מהר"ם שיק אורח חיים סא

אורז. ופסק דמספק יברך שהכל א"כ גם ביין מבושל הוי לי' לפסוק לברך עליו שהכל עיי"ש: ולפענ"ד, אפשר לישב דלפי הנראה אפילו אם נימא כדעת האומרי' דעל יין מבושל מברך שהכל. וודאי אם בירך בפה"ג יצא כיון דבאמת הוא פרי הגפן. אלא דהסוברים דמברך שהכל ס"ל דע"י בישול נשתנה לגריעותא ואין לו חשיבות כולי האי. דיברך עליו בפה"ג. מכל מקום אם ברך בפה"ג נראה וודאי דיצא וכ"כ שם בתשובת פנים מאירות ובפרט ביין דאמרינן בריש כיצד מברכין דלכך קבעו לי' ברכה בפני עצמו משום דסעיד ומשמח ומזה המעלה לא נשתנה לאחר בישול ובפרט לפי מ"ש המג"א ריש סי' ר"ו לקולא בדבר שלא נגמרה פריו. או שאינו עיקר הפרי דקי"ל דמברך בפה"א: אפי"ה אם טעה וברך בפה"ע יצא דהא הוא באמת פרי העץ. וה"נ לא גרע ונהי דספר א"ר שם הקשה ע"ז בסי' ר"ו סעי' א' מהא דקי"ל בסי' ר"ב סעי' ב' דאם מסופק בבוסר יברך בפה"א ולפענ"ד לא קשה דהתם הוא בחזקת קטנות דמעיקרא הי' מברכין עליו בפה"א אלא שיש ספק אם יצא מחזקה זו ולכך אמרינן לענין ברכה מוקמינן לי' אחזקה קמייתא. אבל לעולם בדיעבד יצא אף אם ברך בפה"ג: ובשב שמעתתא פלפל בזה אי חזקת קטנות מקרי חזקה ובזה נראה לי לישב קושית פנים מאירות דביין מבושל הוא להיפוך. דוודאי קודם בישול הי' ברכתו בפה"ג אלא לאחר הבישול יש ס' קצת דלמא נשתנה לגריעות. ולכך פסק הב"י דמוקמינן לי' בחזקתו דצריך לברך עליו בפה"ג: ועוד נראה דבלא"ה א"ש דהרי מקור הפלוגתא ההוא משום דבפ"ב דתרומות אמרינין דאין תורמין יין מבושל על אינו מבושל מזה למדו דיין מבושל גרע מאינו מבושל. אמנם בתרומות פי"א פליגו אי שרי לבשל דת"ק ס"ל דאין רשאי לבשלו מפני שממעטו ומפסידו ע"י מה שנתמעט ור"י סובר דמותר לבשל משום דמתקיים טפי ע"י הבישול וא"כ נראה דלכ"ע אינו משתנה לגריעותא ע"י הבישול ולישב המשניות שלא יסתרו יש תירוצים ועיין בר"ש שם מ"ש לישב הסתירה ועכ"פ האומרים דמברכין שהכל על יין מבושל ס"ל כהמשנה דפ"ב דתרומות דע"י הבישול נפחת ובאמת לפי הנראה מלשון מקצת מפורשים שנשתנה לגריעותא ע"י הבישול אינו מובן שהרי אנו רואין בחוש שהוא טוב ויפה יותר. אבל מלשון מקצת מפורשים. נראה משום דנעשה חזק ביותר ע"י הבישול וזה הוא גריעותא שלו ואפשר דזה שייך דוקא ביינות שלהם שהי' בלא"ה חזק מאוד ואיכא למימר דע"י הבישול הוי החיזוק לגריעותא אבל ביינות שלנו יש לומר דהחיזוק שנתחזק ע"י בישול הוא מעלה. ולכ"ע לא מקרי נשתנה לגריעותא וא"כ י"ל דמשום זה סתם השו"ע דעל יין מבושל מברך בפה"ג משום דהוי ס"ס חדא אפשר דאף ביינות שלהם הלכה כהרא"ש וסייעתו דמברכין על המבושל בפה"ג: ואף את"ל דביינות שלהם הלכה כרב האי והעומדים בשיטתו. דמברכין על המבושל שהכל. מכל מקום ביונות שלנו. אפשר דביינות שלנו מודו דלא הוי השינוי לגריעותא וכיון דאיכא ס"ס בכל התורה כולה אזלינין בתר ס"ס. וא"כ ה"נ לענין ברכה. ושפיר הכריע הב"י לברך בפה"ג: ובפרט שאין אני מבין למה יקרא זה שינוי הרי יין מבושל לא