מהר"ם שיק אורח חיים ע

בשכיר חודש אם החיוב הוא לשלם לו מידי יום ביומו לא מקרי בהבלעה. והמג"א שם בס"קז כ' דהוא מוכח מהר"ן ובאמת בשיטה מקובצת שם בסוף פ' אעפ"י לא משמע כן. אלא תליא באם מקבל בהבלעה ואפשר שגם כווית הר"ן כן. ומכל מקום לכ"ע אם נותן שלא בהבלעה אפילו אם אח"כ מערב השכר ויתן בהבלעה נ"ל דאסור וא"כ מאי מועיל במרחץ דשוכר לפועל להסיק ולעשות מרחצאות בקבלנות מכל מרחץ כך וכך הא מכל מקום השכר שנותני' הרוחצי' הוא שכר שבת: וזה נראה טעם של מהרי"א שכ' בסי' רמ"ג שט"ס הוא בטור להתיר בקבלנות וכוונתו אפילו בקבלנות מלאכה לשלם מכל היסק ועשייתו כך וכך אסור והמג"א שם סק"ב הסכים עמו וחולק על הב"ח והתבו"ש הקשה עליו ולדעתי טעמו משום שכר שבת. ולא דמי למכס בסי' רמ"ד במג"א סקי"ח דמותר בקבלנות כה"ג ולא אסור משום שכר שבת דשם כבר קנה המכס ההוא מדינא דמלכותא. וכ"כ הפמ"ג שם ודברי מחצהש"ק שם לא הבנתי מה שכתב מסי' רמ"ה סוסעי' א' ברמ"א ובמג"א שם סק"ו. ועכ"פ מטעם זה נראה לפענ"ד שנכונים דברי מהרי"א: ואין להקשות דמ"ש מהא דהתיר הר"ן בסופ"ק דע"ז בשותף גוי בשכר שבת בהבלעה ופסקו בש"ע סי' רמ"ה סוסעי' א' בהגה"ה. וקשה נימא נמי שכל מה שמקבל הוי שכר בפ"ע וקנה הישראל ונעשה שכר שבת. ולפענ"ד לא דמי דחלק השותף הגוי שיש לו רשות להשכיר ואין הישראל יכול לעכב עליו וחלק הישראל הוא כחצר וכגברא דלא עביד למיגר ולפי הנראה מלשון הר"ן באמת אין הישראל יכול לתבוע עבור חלקו מהגוי ולכך אם נותן לו אז זוכה בו ואינו אלא כשכר שבת ומותר בהבלעה וכן נראה לפענ"ד להסביר באריס דהוי כאלו השכירו ושיעבדו בעלים לאריס חלק במרחץ או תנור שלהם כדי שיוכל להרויח חלקו ויש לו רשות להשכיר בשבת כוחו. וג"כ חלק ישראל הוי כהפקר אצלו בשבת ולכך רשאי ליקח אבל בקבלן שאין לו שום זכות במרחץ ותנור שמקבל שכרו בקבלנות מבעלים. ואין לו רשות להשכיר אלא ברשות בעלים ועי"ז נעשה כעבידא למיגר באופן הנ"ל ע"י פועל קבלן וזכה בשכרו והוי שכר שבת שלא בהבלעה ואסור כן נראה לפענ"ד וצ"ע על דברי הת"ש ומרן זצ"ל: ומכל מקום אפילו אי נימא כדבריהם אפי"ה לא עדיף מדברי הר"ן בשותף דפסק בסי' רמ"ה דבעי' בהבלעה וא"כ ה"ה כשוכר פועל בקבלנות צריך שיקבלו הבעלים השכר בהבלעה ואם כן בלא"ה לדברי הטור והרא"ש שניהם צריכין היינו קבלנות וגם לקבל בהבלעה וזהו ע"ד שפי' מרן זצ"ל ותימה שלא פי' כן מטעם דידי. ועכ"פ לפי הנ"ל גם בדרעשמאשין שגם אחרים דשין בה: ונותנין שכר כל אחד ואחד לפי התבואה שיש לו לדוש אם נגמר בשבת ואינו מושך מע"ש עד אחר שבת אסור מטעם הנ"ל וכל זה מדינא אבל כבר כתב המג"א בסי' רמ"ד סק"ח דאפילו במקום דמותר אפי"ה מלאכת פרהסיא אסור משום חילול השם דהגוים אינם מניחין ביום חגם אפילו מי שאינו מאמונתם לעשות מלאכה. ומחזי להו כחילול א"כ הו"ל אפילו אם ישראל עושה ע"י גוי חילול השם ומעלתו ני' כתב דמרן זצ"ל כ' שם בסי' נ"ט דבזה"ז אין חילול דמידע ידעו דישראלים עושין ע"י גוים ואין הנידון