מהר"ם שיק אורח חיים סז

נפשו בשאלתו ספרים העומדים למעלה מעשרה טפחים או בארגז גבוה י' אם צריכין כלי בתוך כלי וחלוקי הענינים חלוקים לה' חלקים חלק הא' אם עומדים על דבר שהוא גבוה י' ורחב ד' מעיקרו ועד ראשו שעמוד כזה נקרא לענין שבת רה"י ורשות לעצמו כדאיתא באו"ח סימן שמ"ה ולענין צואה בסי' ע"ט פסק דאם הצואה על מקום גבוה יו"ד או עמוק יו"ד יושב בצדו וקורא ק"ש: ואנן לא קי"ל כר"י ב"י אלא ס"ל דמחיצה שהגדיים בוקעין בה לא שמה מחיצה וקנה שבראשה טרסקל רחב ד' לא הוי רשה"י ורשות לעצמה אלא שבשבת דף ק"א ע"א מסיק דעמוד שהיא מלמטה רחב רק ג' אם הוא למעלה רחב ד' גם רבנן מודים דמקרי רשה"י ורשות לעצמו עיי"ש בתוס' הטעם ואז אמרינין גוד אחית וגם אמרינין בעמוד גוד אסיק מחיצתא וכאלו המחיצות עולים עד למעלה וא"כ בכה"ג שפיר מקרי רשות לעצמו לכ"ע אלא דהרא"ש והרשב"א פליגו אם הצואה או הוא ברשות אחר. אלא שרואה את הצואה. הרשב"א אוסר דסובר ולא יראה גם אצואה קאי והרא"ש מתיר: והפ"מ בח"א סי' ע"ד תמה על הרא"ש כיון דקי"ל לפניו כמלוא עיניו. אלמא בראי' תליא מלתא עיי"ש ולפענ"ד סובר הרא"ש לענין מחניך קדוש לאו ברשות תליא מלתא דאפילו אם הצואה ברשותו ובביתו. כיון דאינה במחנה שלו מותר לקרות ק"ש וכל דבר שבקדושה ואך אם הוא ברשותו אף אם אינה במחנה שלו. כל שרואה אותה נקרא מחנה שלו אבל אם אינו ברשותו עדיף דאז אפילו רואה הצואה מותר. והטעם כיון דכתיב מחניך. קים להו לחכז"ל דמחנה דאדם ד' אמות שהיא מקום שימושו כדאיתא בעירובין דף מ"ח ע"א. אבל ברחוק יותר ממנו מד' אמות לא יוכל לשמש שם אלא א"כ עוקר ממקומו הראשון ולכך אמרו חכז"ל דכל זה לאחריו אבל לפניו בכדי שרואה שע"י הראי' הוא שולט שם לשמור חפציו או שאר דברים ומה לי משמש שם בידיו או בחושיו ובמראית עיניו ולכך לפניו בכדי שיראה מקרי הכל מחנה דידי' וכל זה אם אינו חלוק במחיצה אבל אם חלוק במחיצה שא"א לחברו אפילו רואה לא גרע מצואה בעששית דמותר לקרות כנגדה דרשות בפ"ע לא גרע מכיסוי וכן מסתבר וכן פסק השו"ע אלא שהרשב"א סובר דכיסוי שאני דעדיף טפי אבל רשות בפ"ע לא מהני דלא יראה גם ארישא דקרא דמחניך קדוש קאי יעויי"ש בחידושי רשב"א ברכות כ"ה. ולחומרא חייש הב"י בש"ע לדעת רשב"א אע"ג דעיקר מסתבר לי' כהרא"ש דכיסוי לא עדיף מרשות בפ"ע וה"ה עמוד שהוא גבוה עשרה ורחב ד' כדלעיל אמרינין גוד אסיק מחיצתא והוי לי' כאלו המחיצות למעלה. והב"י בסי' ע"ט. הביא ראי' להרא"ש מצואה בקטנה עיי"ש. ובתשובת פ"מ הנ"ל תמה עליו: וכן בא"ר: ולפענ"ד כוונתו דההיתר דומיא דהאיסור דכשם דהאיסור לקרות בקטנה בכל גווני מירי אם ברואה או בתוך ד' אמותיו: ה"ה ההיתר לקרות בגדולה מיירי בכל אנפין. ובכל גוונא אפילו ברואה וכ"ז בצואה אבל בערוה לכ"ע לא מהני רשות בפ"ע דבערוה תליא רק ברואה מיהו נגד חומרא זו דערוה יש ג"כ קולא בערוה. היינו באם אינו רואה כגון בלילה או סומא ועוצם עינו לדעת הב"י בשו"ע ולדעת הב"ח והטו"ז ומג"א דווקא אם מחזיר פניו יש קולא דאפילו אם הערוה הוא תוך ד' אמותיו מותר לקרות