מהר"ם שיק אורח חיים סט

שמא ירבה בשבילו וכ"כ הא"ר בסי' רע"ו ס"קז. ואפילו בנר יש לחוש אבל כאן כל שמרבה מרבה הנאתו ולעולם להנאתו עביד ועדיין יש לפקפק ע"ז מדברי הגמ"ר פ"ק דשבת והובא במג"א סי' רנ"ב ס"ק ט'. ובתוס' שבת שם ס"קיג דאפילו קצץ כל שנוטל הגוי משל ישראל בשבת עצים לצורך מלאכתו אסור דלא שייך בכה"ג דעביד אדעתי' דנפשי'. וא"כ קשה איך התיר הנוב"י אף כשלוקחין הפועלין בשבת הצמר למלאכתן. ונראה דע"כ לא איירי הגמ"ר אלא בפועלין קבלנין שקבלו לזמן לחודש ולחדשים או היכא דשייך שמא ירבה בשבילו. שאז אסור דיהא לישראל הנאה ושירווח מזה הישראל וכמו"ש לעיל בשם הנוב"י. אבל בקבולת המלאכה שיש לו ריווח מכל חלק דאז מה בכך דנראה דניחא לישראל מ"מ הגוי להנאות עצמו עביד. וכן נראה מדברי הגהות מיי' בשבת פ"ו. והובא במג"א סי' רמ"ד ס"ק י"ט וכן משמע במ"ק דף י"ב ע"א סיוע סייע בתיבנא בהדייהו משמע דווקא בכה"ג. שהישראל נתן להם בשבת תבן אבל כשהגוי לוקח משל ישראל אינו נאסר. ועוד בנידון הנוב"י ובנידון שלנו אין זה כאלו נוטל משל הישראל בשבת שכבר קודם שבת השאול או השכיר כל הדברים הצריכין לטובת הפועלים שלולא זאת לא היו משכירין אצלו בחול וכל מה שצריכין לאומנות הזה מסר מידם מקודם השבת ואפילו למאן דאוסר ריש סימן רמ"ו להשכיר כליו. הכא כאלו קודם ע"ש מושכרים אצלם ואפילו אם נימא דאפילו בכה"ג אוסר הגהמ"ר: איכא למימר דהוא רק משום חשש מראות עין. ומשום דהוי כנקראת על שמו וזה יתבאר אי"ה לפנינו אמנם שיטת הר"מ המובא בתוס' בע"ז דף כ"א ע"ב ד"ה אריסא כו' ונראה דסובר אפילו אינה נקראת על שמו בעי' דווקא שיהא לו חלק בגוף הפעולה. וא"כ אין מקום להתיר אלא א"כ יטלו חלק באריגתם מכל אמה משהו או מעשרה אמות אמה אחת: וכל זה אם אינה נקראת על שמו. אבל בנידון שלנו ובנידון הנוב"י דנקראת על שמו ונעשה בבית ישראל. ואפי"ה התיר הנוב"י שם. הואיל וידוע שרוב העושין בפאברי"ק עושין בקבלנות וא"כ חזר הדין של הפאברי"ק כדין שדה דקיימא לאריסות. דכל עיקר האיסור בקבלנות לבנות בית כ' התוס' הואיל ולא שכיחו לשכור בקבלנות אלא בשכירי יום א"כ עתה שדרך לשכור רק בקבלנות שרי. וצריך לומר דלא הוי בכלל דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו כיון דגם בזמן הש"ס הי' דברים שדרכן באריסות והיו מותר אמנם מדברי רש"ל בתשובה סי' ק' נראה דאסור דכל קבולת בתוך התחום. וה"ה בקבולת בביתו של ישראל אסור וכן משמע מדברי הגהמ"ר הנ"ל אלא שזה יש לדחות עפ"י מ"ש לעיל דהגמ"ר איכא למימר דמיירי בקבולת לזמן אמנם לכאור' מדברי רש"י במ"ק י"ב ע"א שכ' הטעם לאסור קבולת במחובר דיאמרו שמסרו לו בשבת משמע אפילו רוב סוחרים בקבלנות נמי אסור. ובלא"ה קשה כמו דחיישינן למראית העין שיאמרו ששכר שכירי יום. ה"נ ניחוש אפילו ידוע ששכרן בקבולת מ"מ אולי יחשדוהו ששכרו וצוה לו לעשות גם בשבת וזה אסור אפילו בקבלנות: וצריך לומר דע"ז לא יחשדוהו דלא שביק התירא ואכיל איסורא דדוקא במקום שאין דרך לשכור בקבלנות יש לחוש אולי הפועלים לא רצו לשכור עצמן אלא לשכירי יום אבל אם הדרך לשכור בקבלנות אלא שנחשש ששכר גם על שבת ואמר להם שיעשו בשבת זהו לא חשדינן לי' ועכ"פ זה כבר התיר בנוב"י אם דרך רוב הפועלין בהפאברי"ק לשכור בקבלנות מותר והדין עמו שלשון הרמב"ם והש"ע וגם שאר פוסקים שכתבו בלשונם שאסור מטעם שהעולם לא ידעו שקצץ מבואר דאם נודע שקצץ כגון במקום שדרך הוא לקצוץ לא חשדינן לי' לומר אף שקצף מ"מ אולי צוה להם לעשות גם בשבת וע"כ כטעם הנ"ל או דווקא במקום שיש ב' חששות אולי שכירי יום ואולי צוה לעשות בשבת אז חיישינן אבל כשנודע שקצץ וליכא אלא חד חששא לא חששו אמנם לא התור שם אלא אם הפאברי"ק עומד במבואות הנכרים ואף דלאנשי העיר נודע שהוא של ישראל מ"מ הרי הם יודעין שדרך אנשי אותה העיר לשכור פועלים בקבלנות ולאורחים ליכא למיחוש שהרי הם אינם יודעין שהוא של ישראל אבל אם עומד ברחוב ישראל אסור מטעם חשד אורחים עיי"ש ולפענ"ד נראה דבכה"ג לא חיישינן לאורחים דהרי כבר הקשה המג"א בסי' רמ"ד ס"קו מירושלמי פ"ג דשביעית דלא חשו לאורחים ותי' דבשביעית הקילו והטעם עיין בתוס' חדשים בשביעית פ"ג משום דשביעית זיבול דרבנן איברא שזה קשה שגם כאן לא יחשדוהו רק על איסור דרבנן וגם טעם השני משום דשייכו כולי שתא קשה להבין ולכך נראה דקושית המג"א לק"מ דהנה מה"ת יחשדהו האורחים הלא לא ידעו ולא יכירו מי הוא ומסתמא אם יראו מילתא דתמוהא ישאלו כדאמרינן במגילה דף כ"ב ע"א. מאן דעייל שיולי שייל ולכך באמת אם רוב אנשי המקום דרכן להשכיר פסק בסי' רמ"ג דמותר להשכיר: ולא חששו לאורחי' דאורחי' שיולי שיילו ודוקא בסי' רמ"ד בדר במקום שאין יהודים ואין דרך שם לשכור בקבלנות שפיר חששו ושם לא שייך דישאלו דממנ"פ אם יש לו ב"ב בלא"ה אסור שהם יחשדוהו ואם אין לו למי ישאלו כיון שנחשד הוא אבל אם דרך רוב אנשי העיר לשכור בקבלנות זה שפיר ידעו ועוד י"ל דאדרבה לכך הקילו ולא חששו לאורחים הואיל והאיסור חמור טפי שיעבוד איש ישראל בעצמו ויעבור על איסור בתוך קהל ועדה. לזה לא חששו שיעבור ישראל בפרהסיא על איסורין ולא יחשדוהו אבל מקום שאין ישראלים דרין שם שם אדרבה יחשדוהו טפי ויש לחוש לאורחין: ועוד אפשר היכא דאיכא ב' צדדים למעליותא שהאורחי' יכולין להסתפק אולי המקום רוב שוכרין בקבלנות ואפילו אין הרוב וכו' אולי הוא שכר לו וכו' לא יחשדוהו עד שיתברר להן שאין דרך לשכור בקבלנות וראי' לכל החילוקים האלו מדלא חלקו בסי' רמ"ג באם אנשי המקום דרכן לשכור בקבלנות בין אם הוא במבואות ישראל או לא וכבר הי' זה דעת השואל בנוב"י והביא ראי' זו והנוב"י דחה אותה שסמך על סי' רמ"ד. וזה אינו חדא שהשלחן ערוך המחבר לא הביא זה בסי' רמ"ד ותו אכתי משאר פוסקים הראי' ע"כ נראה להלכה ולא למעשה אם רוב אנשי העיר שוכרין רק בקבלנות דשרי. אפילו אם הוא עומד ברשות ישראל ואפשר שבנ"ד שלפי מה ששאל השואל אם לא יוכלו להתיר לו זאת ע"כ צריך לבטל כל אומנתו. גם בימות החול ובפסידא רבה כי האי לא חשו למראית העין. שהרי התירו במכס והכאת המטבע במקום פסידא: וכאן שיפסיד גם בשאר הימים מקרי דבר האבוד לענין אבל וחוה"מ כמבואר ביו"ד סי' ש"פ. ובאו"ח סי' תקל"ט. וא"כ ה"נ אפשר לומר דהתירו כן נראה לפענ"ד: תשובה צ"ו כשמוע קול שופר. יוחק לחיים טובים בספר ידידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מוהרר זכרי' שפירא נרו אב"ד בק"ק דאראג יע"א: מכתבו קבלתי וביקש ממני לחות דעתי בענין דרעש מאשין ששוכר לו אומן ופועלים גוים בקבלנו' וכן דרך כל מחזיקי דרעש מאשי"ן. אי רשאין לדוש בשבת ויו"ט ודעת מעלתו ני' להתיר בקבלנות שיש לו מכל כור וכור סך מה דאז אדעתי' דנפשי' קא עביד ואע"ג דהוי דבר מפורסם ובמקום מפורסם. מכל מקום כיון דהכל שוכרין בקבלנות אין כאן מראית עין כמבואר באו"ח סי' רמ"ג סעי' ב' ואפילו לאורחים אין חשש. כיון דעומד חוץ לתחום. ולכך גם להנוב"י מהדו"ק סי' י"ב מותר עכ"ל הצרוך. ולפענ"ד בגוף הדבר הדין עם מעלתו ני' שכ"כ התוס' שבת בסי' רמ"ג סעי' ב' ס"קב לקיים דברי הב"ח. שכ' לקיים הגירסא בטור: הלכך מותר בקבלנות והיינו קבלנות מכל היסק והיסק וכן כ' הנוב"י מהדו"ת סי' ל"ח חאו"ח וכ"כ מרן הגאון בחת"ס חאו"ח סי' נ"ט אלא שכתב שצריך שישכור את הגוי בקבלנות בהבלעה על עשר או מאה כור ויהי' רשות לגוי לשבות ולעשות בכל עת עיי"ש ובזה מתוקן ב' הגירסות עיי"ש. וא"כ ה"ה בנידון הנ"ל אבל באמת לא זכיתי להבין דברי רבותינו זצ"ל דהנה כל שוכר פועל להסיק מרחץ הוא שוכר את הפועל. ומשכיר את המרחץ לאנשים שבאו לרחוץ אותה שעה ואי שוכר אותו להסיק: א"כ בענין עשיית מרחץ אין לו רווח ואז הגוי שלוחו להשכיר את בית המרחץ וכליו לאיש שבא לרחוץ בשבת. דזה בוודאי שכירות מקרי דמה לי שכירות לשעה או לזמן מרובה. וא"כ אז משכיר הגוי לאיש שבא לרחוץ ואפשר דהמים שנותן לו. וזה משלם עבורם מכתבו הוי כעין מכר. ועל זה אין הנאה ושכר לפועל ורק אדעתא דישראל עביד. וזה אסור ואפילו שכרו בקבלנות גם לעשיית המרחץ. מכל מרחץ מרחץ כך וכך או דנימא שכיון דלולא שיעשה מרחצאו' לא ישכירנו להתם. וא"כ גם בזה אדעתי' דנפשי' קא עביד וא"כ מצד עשיית המרחץ אין איסור ומשום דאדעתי' דנפשי' קעביד לעשות רווח לבעלים להשכיר ולמסור המרחצאות לאלו האנשים הבאים לרחוץ. ואדעתא דהכי נשכר. וממילא השכר שמקבל מכל איש ואיש הרוחץ שם הוא של בעלים והוי שכר שבת שלא בהבלעה ואפילו אם הגוי הזה עושה כן גם מע"ש או במוש"ק ונותן הכל יחד. בהבלעה. לפענ"ד נראה דכל כה"ג לא מקרי הבלעה שכל שכר ושכר שמקבל הוא בפני עצמו ונקנה לבעליו כדקי"ל באו"ח סי' ת"ן סעי' ד'. ונעשה שכר שבת ואסור. וכי משום דמערב המעות נעשה היתר ואין זה דומה לשכיר שבת וחודש דמעולם לא הי' עליו שם שכר שבת. וכן משמע בש"ס ובאו"ח סי' ש"ו סעי' ד' דשוכר פועל לשמור אסור ליקח שכר שבת. אפילו נותן מכל שבוע כיון דשכרו מגיע לו מכל יום ויום בפ"ע. וכ"ש לפי מ"ש הרמ"א שם. אפילו