נשתנה כלל בעצמו. ואין זה ענין לשלקות דאמרינין בברכות דף ל"ח ע"ב דבתומי ובכרתי הואיל דנשתנה לגריעותא מברכין עליהן שהכל דהתם הטעם נשתנה ע"י דבר אחר וטעם אחר נבלע בו שלא נשתנה לגריעותא ולכך אמרינין דמברך על הטעם שנבלע בו אבל לענין יין מבושל אפילו אי נשתנה לגריעותא אינני מבין כיון דהוא יין. הרי גם על יין גרוע כל שטעמו עליו מברכין עליו בפה"ג ולמה לא יברכו על יין מבושל בפה"ג ולכך הכריע שפיר השו"ע לברך על יין מבושל בפה"ג: אבל כל זה אם היין בעינו כמו שהי' ואינו בתערובות ועתה נבוא לענין הדין ביין המבושל עם טרופי בצים וצוקער שכ' בס' תפארת ישראל הנ"ל כיון דנשתנה התואר מהיין הוי לי' כפת שנשתנה תוריתא דנהמא ע"כ אין ראוי לברך עליו בפה"ג. וכבר הביא שם לפקפק על זה. דהרי אפילו בלחם אם אין בו כזית אז צריך תוריתא דנהמא כמבואר סי' קס"ח וביין מסתמא יש בו שיעור רביעית ולא גרע מכזית. ובלא"ה הירושלמי המובא בתוס' ברכות דף ל"ז ע"ב ד"ה חביצא קרו ואם אין לו תוריתא דנהמא בשם אין הפרוסות קיימות היינו שהפרוסות נתמעכו ונימוחו ולכך נתבטל מהם תורת לחם. משא"כ בנ"ד נהי דחזותא דיין נשתנה ע"י הטרופי בצים הרי לענין ברכות אזלינין בתר עיקר ואזלינין בתר הטעם ובתר הרוב כמבואר בריש סי' ר"ב דאם נתערב יין בשכר אזלינין בתר רוב ובוודאי ע"י השכר נשתנה המראה שלו וכן ביין קאנדיטען דהיינו שהניחו בתוכו דבש ופלפילין אמרינין בירושלמי וכן נפסק בש"ע שם דמברכין בפה"ג ומסתמא ע"י הדבש נשתנה המראה שלו וכן לענין שמן זית פסקינין שם בסעי' ד' דאם שותה ע"י אניגרות לרפואה דמברכין עליו בפה"ע אע"ג דוודאי נשתנה חזותי' מ"מ אמרינין דשמן העיקר שהוא לרפואה ופוטר את הטפל: וכן מסתמא וויין זופף הנ"ל שעושין אותו לרפואה דהיינו לחזק הגוף והיין עיקר ופוטר את הטפל ומבואר שם סעי' י"ג דאגוז המטוגן בדבש ג"כ נשאר ברכתו בפה"ע אע"ג דמרגיש דנשתנה טעם האגוז ומראה האגוז. מ"מ הוא העיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפל ולא דמי למאי דפסק שם בסעי' ד' ברמ"א דהפואווידע"ל אף דבש"ע פסק לברך בפה"ע אפי"ה יש מחמירין ופסק דיש לברך עליו שהכל שאני התם דנשתנה לגמרי ומעיקרא הי' כל אחד גוש בפ"ע ועכשו נתמעך וגם טעמו נשתנה קצת ומכל אלו הטעמים נראה לפענ"ד אם היין הרוב יותר מהטרופי בצים והצוקער וטעמו יין וודאי מברכין עליו בפה"ג כדמעיקרא כן נראה לי: תשובה פ"ה בעזהי"ת חוסט יום ב' פ' קרח שנת תרל"ו לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לתלמידי הרבני המופלג כש"ת מו"ה דוד נייאוויטש נ"י מווישווע: מכתבך קבלתי בעתו ובזמנו ואשר שאלתני אם מברכין ברכה אחרונה על קאפפע כיון שרגילין לשתותו מעט מעט ושוהין מתחילת השתי' עד סופו יותר משעור שתיות רביעת והרמב"ם בפ"ג מה' ברכות הלכה י"ב פסק דעל פחות מרביעית אינו מברך ברכה אחרונה והבאת דברי המל"מ בפ"ג מהלכות ברכות הלכה י"ב שנסתפק בזה. וכן כ' המר"ם חביב בספ' תוס' יוה"כ במס' יומא דלא מצטרפין