דומה: שם כתב במרחץ או ברייהויז שהגוים עושים בחגם שאינה מלאכת פרהסיא אז איכא למימר כן עיי"ש שכ' כן על הרמב"ם בפי' המשנה: אבל במלאכת פרהסיא החמיר שם בסימן ס"א משום טעם חילול השם אצל הנכרים וא"כ בדרעשמאשין שהיא מלאכה בפרהסיא ולפי הנראה אין הגוים מניחין לעשות זה ביום חגם אפילו לישראל א"כ שוב יש חשש שכ' המג"א ואין להתיר ובאריסות או בשכירות אין המנהג להשכיר ואם נקראת על שם ישראל ובתוך התחום אסור. אמנם ברחיים על דאמפף מאשין כיון שמבואר בש"ע סי' רמ"ג דאורחי' באריסות אפילו תוך התחום שרי ולא שייך לחוש לאורחים: חדא דבלא"ה אין לחוש כמ"ש מרן הגאון זצ"ל שם בסי' ה' ועיין מ"ש לעיל בתשובה הקודמת ועיין בכיוצא בזה בדברי השואל בנוב"י מהדו"ת סי' ל"ח אלא אפילו להנוב"י דחייש בכה"ג לאורחים מ"מ בדבר שמבואר בש"ע להיתר בכל מקום אין לחוש ולומר דיש חילוק בין רחיים של מים לרחיים של דאמפף לא שמעתי. ונראה דשרי באריסות הנראה לפענ"ד כתבתי כל זה לדינא אבל למעשה צריך להיות מתון בדברים כאלו שרוב התירים כאלו מביאים לידי חילול שבת. שעמי הארץ מדמים מלתא למלתא. ואומרים שכך התירו הפירושים והחכם עיניו בראשו דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה צ"ז החיים והשלום וכ"ט לאהובי תלמידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה זוסמאן סופר נ"י אב"ד דק"ק האלאש יע"א: מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני להודיענו דעתי בדין דרעש מאשין אי רשאין להניח לדוש בו בשבת אם הגוי הפועל האומן יש לו מכל עשרה קיבעל א' או כיוצא בזה בקבלנות ובהבלעה וכ' מעלתו נ"י שמקדמת דנא נוהגין שם לקצור על אופן זה שיהא גוי הקוצר לוקח א' מעשרה או כיוצא בזה ורק לענין דרעש מאשין שהוא דבר חדש הוא שואל וכ' שראוי להתיר כזה בפרט בדור הזה הפרוץ והנסיון גדול שהפועלים ביוקר גדול וכמו שהתירו במכס ומלח כדי שלא יבואו לידי איסור יותר גדול. וה"נ שלא יבואו לדוש בסוסים ושכן כ' מרן בחת"ס בברייהויז אלא שקשה לו שראה בחיי אדם ריש הלכות שבת שאין תקנה בברייהויז כי אם מכירה עכ"ל הצריך לנו בקצרה: והנה. בגוף הדין של דרעש מאשין כתבתי [לעיל] בתשובה [הקודמת] באריכות ולא באתי עתה אלא בשביל דבר שנתחדש לן בזה. הנה שורש איסור זה צריכין אנו לדון עליו ולבחון מצד ג' בחינות א' אי אסור מדינא. השנית אי מדינא שרי אי אסור לכל הפחות משום מראית עין והשלישית אם גם משום מראית עין אינו אסור אפי"ה אי אסור משום חשש חילול השם וכמ"ש המג"א בסי' רמ"ד דאפילו נימא גבי בנין ביהכנ"ס משום שהוא של רבים לא שייך חשדא: אפי"ה יש לאסור משום חשש חילול השם שהנכרים אינם מניחים לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם וכ"ש דהישראל לא יעשה. ועל זה נבוא לביאור כל פרט ופרט בקצרה בעזהי"ת וראשונה אבאר אי אסור מדינא וע"ז אמינא דלדינא הנה אם הפועלים עם הדרעש מאשין המה שכורים בקבלנות דהיינו מכל קיבעל יש להם שכר קצוב כך וכך וכ"ש אם יש