מהר"ם שיק אורח חיים סב

בזה אבל לענין חיוב לא אלים הסברא ההוא לחייבי' עליה ובזה מיושב קושית הראב"ד מטומאת הגוי' כשם דאמרינין הואיל וחזי לאצטרופי לא מהני אלא לאיסורא ה"נ הסברא הואיל ואם נקרש יעמוד על כזית לא מהני אלא לענין טומאה ונהי דלענין איסור כיון דחצי שיעור אסור אין נפ"מ בזה מכל מקום לענין ברכה כיון דמצד הסברא הואיל ואם נקרש הוי כזית דאם הוא בכזית מצרפין בכדי א"פ ואפילו אם נימא בעלמא הואיל ואין דרך לקרושי והוי שלא כדרך אכילתן. כמו דאמרינין בחולין דף ק"כ לענין שותה דבעי' נפש ה"ה בהיפוך מכל מקום קאפפע דהוא עשוי לשרות בו מאכל והמשקה הבא לתוך האוכל הוי כאוכל וכמ"ש המג"א בסי' ר"י. ע"כ נראה לפענ"ד דגם הרמב"ם מודה דבכה"ג מצרפין בכדי א"פ לענין ברכה אחרונה: וגם על הפלפול השני שכתבו המל"מ ותוס' יוה"כ הנ"ל אם נימא הואיל ודרך שתיית הקאפפע הוא מעט מעט מצרפין אותו אפילו אם שהה יותר מכדי שתיית רביעית דבכל דבר אזלינין בתר שתייתו ואכילתו ונראה לפענ"ד דסברא גדולה הוא ולדעת הרמב"ם הוא מוכרחת דכבר הקשה הלח"מ בפ"ב מהלכות שביתות עשר דלדעת רמב"ם דבעינין שלא ישהה מתחלת השתי' ועד סופו אלא בכדי שתיית רביעית. א"כ מאי צירוף שייך הכא ממנ"פ אם לא פסק וודאי חייב ואם פסק הרי שהה יותר מכדי שתיית רביעית ואינו מצטרף ותי' דדרך העולם לשתות רביעית בדרך בינוני לא במהירות ולא בשיהוי מרובה וזה שתה חצי רביעית במהירות גדול ופסק ושהה בנתיים ואח"כ שתה המותר קמ"ל כיון דלא שהה מדרך שתייתו יותר מכדי שתיית רביעית מצטרפין כיון דדרך שתייתו הוא בדרך בינוני וא"כ כיון דהרמב"ם הולך בתר דרך שתייתו. אפשר לומר שאם דרך אותו משקה לשתותה מעט מעט א"כ היינו דרך שתייתו ומצטרפין ולכאורה יש להוכיח כן מפסחים דף מ"ד דאמרינין בכותח הבבלי ושכר המדי דאי קשריף לי' בטלי' דעתי' ואי מישטר קא שטיר לי' ואכיל לית בי' כזית בכדי אכילת פרס ורש"י ד"ה ואם משטר קשטיר פי' דבשכר המדי כיון דדרכו לשתות בהפסק אין זה דרך שתייתו אם שותה בבת אחת. וא"כ ה"נ בקאפפע זהו דרך שתייתו וכן יש לכאורה להוכיח דהנה הכ"פת הקשה מפסחים דף מ"ד הנ"ל דאמאי שכר המדי מצטרף לכדי א"פ ולפענ"ד פשוט דוודאי לענין טעם כעיקר דפסק הרמב"ם בפט"ו ממאכלות אסורות דאם יש בתערובות כזית בכא"פ אז טע"כ דאורייתא ולוקין עליו ולפי הפירוש שהביא הפמ"ג בסי' תמ"ב ובפתיחה כוללת. וא"כ מבואר דאפילו במשקין לענין טע"כ תליא באם יש בו בכדי אכילת פרס וכן מבואר בלשון הרמב"ם פ"ה מנזירות דין ה' ועל כרחך כיון שיש בו שיעור שראוי לצרף לכזית אז חשיב ואין הטעם בטיל משא"כ אם הוא פחות מכזית בכדי א"פ ולזה פסק בפ"ה מנזירות דאפילו במשקין אינו בטל אם יש בו כזית בכדי א"פ. וע"כ כיון שבתערובות דרך לשתותו ולשהות בכדא"פ מצטרפין וא"כ נראה דה"ה במשקה שדרך להפסיק ולשהות בו יותר מכדי רביעית מצטרף: ולפי"ז אין הראי' שהביא התוס' יוה"כ מכריתות י"ג דאמרינן ביונק חלב דלא מצטרפין אם שוהה יותר מכדי א"פ אע"ג שדרך יניקתו כך הוא זהו דווקא לענין אכילת פרס וכל שהוא פחות כל כך שאין בו לצרף אפילו אם הוא בעינא לכזית בשיעור אכילת פרס אינו חשוב משא"כ לענין שתיית רביעית דאף דדרך שתייתו בהפסקה: מכל מקום כיון דהטעם הוא רק משום דאין דרך לשתותו כך. ממילא משקה שדרך לשתותה בהפסקה מצטרפין כנלע"ד וא"כ לפי"ז הי' נראה לי דבמשקה קאפפ"ע שדרך לשתותה כך י"ל דמצטרף ואין אני סומך ע"ז למעשה. אלא שכתבתי מה שנראה לי ולמעשה כבר כתבתי שאני סומך על דברי השע"ת הנ"ל לברך אחר השתי' יען שאינו חם כל כך ושיעור אכ"פ כתב מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל חלק שישי סי' ט"ז שהוא לערך ח' מינוטין ובקאפפ"ע מסתמא איננו נמשך השהי' והשתי' יותר מח' מינוטין והנראה לי כתבתי. ומ"ש על מה שאמרתי לך בביצה דף ח דדברי המהרש"א אין מורין כן. הלא כבר אמרתי לך אז שדברי המהרש"א סותרין למ"ש המהרש"א עצמו בדף ל"ג דשימוש גרע כמ"ש המג"א בסי' תק"ט: ומ"ש ברש"י בחומש פ' אמור בפסוק ונתת על המערכת לבונה זכה ופרש"י על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה מלא קומץ לכל אחד ואחד דמשמע מלשונו דהי' על כל מערכה שלו בזיכין והוא נגד ש"ס מנחות צ'. והנה צדקת בזה שלשון רש"י אינו מדוקדק אבל הכוונה האמיתית בלשון רש"י נראה לי פשוט דהם שני דיבורים וצריך לעשות פסיק בין תיבת המערכות לתיבת איו. וכוונת רש"י הוא כמבואר בת"כ דבקרא יש שינוי גדולה דנקט ונתת על המערכת לבונה זכה דמשמע על חד המערכת יתן לבונה זכה. ועל המערכת השני לא יתן כלום. אמנם בתורת כהנים יליף דהאי ונתת על המערכת פירושו ב' המערכות שיש בשלחן וזה כונת רש"י בפירושו ונתת על המערכות (היינו לא על חד המערכת אלא) על כל אחת משתי המערכות וזה דיבור בפ"ע ואח"כ מפרש רש"י ואומר כי שם היו שני בזיכי לבונה וכו' וכן נראה מלשון הרא"ם. ואחתום בברכה המשולשת יהי ה' עמך ויברך אותך ואת ביתך כאות נפשך ונפש רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה פ"ז החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון בקי בחדרי תורה צדיק ונשגב כש"ת מוה' יעקב שלום ני' יקרתו הגיעני וכו'. וע"ד אשר בדק לן מעלתו ני' בדברי הפמ"ג באו"ח סי' רי"ט דכתב לישב דאפילו איש שהוא פחות מבן עשרים יכול לברך ברכת הגומל אע"ג שאמרו דאינו נענש למעלה ואיך יאמר לחייבים. מכל מקום על עבירה שעונשים עלי' מלמטה גם מלמעלה נענש ומעלתו תמה שהוא דבר חדש. הנה שורש סברא זו הוא מדברי מהר"ל מפראג בספרו גור ארי' בפרשת חי' שרה והביאור הוא שיש הרבה דברים שאין ב"ד שלמטה עונשין עליהן מצד קלותם אבל מלמעלה עונשין כמ"ש ומנו בב"ק דף נ"ו ועל עבירות כיוצא באלו אין עונשין לגדול שלא הגיע לשנת עשרים דאע"ג דלכל הדברים הוא בר דעת מ"מ אין עדיין תקיף בדעתו לחוש על דברים הקלים וכמו שאמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולכך אינו נענש עליהם אבל על דברים שב"ד שלמטה נמי עונשין אם לא