מהר"ם שיק אורח חיים סח

אפילו רחב ד' לענין שבת לא מקרי רשות בפ"ע וכאן תליא: לכאורה בפלוגתא דב"ח והטו"ז הנ"ל בחלק השני לפי הסכמת האחרונים דבעינן דווקא רשות דהוי רשות לשבת. א"כ זיז ודף הבולט למעלה אפילו מחובר לכותל לא מקרי רה"י וכמבואר באו"ח סי' שנ"ג במג"א ס"קד ולא מחושב אלא כרמלית ומה"ת מקום פטור וכיון דאפילו קנה ובראשו טרסקל לא מהני כ"ש דף הבולט. אמנם להטו"ז דלא בעי רשות כשל שבת והסברתי טעמו משום דמ"מ לאו מחנה דידי' הוא ה"נ בזיז ודף מהני ובתשובת חו"י סי' קפ"ד פשיטא לי' לאידך גיסא. דדף למעלה מיו"ד לא מהני. ותמה ואמר אדרבה הלוא עיקר שימוש האדם הוא למעלה מעשרה: ואיך נחשב זה לרשות בפ"ע ואי משום הא לא ארי' דלשיטתו הו"ל לתמוה כן על הש"ס דאמרינן בשבת דף ז' ע"א דרה"ר וכרמלית. אינם תופסים אלא עד עשרה ולמעלה מעשרה לא הוי אלא מקום פטור ועל זה הוי לי' להחי"י להקשות אמאי הא עיקר שימוש הוי למעלה מי' אלא נראה להסביר זה. הנה וודאי האדם העומד ע"ג קרקע משמש עד מקום שידו מגעת. אבל האויר מצד עצמו לשמש באויר כגון לזרוק בו או שאר שימושי אויר לא ניחא תשמישותי'. וכל דבר דלא ניחא תשמושי' אפילו ברה"ר לא מקרי רה"ר כמבואר שם בשבת ולכך האויר מצד עצמו אינו ראוי שיקרא רה"ר אלא משום דבטל הוא לגבי קרקע דרשות הרבים עי"ז מקרי גם הוא רשות הרבים. אבל למעלה מעשרה לא טפל לקרקע ולא בטיל לגבי' ולכך למעלה מי' לא מקרי רה"ר וממילא מצד אותו טעם בעצמו נוכל לומר דלא מקרי מחנה דידי' וכבר הביא מעלתו ני' מדברי הסמ"ג המובא בפוסקים ביו"ד סי' רפ"ו דאם המזוזה למעלה מעשרה אפילו מטונף למטה מקרי מחניך קדוש והיינו ע"כ מטעם הנ"ל. וראי' שלא כדברי החו"י ולפי מ"ש דזה תליא בחלק השני ג"כ ראי' דלא כהסכמת האחרונים אלא שמעלתו נ"י כ' דמדברי המהר"ם המובאים במג"א סי' שט"ו. דכתב דאם יש מחיצה י'. אפילו הספרים שלמעלה מגולים והקשה מעלתו אי כסמ"ג תיפוק לי' שהם למעלה מיוד ואי משום הא לא ארי' דהנך עשרה טפחים לא מארעא משחינין אלה ממקום עשיית צרכיו ודווקא גבי מזוזה דהטינוף הוא על הקרקע משחינין מארעא אבל לענין עשיית צרכיו אפשר דהספרים העומדים למעלה מי'. אינם למעלה מי' מעשיית צרכיו ואין ראי' משם להחות יאיר. ועכ"פ מדברי הסמ"ג קשיא להחו"י וב"ח ומג"א וא"ר הנ"ל מיהו נראה לפי הנ"ל א"ש דכבר כתבתי דסברא דמחנה לא מהני לענין תשמיש. וא"כ החו"י דמיירי לענין תשמיש גם הסמ"ג מודה: ואפשר נמי הא דפליגו הפוסקים עלי' דהטו"ז דווקא אם רואה הצואה. דהתיר נמי הרא"ש וכבר כתבתי לעיל דטעמי' הואיל והוא רשות בפ"ע ואפי"ה כתב הטו"ז דגם בגובה עשרה ואינו רחב ד' מהני וע"ז פליגו עלי' וכן לענין תשמיש דג"כ ברשות תליא מלתא ג"כ לא מהני אבל באינו רואה שפיר י"ל דקי"ל בין בגבוה י' ואינו רחב ד' או בזיז ודף היוצא למעלה מי' אפילו רחב ד' לא מקרי מחנהו ונהי דמסתימת הפוסקים החולקים על הטו"ז לא משמע כן וכן מהחו"י עצמו נראה שם דסובר. דגם גבי תשמיש תליא במחנהו וא"כ א"א לתרץ כן מכל מקום נראה לפענ"ד לדינא חילוק זה נכון והכרעה בין הפוסקים ונראה לי ראי' לזה מדברי המג"א בסי' מ' סק"ב דמפרש לדברי הטו"ז ביו"ד סי' רפ"ו סק"ה: ביש עוד כיסוי מלבד הזכוכית על המזוזה נמי אוסר דבכלי אחד פשיטא דאסור. וקשה הא הטו"ז מיירי שם בגובה עשרה. וא"כ לא הי' צריך כלל אלא משום דבראי' תליא מלתא ובשלמא בצואה בכיסוי תליא מלתא אבל בערוה בראי' תליא. ולכך הוצרך כיסוי: ולעולם לא מיירי ביש ב' כיסויים. אלא וודאי דס"ל להמג"א דלענין תשמיש לא מהני גבוה עשרה. דזה משום מחנה אתאינן עלה. ובתשמיש ברשות תליא מלתא כן נראה לי נכון: עתה נבוא לחלק הרביעי דין הספרים המונחים תוך הארגז ויש לו דלתות שהם גבוהים עשרה. כתב מעלתו שאינו יודע למה לא יחשבו מחיצות ומאי לי האי מחיצה או האי מחיצה והנה תנאי מחיצות מצינו בסי' שס"ב סעי' א' ובסימן תר"ל סעי' יו"ד. דבעינן מחיצה שהיא יכולה לעמוד ברוח מצוי' ואפילו בבית. כמבואר בסי' שמ"א ביו"ד וגם עוד תנאי ב' שלא יהא מחיצה שהגדיים בוקעין בה. כדאיתא בסי' תר"ל סעי' ט'. וגם בעינן שיהי' גבוה עשרה. ותמהני למה לא הזכירו הפוסקים עוד תנאי. שיהי' המקום המוקף מן המחיצה רחב ד'. דהרי בסימן שמ"ה סעי' ב' ושם בסוף הסימן קי"ל דאם אין בין המחיצות רחב ד' הוי לי' מקום פטור וכיון דלא הוי רשות לשבת נראה דגם לשאר דברים דבעינן רשות בפ"ע לא הוי רשות וכמו דלא מהני מחיצה בפחות מעשרה אע"ג שהוא עושה המקום המוקף ממחיצה פחות מעשרה כרמלית אפי"ה לא מהני. וע"כ דבעי' רשות היחיד רשות בפ"ע א"כ גם מקום ד' ליבעי' ודוחק לחלק בין היכא דהחסרון תלו במחיצה או החסרון תלוי במקום המוקף. ולי הי' נראה כן ברור דבעי' מקום המוקף ד' לולא שהפוסקים סתמו את זה. זה הביא לי ספק בדין הזה וצ"ע ולפי"ז באמת אם הארגז יש לו דלתות גבוהים יו"ד וחללם רחב ד' לכל הפחות עדיי ראוי שיהא כמחיצה ואפילו אם הארגז אינו עומד בארץ מ"א כ פחות מג' אמרינן לבוד ואפילו אי בכלים לא אמרינן לבוד הא כתב המג"א בסי' פ"ז דמכל מקום הוי כסתום מיהו בלא"ה כאן על הארגז אנו דנים ובו אין בוקעין גדיים והויין ראוי להיות דלתות כמחיצות ועיין בפמ"ג באורח חיים בטו"ז סי' קמ"א ס"קב אמנם מלשון המג"א בסי' ר"מ ס"קיט שהביא תשובת רמ"א שכ' בארגז אמה על אמה ברום שלש אמות עיי"ש אי בטל מתורת כלי. וקשה הרי בפחות מזה סגי כיון דרחב ד' וגבוהים הדלתות עשרה הוי מחיצה ולכאור' הוי אמינא דטעמייהו משום דסוברין כמ"ש התוסיו"ט בפ"ב דכלאים מ"ח דמחיצה הנעשית מאליו בעינן דווקא שיהי' המחיצה רוחב ד' וא"כ איכא למימר דמחיצות הכלים לא לשם מחיצה נעשו אלא לשמור מה שבתוך הכלי. וא"כ אפשר דדמי למחיצה שנעשה מאליו ולכך לא סגי בדלתות מיהו לפי"ז אינני מבין מ"ש אם הוא מחזיק ארבעים סאה דבטל מתורת כלי יועיל. וע"כ טעמי' דהמג"א לא מטעם הנ"ל אלא דס"ל דכלי בטל לגבי המקום שהוא שם. ולא נקרא רשות ומחיצה לעצמו ולולא שאינו כדאי הי' נראה לי פשוט דגם גבי כלי מהני. דהרי בשבת דף