ק"ש והפנים מאירת בתשובה הנ"ל פליג גם על זה. דאם הערוה עצמה מגולה הוי לי' כצואה ומחלק שם בין ערוה לערוה עיי"ש. והנה איסור תשמיש לא תלו חכז"ל לא במחנה דידי' ולא בראי' אלא אמרו בברכות דף כ"ה בית שיש בו ספר אסור לשמש עד שיעשה מחיצה וכו' וא"כ תליא בביתו ואפילו אינו במחנה דידי' דהיינו שהוא חוץ לד' אמות דידי' כמו שצידד בתשובת חו"י סי' קפ"ד וא"כ לא משום מחניך קדוש ולא משום ערות דבר אסרו ובתשובת פנים מאירות סי' ע"ד הנ"ל פקפק על ב"ש בסי' כ"ה שהביא בשם תשובת שערי אפרים דבתשמיש יש לחוש משום ערוה. והקשה הרי מסתמא מכוסה. ואין כאן ראיות ערוה עיי"ש שמסיק משום קדושה שנתקדש הבית ע"י ספרים אסרו. וגם זה דבר קשה מיהו לא על השער אפרים לבד תלונתו שכן כתב ג"כ הטו"ז ביו"ד סי' רפ"ו סק"ה ובמג"א סי' מ' סק"ב דיש לאסור משום ראיית ערוה. ונראה לפענ"ד דכ"ע מודים דאיסור תשמיש אסרו חכמים בבית שיש בו ס"ת משום כבוד הס"ת שאנו חייבים הרבה בכבודו כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות ס"ת והעתיקו הטוש"ע ביו"ד בסי' רפ"ב סעי' א' מקצת ממנו שאנו חייבים לישב בפניה באימה וביראה ובכובד ראש ושהוא העד הנאמן עיי"ש. ולזה אסרו כל דבר שהוא קלות ראש ותשמיש כללו חכז"ל מדברים שבאים ע"י קלות ראש שהרי משו"ה אסרו בעל קרי בתורה. עיין בברכות דף כ' וכ"א. ע"כ אסרו תשמיש כ"ז שס"ת ברשות ההוא. אבל אם הוא ברשות אחר כגון שעושה מחיצה גבוה עשרה לפניה שוב לא מקרי בית ההוא. וממילא ה"ה אם עומד על דבר שהוא גבוה עשרה. ורחב ד' דקי"ל גוד אסיק מחיצתא א"כ כבר יש מחיצה לפניה ואינה באותו רשות. ולא מקרי תו בית שיש בו ס"ת: וכ"ש אם הבית הוא רק פתוח לחדר שיש בו ספרים ודלא כתשובת פנים מאירות סי' הנ"ל שהחמיר אפילו בבית שהוא פתוח לחדר שיש בו ספרים. דזה חומרא גדולה שלא מצינו בדברי חכז"ל אלא בית שיש בו ס"ת וכו'. וגדולה מזו כ' הרמב"ם סוף הלכות ס"ת הנ"ל ובטוש"ע סי' רפ"ב סעי' א' הנ"ל. דאם הס"ת גבוה עשרה שוב אין חייבין בכל הכבוד ההוא ומשמע אפילו אין רחב ד'. דשוב אינו במחנה דידי' ובסי' רמ"ב סעי' י"ח ובטו"ז שם סקי"ג פסק ג"כ דאם הוא ברשות אחר אין חייבין בכבודה והטו"ז כ' אם הס"ת על הכימה גבוה עשרה ורחב ד' הוי כרשות אחר ועכ"פ כאן שאמרו בית שיש בו ס"ת וכו' בבית תליא מלתא אלא שנראה להפוסקים הנ"ל הטו"ז ומג"א וש"א הנ"ל דנהי דחכז"ל אסרו משום כבוד התורה מסתמא כעין דאורייתא תיקון ואף דלא חשיב דבר שבערוה אבל משום לתא דידי' דוהי' מחייך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. ולכך החמירו ואמרו דמסתמא הקפידו ג"כ שלא יראה הספרים או הס"ת. ובפרט כמש"כ הרמב"ם שהוא העד הנאמן וכו': ולכך כ' שגם בראי' תליא מלתא. כן נראה לי להסביר דבריהם. ובמג"א סי' ר"מ סקט"ו משמע שאינו מחלק בין תשמיש לצרכיו וכבר הקשה עליו בא"ר עיי"ש: החלק הב' מזה אם גבוה עשרה ואינו רחב ד' כ' הטו"ז בסימן ע"ט דמהני וחשוב לענין צואה כרשות אחר וב"ח ומג"א וא"ר חלקו עליו בזה דבעינין כרשות שבת דווקא גבוה עשרה ורחב ד' וטעמא דטו"ז