולה אלא שבסוף יבוא שם הפעולה לתי' הראשון הוי כמעשה דידי' ולתי' הב' וכן דעת הרמב"ם כדמוכח בפ"ג מרוצח דין י' וכ"כ הר"ן בסנהדרין בחי' דהוי רק כגרמא וא"כ אם בשעה שמניח שם התבואה אינה מתחלת לדוש אלא לסוף אח"כ תתחיל הדישה תליא בב' תירוצים הנ"ל ובאמת שמעשה הדישה של המאשי"ן לא ראיתי עדיין לכך אני אומר בדרך ספק וא"כ אם האש נעשה ע"י גחלים מע"ש: וערב יו"ט אפילו נעשה הדישה ממילא בשבת ויו"ט אם בשעה שמניח אינה מתחלת לדוש אלא שאח"כ תדוש תליא בב' סברות. ולחד תי' התוס' הוי רק דרבנן וא"כ אפשר בכה"ג לא חשו למראית העין ומ"מ אפילו אם נימא כן מ"מ אסור משום חילול השם וכמו"ש המג"א בסי' רמ"ד הנ"ל ולכך אין תקנה אלא אם יהא להגוי בה שותפות אפילו אם יהא לגוי רק חלק קטן ואם הגוי יש לו חלק בהדרע"ש מאשי"ן שהוא שותף אם ישראל מניח המאשי"ן להיות בטל והגוי אינו מניח העושה אדעתי' דנפשי' דגוי עביד ובשותף לא חיישינן למראית עין שיחשדו אותו כמ"ש המג"א בסי' רמ"ה ס"קא והטעם נראה משום דגוי מפעי פעי שיש לו שותפות כדסמכינן ע"ז ביו"ד סי' ס"א לענין מתנות כהונה מהש"ס פרק הזרוע וא"כ אפשר דשרי אם יעשה תקנה שיהא לגוי שותפות קצת בהמאשי"ן ואזדא לה חשש מראית עין בהבערת המאשי"ן ובדישתה. דהנה אם יש להגוי חלק בהמאשי"ן בשותפות נראה דגם חשש איסור הג' משום חילול השם דהגוים אינם עושים בחגם מסתלק דמידע ידעו דהגוי השותף לא יניח מלאכת המאשי"ן שלו ואם לא יעבוד וידוש בשביל ישראל ידוש בשביל גוי ובפרט שנראה שעיקר מה שנקראת על שמו הוא המאשי"ן בעצמו אבל לא הדברים הנדושים ולכך אם אפשר שיהא לגוי חלק בהמאשי"ן יהא חלק גדול או קטן מותר. אבל משום פסידא ולדמות אותו למכס לא נראה דעיקר ההיזק הוא מניעת רווח וגם במכס עיקר ההיתר במה שהוא מציל מידם כמו שכתבתי מזה במקום אחר. ואם אמנם שאני מתרחק מהתירים כאלו אדרבה בדור הזה דפרוץ. יש לגדור במה שאפשר וצדיקים ילכו בם וכו' ויתרחקו מהאיסור ויסמכו על ה' והקלים אינו מועיל להם היתר שמן ההיתר יתירו לעצמם יותר ויאמרו הפירושים התירו ולזה צריך מתינות גדול ואפי"ה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם יש לגוי שותפות בהמאשי"ן נראה לפענ"ד דאפשר להתיר אבל אם אין לו שותפות. אפילו אם המנהג הוא לשכור בקבלנות יש לחוש לחילול השם. וגם כבר כתבתי לעיל בתשובה סי' צ"ו שלאחרים לדוש בשכר בלא"ה אסור משום שכר שבת והשומר שבת כהלכתו ניצל מכל רע. והנראה לפע"ד כתבתי: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה צ"ה בעזה"י נגהי ליום שנכפל בו כי טוב לסדר וישלח תרל"ח לפ"ק פה חוסט החיים והשלום וכ"ט לתלמידי הבחור המופלא והמופלג כ"ה אשר לעמיל שווארץ נ"י. מכתבך קבלתי ואם אמנם שקשה לי להשיב מכל מקום מפני הכבוד הנני משיב על מה שכתבת ששאל אותך קרובך שיש לו רחיים שמצד אחד טוחנין דגן ומצד הב' עושין שמן. ובהמות מנהיגין הרחיים והאומן נכרי בעל מלאכה הוא באריסות אבל לעשיות השמן צריך עוד לפועלים והם שכירי יום. ושאל אם רשאי לעבוד שם בשבת. והנה