בשותה כך. ובעל ברכי יוסף הביא בשם ס' בתי כהונה דאפילו אם מניחין אותו להצטנן בטלה דעתו ואין לברך אחריו ברכה אחרונה. ולזה תמוה בעיניך שראית בהיותך בביתי שברכתי ברכה אחרונה אחר שתיית שווארצען קאפפע אחר האכילה עכ"ל: והנה כל הדברים האלו מובאים היטב באו"ח סי' ר"ד סעי' י"ב אם לברך אחריו או לא ובשע"ת שם תמה איך ס"ד לומר דאף אם הניחו אותו להצטנן קצת שיהא בטלה דעתו שעל כל דבר שאדם נהנה ממנו יהי' קאפפע או מים. כל דבר בכדי רביעית וודאי צריך לברך אחריו ואפשר ששם מיירי בשותין הקאפפע בלא צוקער ואין כוונתם רק לעכל המאכל וכיו"ב אבל אם נהנה אדם משתיית רביעית משקה אי אפשר לומר דלא יברך אחריו וכ' כתב שם השע"ת דאפשר דהם בטורקייא שותים אותו בחמימות רב דווקא משא"כ אצלינו אם בשעת התחלה הוא חם לבסוף נתמעט חמימתו עד כשמגיע לרביעית אחרונה אפשר לשתותו בפעם אחת וכן ראיתי שנהג מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל לברך אחר הקאפפע וכן ראיתי בס' זכרון יהודא שכן נהג גם הגאון בעל אמרי א"ש. אלא שם נאמר שהחמיר ע"ע לשפוך כדי רביעית לכלי אחר שיצטנן והמותר שתה כדרך השותין קאפפע וכן אני נוהג וכמו שהסכימו אחרונים האלו: וכן ראיתי כעת בס' ערוך לנר במס' כריתות דף י"ג: אמנם. כל הנ"ל צריכין אם אין לוקחין הצוקער לפה אבל אני נוהג מאז ליקח צוקער לתוך פי ואפילו אם מפסיקין בשתיית הקאפפע נהנים גם אז מהצוקער המונחה בפה ואין פוסקין מליהנות ובאמת דזה מועיל דוקא לר"מ בכריתות דף י"ב ע"ב דמצרפין בכה"ג אם לא הפסיק בנתיים אלא ששהה בבליעתו דס"ל לר"מ דמצרפין אבל לרבנן נראה דפליגו גם ע"ז וס"ל וכו' ועיין בס' ערוך לנר שם ומכל מקום אין הדבר מוכרע דבכה"ג די"ל דע"כ לא פליגו רבנן על ר"מ אלא באכילת פרס. אבל לענין שתיית רביעית שכ' הרמב"ם דלענין משקין אין מצרף יש לומר דכ"ע ס"ל היכא דלא הפסיק בנתיים מצרפין אפילו יותר מכדי שיעור רביעית היכא דלא שהה בכדי אכילת פרס. ובגוף דברי הרמב"ם דפסק דבמשקה בעי' שלא ישהה מתחילת השתי' ועוד סוף יותר משיעור שתיית רביעית כמ"ש בכמה דוכתי ובפ"י מהלכות תרומות. והראב"ד והר"י קורקוס שם פלפלו בזה ואני תמה הרי אמרינין בשבת דף ע"ב גבי יין וגבי דם נבילות דמטמאין ברביעית הואיל ואם יקרש יעמוד על כזית ולכך גם עתה לא גרע ממנה והוי כבשר וא"כ לענין צירוף נמי נימא הכי הרי אם יקרש יהי' הצירוף בכדי אכילת פרס. א"כ אפילו קודם שנקרש נמי יהא דינו הכי כמו דמטמא מהשתא אף שעדיין לא נקרש ואע"ג דהתוספת בסנהדרין דף ד' ע"א ד"ה ומנין וכו' פלפלו על גוף הדין מכל מקום נראה מדבריהם דאם כבר נודע שד טמא הוא סברא דאורייתא הוא דחשבינין ומשערינין לי' כאלו הי' נקרש. וא"כ דברי הרמב"ם צ"ע: ונ"ל. לומר דעל סברא זאת הואיל ואי הוי קרוש הוי כזית ע"ז לא מחייבין לא מלקות ולא כרת אע"ג דאמרינין בעלמא דדבר הבא מכח סברא הוי כדאורייתא מכל מקום דבר שצריך שינוי כל זמן שלא נשתנה אינו אלא איסור ולכך לענין טומאה אין נפ"מ