מ"ח ע"א גבי כוורת וגבי קופה מבואר דגם כלי שהוא גבוה עשרה ורוחב ד' מקרי רה"י לשבת והיא הלכה פסוקה בש"ע סי' שמ"ה סעי' ו' וכיון דלענין שבת חשיב רשות לנפשי' למה לא יחשב רשות לעצמו לענין שאר דברים. וה"ה לנדון שלנו: והחלק החמישי מ"ש מעלתו ני' למה בעי' בספרים כלי בתוך כלי הא מסתמא המה מכורכים והכרך יחשב ככלי כדאמרינן בשבת דף ס' דלולא שי"ן של תפילין הי' נחשב הבית ככלי אחד. ומעלתו עצמו הביא דברי הפנ"י בברכות דף כ"ג ולדבריו אין ראי' מהתם ולי נראה מטעם אחר כיון שהדפים מהכרך מחוברי' להספרי' עצמם. כל המחובר לקודש כקודש דמי וכגופן דמי ושוב ראיתי בפמ"ג במג"א בסי' מ' ס"קב דכ' דאפילו מכורך מכל צד מכל מקום לא חשיב ככלי ונראה דמיירי באופן הנ"ל ומטעם הנ"ל דוודאי לא מיירי בדלוסקמא דדלוסקמא בכלל קמטרי דאמרי' גלימא אקמטרא הוי ככלי בתוך כלי כן נראה לדעתי נכון ואחתום בברכה הכ"ד הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה צה שאלה אומן עובד מעשה אורג הכין לו בית מלאכתו כנהוג וצריך לזה פועלים נכרים ואינם רוצים להשכיר ולפעול עבודתם אצלו אלא א"כ יוכלו לעבוד גם בשבת. אם יש היתר לזה. וגוף השאלה עיין במכתב שומר ציון סי' ס"ז: חלק א' ראשון צריכין אנו לברר דין קבולת הנה בתשובת מהרש"ל סי' ק' (והובא במג"א סי' רמ"ד בקיצור) התיר לישראל שקיבל מהשר לבשל מלח לשכור פועלים בקבלנות שיהא להם מכל ככר וככר ריווח ושכר קצוב ואז אע"ג שהישראל נהנה מזה. מ"מ גוי אדעתא דנפשי' קעביד והנאת ישראל ממילא קאתי דהרי הגוי שובת ביום א' ביום חגם ובוודאי הי' לישראל ניחא טפי אם הי' הפועל עובד ביום א' והי' שובת ביום שבת קודש ורק הגוי אדעתי' דנפשי' קעביד וישראל ממילא נהנה ובתנאי שלא יצוה לו הישראל לעשות בשבת ולא יגלה דעתו דניחא לי' ושברצונו שיעבוד ויפעול לו בשבת וראיתי בתשובת פנים מאירות ח"א סי' ל"ח שאסר בכה"ג היכא שישראל נהנה ממלאכת הגוי ומקפיד שלא ילך בטל ולא ראיתי בדבריו שום ראי' לאיסור. דאף דאם בשאר יומי מקפיד. מכל מקום בשבת בוודאי דאינו רוצה בעבידתי'. ואפילו רוצה בעבודתו כיון דהגוי אדעתא דנפשי' קא עביד והישראל אינו מצוה לו לעשות בשבת. וכ"ב בתשובת נוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' ל"ח ומאי דמשמע מדברי הראב"ד בפ"ו משבת דין י"ב דהיכא דמשתרשי לישראל אסור כבר ביאר היטב בנוב"י שם דהיינו דווקא בקיבולת לזמן דהישראל משתרשי' לי' ולגוי אין רווח אבל בקבולת המלאכה שיש לגוי רווח במלאכה ואדעתא דנפשי' קעביד אע"ג דגם הישראל נהנה. אם לא צוה לו לעשות בשבת שרי: ואע"ג דקי"ל בסי' תקט"ו סעי' ו' ובמג"א סי' רע"ו ס"קו דאם עושה ע"ד שניהן אסור אפילו בדיעבד וא"כ כ"ש לכתחילה מכל מקום כיון דאית לי' רווחא ונהנה מזה אמרינן מסתמא אדעתי' דידי' קא עביד. ומאי איכפת לי' בהנאת ישראל ואפילו אם נאבד ממנו או נשרף אם ישלם גמולו לו. לא איכפת לי' בזה וכדמוכח מסימן רע"ו שם ואפשר עוד לומר דוקא התם בסי' תקט"ו חיישינן