מהר"ם שיק אורח חיים סג

דזוהר. דא"כ כל אלמנה סכנתא (ובאמת כ' בשל"ה שם דכל אלמנה סכנתא אלא דלא הוחזקה עדיין שהראשון ידחה את השני דדלמא יהי' איפכא) וגם האיכא בנייהו דנפל מדיקלא ומת שאמרו ביבמות ס"ד ע"ב קשיא ומעלתו הרגיש בזה וכ' דמשום הניצוח של הרוח הראשון אין ראוי שימות מיתה כזו אלא וודאי חטאו גרם וכמו שאמרו חכז"ל דין ד' מיתות לא בטלו. וזה תימה דא"כ גם למ"ד מזל גרם האיך איכא למימר דמשו"ה נפל ומת אלא וודאי דהפירוש בש"ס כפשוטו. והנה מדברי הרמב"ם שהביא משמע שגם זה קים לי' עפ"י חכמת הרפואה שאין לזה חשש לומר מעין גורם אלא שהוא כניחוש: והנה הנוב"י מהדו"ק סי' ט' כ' להמציא קולא עפ"י תשובת הרא"ש שכ' לפרש הא שאמרו מזל גורם על כרחך אין הפירוש שמזלה גרם שימותו בעלי' שלא מצינו מזל כזה אלא דהמזל גורם היינו שמזלה לחיות חיי עוני וצער ועי"ז מתו בעליה. ומזה הוליד הנוב"י הנ"ל דבאשה שהיא בעלת מסחר וגם בהיותה אלמנה היא עשירה ונכבדת. א"כ א"א לתלות במזלה עיי"ש. ולפענ"ד דבריו אינם מוכרחין ולא שמענו כיוצא בזה ואם האמת שמזלה לחיות חיי עוני פועל זה על בעלה. אבל איך תפעול זה להמית את בעלה די שתפעל עליו שיעני אבל לא שימות וע"כ צריך להסביר דהנה אמרו טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וע"י שמזלה חיי צער דהיינו חיי ארמלא וא"כ אין חילוק בין עשירה לנכבדת. ודלא כהנוב"י וכן מצאתי בש"מ בריש כתובות בהדיה שכ' שמזלה למיתב ארמלא וזה כנ"ל עיי"ש: וראי' לזה עוד שהרי אמרו ביבמות ס"ד ע"ב דאמר רבא על אביי שנשא לחומה שהיתה כבר נשואה לב' אנשים ומי איכא דעבד עובדא בנפשיה כוותיה אע"ג שפסק רבא לה מזונות מנכסי אביי כמו שהיתה רגילה בחיי בעלה עיין כתובות ס"ה ע"א. וכיון דמתזנא ומתפרנסת מנכסי בעלה כמו בחייו ועל כרחך רק משום דטב למיתב טן דו הוא. וא"כ כיון דסברת הנוב"י ליתא ואפילו הרמב"ם וסייעתו לא כתבו להתיר לגמרי וחששו עיין בתשובת חכ"צ סי' א'. שאפילו לענין יבום חיישינן. אעפ"י שראיותיו לפי מ"ש הנוב"י סי' י' באהע"ז מהדו"ק אין ראי' מרש"י ומרמב"ן. ולענין יבום וכיוצא שיש בו צדדים יש להתיר. אבל בנידון שלנו שאין בו צד להתיר רק לעשות נגד דברי חכז"ל די להקל בדיעבד וכמו"ש התה"ד והובא ברמ"א באהע"ז סימן ט'. אבל לא לכתחילה ורוח והצלה יעמוד להבחור הלומד תורה ממקום אחר לשמור את דרך עץ החיים. להיות דרכיו דרכי נועם. וכל נתיבותיו שלום. דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה פ"ח בעזהי"ת יום ה' לסדר דברים תרל"ח לפ"ק פק"ק חוסט יע"א: בימי יגון ואנחה ישלח ה' ברכה והצלחה. להרבני המופלא ומופלג בתורה חרוץ ושנון מוה' נפתלי שווארץ הכהן ני' בק"ק בערעגסאז יע"א: מכתבו קבלתי וע"ד אשר כתב פלפול ארוך בדין מי שנעשה לו נס דצריך להודות כמבואר באו"ח סי' רי"ט והביא דברי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל באו"ח סי' נ"א שרב ספרדיי אחד למד מדברי הרא"ש ריש פרק הרואה שכ' דברכת הודאה הוא במקום קרבן תודה וממילא כשם שאין מביאין קרבן