נענש מלמטה עונשין אותו מלמעלה זהו נראה הכוונה: אמנם באמת מדברי חכז"ל בדברי אגדה בשבת דף פ"ט ע"ב מוכח לכאור' דלא כדבריו דאמרינן דל עשרין דלא מענשת עלהון ומוכח דלגמרי אין עונשין עליהן. אבל כבר תמהו בזה יעויין בחכ"צ סימן מ"ט וגם תשוב' מרן הגאון בעל חת"ס סי' קנ"ה ופירשו דרק לדור המדבר לא העניש הקב"ה וביקש יצחק שגם לאותו הדור יעשה ה' חסד. וא"כ גם לדברי הפמ"ג יש לפרש כשם שלא מענש עליהם בדבר שענשו רק למעלה ככה התפלל יצחק שלא יענש כלל עליהם ועכ"פ א"ש הא דאומרי' הגומל לחייבים. וגם אפילו למי שאינו בן עשרים. וביותר יש לומר לפי מ"ש החכ"צ דרק בעוה"ז אין הקב"ה מעניש אבל בעולם הבא מעניש ומכל הקרבנות יש רא' דהרי מיד שבא לכלל איש הוא חיב בקרבנות. וכמו שהאריך כבר בחכ"צ שם ועיין בפ"ב דבכורים בירושלמי מבואר ג"כ סמן הדין בכל הדורות הדין כן. ועיין כתוס' מ"ק דף כ"ח וברמב"ם בפי' המשנה בסנהדרין פ' ד' מיתות דף נ"ד. כ' דזה השיעור הוא מפי השמועה אלא שמשמע שם דהכוונה דוודאי הוא חייב כרת אפילו אם הוא פחות מעשרים אלא שהשי"ת מאריך לי' עד שיבוא לשנת העשרים עיי"ש בלשונו וא"ש ותו לא מידי: תשובה פ"ז להרב הגדול הנ"ל ועל דבר תורה אשר העיר מעלתו ני' ושאל ממני עצה אם יזדקק עצמו בעסק שידוך באשה שמתו לה ב' אנשים והיא אשת חיל ויהי' זה שידוך טוב והגון לבחור הלומד תורה. הנה אין חכמה ואין עצה לנגד דברי חכז"ל שאמרו לשלישי לא תנשא. ואם שהרמב"ם כ' שהוא רק על דרך הניחוש וכאוכל מכישא דאסר גינאה וטעמו י"ל דהנה יש להביא ראי' לדבריו למ"ד מזל גורם. וכן פסקו הפוסקים והלשון מזל גורם לכאורה קשיא מדברי התוס' בכתובות דף ב' ע"ב ד"ה מציא אמרה לי' שתי' בתירוץ הב' דאשה היא שדה הבעל ואין הבעל שדה שלה. א"כ אין שייך לומר דמשום מזלה נענש הוא ואיך אמרינן כאן דמשום מזלה מת הבעל שוב מצאתי שכבר הקשו הראשוני' בריש כתובות כזה והובא בש"מ שם. ומכח זה כתבו התי' הראשון של התוס' ועכ"פ לפי תירוץ הב'. וכן הובא בש"מ שם בשם התוספי הרא"ש וקשיא להרא"ש לשיטתו שפסק כמ"ד מזל גורם. אלא וודאי דהוא כסברת הרמב"ם שהוא רק כעין ניחוש והפחדה המזיק לאנשים חלושים. ולכך יש לה כתובה מהאנשים הראשונים אע"ג דהוחזקה קטלנית כיון דאין בה חשש סכנה דרק פחדו וגופו החלש הוא הגורם ורק בג' זימני דאז עכ"פ מקח טעות אית בה. כדבר שיש בו מום אז גם כתובה לית לה:. אמנם. כל זה למ"ד מזל גורם. אבל למ"ד מעין גורם. אכתי איכא למימר דמן הדין הוא. וחשש סכנה יש בה. ובזה מיושבי' דברי הרא"ש דביבמות דף ס"ד כ' דלכך קיי"ל בקטלנית דב' זימני הוי חזקה משום דהוי חשש סכנה וחמירא סכנתא. ומשמע שם דחשש גמור הוא וקשיא להרא"ש הנ"ל הא דפרק קמא דכתובו' ולהנ"ל איכא למימר דביבמות קאי הרא"ש למאן דאמר מעין גורם ומעלתו רצה לפרש מ"ד מעין גורם עפ"י מה שהביא השל"ה בפ' כי תצא בפרשת יבום דרוח הנשאר מבעלה הראשון במעי' הוא הדוחה את השני לפעמים עיי"ש עפ"י הזוהר. ולפענ"ד ש"ס דידן לא ס"ל הא