ברחיים של מים מבואר בש"ע או"ח סי' רמ"ג דדרכה באריסות ולכך אע"ג דנקרא ע"ש הישראל. אינו אסור משום מראית העין דהעולם יודעין שהוא באריסות כדרך העולם ומטעם זה מותר ג"כ הישראל להשכיר רחיים שלו לגוי וה"ה דמותר להתנות עם האומן שהריוח מג' או ד' ימים יהי' שלו וג' או ד' ימים של האומן אבל אסור להתנות עם האומן שהאומן יטול מלאכת שבת והוא יטול במקומו ביום א' מימי החול כנגדו וזה אסור אפילו התנו כן בתחלה משום דהוי שכר שבת כמבואר במג"א סי' רמ"ה סעי' ג' כיון דהרחיים כלו של ישראל וזה ג"כ רק אם אין הישראל מצוה להאומן לעשות בשבת. והאומן אדעתי' דנפשי' קא עביד וכיון דההיתר הוא משום דידוע ומפורסם דהאומן אדעתי' דנפשי' עביד ולצורך עצמו א"כ אפילו אם שוכר האומן ביום השבת מקצת פועלים שכירי יום הרי גם זה עושה אדעתי' דנפשי'. וגם מראית עין ליכא כיון דהוא דבר ידוע ומפורסם שרגילין בכך והישראל אסור לשכור שכירי יום רק על ימי החול שהוא שלו אבל לא שיעבדו שם גם בשבת וגם אסור לישראל לשלם להם שכר פעולתם שעשו שם בשבת וכל זה פשוט ברחיים של מים אבל ברחיים של בהמות דהישראל מצוה על שביתת בהמתו. ונהי דהבהמות המה של האומן הנכרי מכל מקום יש לומר דאיכא מראית העין דאסור במידי דמפורסם ובמקום מפורסם כמבואר באו"ח סי' רמ"ד. אלא די"ל כיון דבאמת הישראל אינו עושה ואינו שוכר הבהמות. ואינו מצוה לעשות ורק משום דהוא דבר מפורסם יש לחוש למראית העין. נגד זה יש לומר הרי גם זה מפורסם דברחיים הדרך והמנהג שהאומן הנכרי עושה אדעתא דנפשי' בשבת ואין עושה זאת מדעת ורצון ישראל. לזה יתלו דמסתמא גם הבהמות של הנכרי והגוי שכרם אדעתא דנפשי' והישראל צריך להרחיק עצמו משם בכל מה דאפשר. ולכל מקום אם אפשר להעמיד הרחיים שלא תהא בחצר ישראל וגם הבהמות שעושין בשבת. לא יהיו עושין בהן בחול לפרסם שהכל שעושה הגוי בשבת הוא בבהמות שלו או שהוא שכרם טפי עדיף. כן נראה לפענ"ד. דברי רבך הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה צ"ט החיים והשלום וכ"ט לידידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה החרוץ מו"ה זכרי' שפירא נ"י האבדק"ק דאראג יע"א: מכתבו קבלתי ושם נאמר לבקש אותי לחוות דעתי להלכה למעשה באחד ששכר לעצמו בית ובו חנות שאין מצטרך לו. והשכיר החנות לגוי ונתן לו סחורה בהקפה באופן שעשירית מהרווח יהי' לבעל החנות. וגם בימי החול הגוי עוסק לבדו בהחנות ואין הישראל בא שמה אלא לפעמים כשרוצה לחשוב עמו ונפשו בשאלתו אם רשאי הישראל להניח לגוי למכור בהחנות בשבת ושורש השאלה אי אינו אסור מדינא כיון דהישראל נהנה מן העסק בחנות שנעשה בשבת והב' אף אם מדינא מותר אי אסור משום מראית עין כמו מרחץ ותנור באו"ח סי' רמ"ג ועל ב' הצדדי' גילה מעלתו נ"י דעתו בכוחא דהתירא: והאמת עמו דגם לדעתו שרי מדינא כיון דגוי אדעתא דנפשי' קעביד והנאת ישראל ממילא קאתי וודאי שרי וכמ"ש הר"ן סופ"ק דע"ז וכעין שפסק באו"ח סי' רמ"ה סעי' ד' דרשאי ישראל ליתן מעות או בגדים לנכרי להתעסק בהן. אע"ג שהגוי עוסק