תודה בלילה ה"נ אין מברכין ברכת הודאה בלילה ומזה פלפל בחכמה בכמה ענינים בענין הודאה ואני אשיב רק בקצרה לפי הנראה לפי ענ"ד. בוודאי קרבן תודה הוא רשות ואינו קרבן חובה שיהא מחוייב להביא על הד' דברים דהרי אמרינן בתורת כהנים בפ' צו בפסוק בואם על תודה יקריבנו דתודה בא מן המעשר דכל זמן שלא נדר תודה. לא הוי חובה ודבר שאינו חובה באה מן המעשר. ורק אם נדר תודה בסתם אינו יכול להביא אלא מן החולין וכן מבואר ברש"י ביצה דף כ' ע"א וכן נראה מלשון המקרא דכתיב ואם על תודה יקריבנו וכל אם ואם הנאמר בתורה הוא רשות רק בג' דברים הוא חוב כמו שהביא רש"י סוף פ' יתרו וא"כ יפה כ' ההפלא"ה בספרו פנים יפות על התורה דלכך לא הזכיר לענין חמץ רק קרבן ראשית. ולא הזכיר החמץ שאצל תודה מפני שהוא נדבה. ולדעת מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל שם בתשובה הנ"ל שנראה מדבריו שעל ג' הראשונים הנפרטים בתהילים קאפיטל ק"ז יש חיוב להביא קרבן תודה. ורק על יורדי הים אינו חיוב צריך לדחוק בפי' הת"כ הנ"ל דלא קאי רק על יורדי הים: ולפי הנראה לפי ענ"ד גם מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל לא כתב דהוי חובה אלא לפי מה שצידד שם דעת התוס' שחיוב עשרה הוא מעיקר הדין להודות בפניהם ולחד גירסא דצריך תרווייהו קהל עם ומושב זקנים וע"כ דלדידהו ילפינן מהקרא דויזבחו זבחי תודה וס"ל כיון דמקרא ילפינן ובקרא נאמר ויזבחו זבחי תודה אחר השלשה. אבל ברביעי לא נאמר ויזבחו. אבל הודאה היינו פסוק וירוממהו בקהל עם כ' לאחר הרביעי לכך איכא למימר דדוקא לשיטת התוס' ולהך גירסא מוכרחין לומר כן. אבל לדינא וודאי דאין תודה חיובת וכמבואר בת"כ:. ומטעם זה לשיטה ההוא דהוי ברכת הודאה דאורייתא כיון דאתיא מדברי קבלה. כדאיתא בזבחים דף כ"ב ועד דאתא יחזקאל מאן אמרה ה"נ ועד דאתא דוד מאן אמרה. וע"כ דגמרא גמירי להו מהלכה לממ"ס ומזה נראה דלמד מרן הגאון בעל חת"ס דקרבן תודה בעי נמי שירה דכתיב ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה ועל כרחך הוא שירה ואין אומרים שירה אלא על היין וא"כ לכאור' קשה הא בעירוכין דף י"א ע"ב דאין אומרים שירה על עולת נדבה של ציבור ומכ"ש על של יחיד מיהו לפי האמת נראה לא מבעי' אם אמרינן שם כר"ל דחיוב הוא דליכא אבל רשות איכא אלא משום דאתא לאחלופי עיי"ש בקרבן תודה דצריך להביא חלות איכא הכירא. ובלא"ה מקרא דיליף שם דממעטינין עולות נדבה היינו מקרא דותקעתם בחצוצרת על עולתיכם ועל שלמיכם ומזה ממעטינין דבעי דוקא עולות ושלמי חובה מיהוא אכתי לא נתמעט אלא שירה בכלי ונהי דאנן קי"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלי המקדש דעיקר שירה בפה מ"מ הקרא מיירי גם בכלי שיר דחצוצרת די"ב הלוים שהיו תוקעים וא"כ שירה בפה ליחיד. איכא למימר דלא נתמעט וכמו דאמרינין שירה על הביכורים ומרן הגאון הקשה על דברי התוס' לשיטתם דלפי חד גירסא ס"ל דהוי דאורייתא דילפינין מקרא דדברי קבלה. וא"כ גם שירה דקרבן יחיד ילפינין ושפיר הצריך עיון על דברי