נ"ל להסביר דס"ל דוודאי אי הוי בעי רשות הי' מודה להב"ח אבל כאן דאמרה תורה והי' מחניך קדוש ובעי רק שיהא מחנהו היינו מקום ד' אמות דידי' קדוש אפילו אם באותו בית עצמו יש בו צואה. כיון דלא הוי בד' אמותיו מקום חנייתו. מותר. וס"ל לטו"ז דה"ה אם עמוד גבוה יו"ד לאו במקום חנייתו הוא: ואע"ג דפליגו עלי' האחרונים מכל מקום עיין לקמן חלק ג' דיש להטו"ז ראי' גדולה מדברי הפוסקים ביו"ר סי' רפ"ז לענין מזוזה דכל כה"ג לא מקרי מחנה דידי' וא"כ לפי"ז ה"ה שלחן שהוא גבוה עשרה. אע"ג שהוא גם רחב ד' כיון דמלמטה אינו רחב ד' הוי לי' כקנה ובראשו טרסקל שהבאתי לעיל בחלק א' דקי"ל דלא הוי כרשות לעצמה לענין שבת וא"כ תליא לכאורה בפלוגתא דהטו"ז וב"ח הנ"ל אמנם נראה די"ל דלענין כלים מודה הטו"ז דלא מהני דהרי המג"א בסימן שמ"ה סק"ד הביא דברי רש"י בשבת דף ח' דאין כרמלית בכלים ודינם כרשות שהוא עומד בו. ואף דהאב עוזר שם פליג וסובר. דאף אם כרמלית לא הוי מקום פטור מיהו הוי. ולפענ"ד צריך עיון דבשבת דף ה' ע"א גבי הא דמוקי לה שהי' בידו טרסקל ומחלק שם בין למטה מעשרה בין למעלה מי' ועיי"ש ברשב"א שביאר הדבר דכלי בטל לגבי מקומו. כל זמן שאינו נעשה רשות בפ"ע הוא כמקום שמונח בו עיי"ש אלא א"כ הוא מחובר לקרקע וא"כ מהיכא תיתי יפסיק. ואע"ג שהתוס' בשבת דף פ' ע"א ד"ה פסלא. כ' בחד תי' דאפילו פסלא מטולטלת. בהאי תי' לא ס"ל פי' רשב"ם דמיירי באינו רחב ד': ותו דבאמת הא דמשמע מדברי התוס' שם דגם פסלא מטולטלת הוי כרמלית צ"ע דהלא אין כרמלית בכלים ואפשר כיון דלאו מטעם רשות אתי עלה לפי מ"ש לעיל. אלא משום דלא קרינן בי' מחניך. דלאו מחנה דידי' הוא. א"כ אפשר דגם בכלי שייך לומר כן ולענין רשות הטו"ז בעצמו ביו"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ג כ' לענין בימה דמיחשב רשות לעצמו בעינן גבוה י' ורחב ד': ומטעם זה דכלי לא מקרי כרמלית ומקום פטור אלא בטל לגבי מקומו יש להבין דברי הטו"ז ביו"ד סי' רפ"ב ס"קד דכתב דכלי אינו מפסיק והנה"כ השיג עליו. דדוקא לענין טומאה ומשום דמקבל טומאה משא"כ כאן אפילו הוי כלי. מאי הוי ולהנ"ל כיון דהוי כלי. ובטל אצל המקום. הוי לי' כיושב על הספרי'. וכאלו הניח דף באויר על גבי הספרים אפילו מונח הדף באופן שאינו מכביד על הספרים אפי"ה מסתמא אסור. משום דאחור' לספרים דדוקא אם הוא רשות בפ"ע הוי לי' כיושב בעלי' ולמטה בבית תחתיו יש ספרים ואז וודאי מותר. וה"נ ברשות בפ"ע עיי"ש. ועכ"פ לענין תשמיש נראה דמודה הטו"ז דלא סגי במקום גבוה עשרה. ואינו רחב ד' דדוקא ברחב ד'. דחשיב רשות לשבת ואמרינן גוד אסיק והו"ל מחיצה מפסקת. ולא מקרי תו בית שיש בו ס"ת. אבל במקום שאינו רחב ד' אפילו גבוה י'. ואמרינן דלא חשיב כמחנה דידי'. מכל מקום בתשמיש לאו במחנה ובמקום ד' תליא אלא ברשות תליא מלתא כמש"כ לעיל. ורשות בפ"ע לא מקרי כי אם בעשה מחיצה. או דבר שהוא גבוה עשרה ורחב ד' מלמטה למעלה כדלעיל בחלק הא': החלק השלישי הוא אם אין הדבר ההוא גבוה מקרקע עד למעלה מעשרה טפחים אלא שלמעלה מעשרה בולט זיז או דף