להם חלק במעשי ידיהם כמ"ש מעלתו נ"י מכל עשרה א'. והוא כעין אריסות ואין הישראל מצוה להנכרי לעשות כן גם בשבת וא"כ גוי אדעתא דנפשי' קעביד ולישראל מגיע הנאה ממילא ואין הגוי שלוחו ולא אסור מדינא וזה שכ' מרן זצ"ל בחת"ס בח' או"ח סי' נ"ט בברייהייזער וכבר ביארתי ענין זה בתשובות הקודמות דבכה"ג מותר מדינא. אמנם עדיין אסור משום מראית עין כיון שהוא בבית ישראל או אפילו אינו בביתו אלא שנקראת על שמו או עומדת במקום פרהסיא בכל אלו אע"ג דבאמת הגוי עביד אדעתא דנפשי' אבל הרואים אינם יודעים מזה ויאמרו שהישראל שכר לו שכיר יום העושה על דעת ישראל בשבת. ולכך אסור במרחץ ובתנור בסי' רמ"ג ואפילו בקבלנות משום מראית עין וזה ג"כ מה שכ' החי אדם בברייהויז. ולא משכחת היתר אלא א"כ הוא דבר שדרך ומנהג המקום לשכור פועלים כאלו דווקא בקבלנות אז לא שייך מראית העין דמסתמא הרואים יתלו שהם שכירים כמנהג המקום ומותר כמבואר באו"ח סי' רמ"ג סעי' ב'. דאם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות שרי משום דמסתמא יתלו ברוב ומבואר ג"כ דגם לאורחים לא חיישינין בכה"ג לחוש דלמא יבואו בני אדם לכאן ולא ידעו שמנהג המקום הוא כן ויחשדו אותו דהרי הרמ"א סתם בסימן רמ"ג סעי' ב' כהמחבר. אע"ג דבסי' רמ"ד סעי' א' חייש לאורחים וע"כ משום דדבר שתלוי במנהג המקום קלא אית לי' למלתא ומידע ידעו ובמקום אחר כתבתי עוד טעמים ועיין לעיל סי' צ"ה וסי' צ"ו וא"כ בנידון שלנו אם מנהג מקומו כל מי שיש לו דרע"ש מאשי"ן שוכר לו פועלים העוסקין בזה בקבלנות או באריסות אין לחוש למראית עין. מיהו עדיין יש לחוש להחשש שכ' המג"א בסי' רמ"ד לחילול השם: ולכאורה יש לדון דגם אי אין מנהג המקום לשכור בקבלנות אין אסור משום מראית עין דכבר חקר מעלתו ני' אם ג"כ באיסור דרבנן דהיינו שיחשדוהו שעושה שבות דשבות איסור דרבנן ע"י גוי אי ג"כ חששו למראית עין והביא ראי' מהא דאסרו במרחץ בשבת ויו"ט וביו"ט לדעת הרי"ף בפרק כירה אין איסור להחם ביו"ט אלא האיסור דרבנן וכן מהא דאוסר בע"ז דף כ"א רשב"א להשכיר לכותי שדה משום דעושה מלאכה בחוה"מ ומלאכת חוה"מ לדעת הרבה פוסקים אינו אסור אלא מדרבנן ומכח זה הקשה על המ"ל בפ"ו משבת שחקר באמת אי אסור לעשות ע"י גוי שבות דשבות ולמה לא הביא ראי' מהא דמרחץ ושדה ולפענ"ד אין כאן ראי' דביו"ט נהי דלהרי"ף אין אסור להחם לרחוץ בו ישראל כי אם מדרבנן דמדינא שרי משום מתוך. וכל זה כשהי' הישראל רשאי לרחוץ בו ונעשה בשביל ישראל שרי מה"ת אבל עתה דאין הישראל רשאי לרחוץ בו מדרבנן וכ"ש התם בע"ז שהגוי מחמם המרחץ לצורך גוי דבפירוש מיעוט הקרא לכם ולא לנכרים דבכה"ג אפילו הואיל לא אמרינן הוי החימום לישראל אסור מה"ת וע"י גוי הוי רק חד דרבנן ולא הוי שבות דשבות ביו"ט ומלאכת חוה"מ נראה אפילו למ"ד דאסור רק מדרבנן היינו אם אינו מפקפק בשורש התקנה אבל מאן דמפקפק וסובר שאין כח ביד ב"ד לתקן איסור זה מדרבנן ואומר שאין העם מחויבין לשמוע. אז עובר על איסור דאורייתא