התוס': ולמקצת ראי' כתב מרן דגם הרמב"ם שכ' בפ"ב מהלכות מעשה קרבנות סתם דקרבן יחיד וקרבן ציבור שווים לענין נסכים ולא חילוק דעל קרבן יחיד אין אומרים שירה משמע לי' למרן זצ"ל דהרמב"ם גם כן סובר דרשאין לומר שירה וכר"ל וכנ"ל וכל זה אי אמרינין דילפינין מקרא ודינו כדין תורה כדלעיל ולפימ"ש לעיל א"ש ג"כ הא דשבועות דף ט"ו ע"ב דשיר של תודה הי' בכינורות דהיינו רשות וכר"ל ודאתא למיטעי לא שייך בתודה כדלעיל: ועכשיו נבוא לדברי הרא"ש ריש פרק הרואה הנ"ל שכ' מרן הגאון זצ"ל דאין כוונתו דברכת הודאה הוא במקום קרבן תודה ובאמת דברי הרא"ש צריכין ביאור דמזה יליף שם הרא"ש דמעיר לעיר לא צריך לברך ברכת הודאה וזה תימה מה ראי' מתודה דלמא גם תודה בעי' מעיר לעיר ואי משום דבעי' קרא כדכתיב דבעינן שהי' בסכנה כמבואר בקרא. א"כ א"צ ראי' מתודה: ולפענ"ד. נראה לבאר הדברים דהנה הברכה המתוקן לברכת הגומל היא משונה מכל הברכות שנוסח הברכה הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב ומאי הלשון אומרת לחייבים. הי' לו להלל ולהודות ע"ז שגמל אתו טובות. ומה ענין חייבים לכאן אמנם אם אדם חייב וחוטא ואפי"ה עושה לו הקב"ה טובות בוודאי הוא חסד גדול יותר אמנם מי יודע אם הוא חוטא האדם יראה לעינים. אמנם אם הי' בצרה והקב"ה לא עביד דינא בלא דינא ע"כ הי' חוטא ואם הקב"ה עושה לו נס הרי הנס גדול ביותר. ולכך באותן ד' דברים שצריכין להודות עליהם. שמתחילה הי' בצרה. או שהוא עצמו הכניס עצמו לצרה. וקי"ל דאל ילך אדם במקום סכנה. דעי"ז ממעטין לו מזכיותיו. וגם מעיינין בדינו. ואפי"ה עשה לו הקב"ה נס וזהו שאנו מברכין הגומל לחייבים טובות הוא יגמלנו כל טוב שאע"ג שהי' חייב כנראה מצרה שהי' בתוכה. ואפי"ה עשה לו הקב"ה נס והוי הודאה גדולה וצריכה: וזה עצמו יכולין למילף מקרבן תודה שהרי קרבן תודה מביאין לחם חמץ ומצה. משונה משאר קרבנות ולפי הנ"ל נראה על דרך דברי אגדה דכתבו דחמץ רומז על החטאים ויצה"ר ומצה מורה על נס שנעשה במקום שאין ליצה"ר שליטה. ורק בענוה. ועקב ענוה יראת ה' נאמר. וא"כ בתודה ג"כ אף דהוי חמץ דהיינו דחטא ושמע להיצה"ר שהוא רומז לחמץ. אפי"ה עשה הקב"ה לו נס וישועה וזהו המצה שהוא מרמז על הישועה כמו שהי' אז ישועה. וזה אפשר כוונת הרא"ש שמברכין הגומל לחייבים היינו במקום תודה. והיינו ע"כ רק אם הי' במקום צרה מתחילה ומזה נראה שחטא והי' ראוי לעונש. וזה שייך רק בהני ד' דברים או כיוצא בהם אבל בהולך מעיר לעיר שלא הי' במקום סכנה א"כ לא הי' בצרה לא שייך כלל אותה ברכה כמו דלא שייך כלל קרבן תודה. זהו נראה לי בכוונת הרא"ש עפ"י דעת מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל ועכ"פ לפי האמור נראה דאין נפ"מ בזה ובוודאי אף בלילה יכולין לברך ברכת הגומל: ועתה נבוא לפלפול מה שפלפל מעלתו דאי נימא כדעת החכם הספרדי הנ"ל דאין לברך בלילה א"כ גם בשבת ויו"ט ג"כ אין לברך דהרי גם בשבת ויו"ט אין מביאין תודה ואף דבאמירה לית בי' חילול מ"מ הרי קי"ל באו"ח סי' ק"ז דאין מתפללין תפילת