מהר"ם שיק אורח חיים ס

הצדקה והי' מעשה הצדקה שלום וברכה וד' יוסף לו בכפלי כפליים מן השמים: ומה שהקשית על הא דאמרינין בביצה י"ח דבוולד הטומאה לא גזרו שמא יעבירנו וע"כ הטעם כיון דהוא דרבנן אינו להוט כ"כ א"כ למה חששו מיו"ט שני ואילך ובשאר מצות דרבנן גזרו שמא יעבירינו ולפי ענ"ד לא ק"מ בוודאי גם במצוה דרבנן שקבוע לה זמן ומחוייב לעשותו אדם להוט וחביבין דברי סופרים וכו' אבל מצות טבילת כלים אינה מצוה חיובת דווקא. ואין לה זמן ידוע אלא ביו"ט כיון דמצוה להיות טהור וכליו ומאכליו טהורים כדי שלא יבואו לידי תקלה הוא טובל כל הכלים. ובזה דטעמא רק משום חשש תקלה בדדבנן לא חיישינן לתקלה ובפרט לפי מאי דמסיק דוולד הטומאה לא שייך אלא לגבי כהנים וכהנים זריזין הן כן נראה לי ומחיה חיים יתן לך ולביתך חיים טובים ארוכים ומתוקנים דברי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה פ"ג שיל"ת חוסט יום ה' פ' וישלח תרל"ג לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג כש"ת מוה' חיים צבי ווינקלער ני' אבדק"ק ראצפערט יע"א: על דבר אשר נסתפק מעלתו ני' אי רשאין להדליק בביהכנ"ס שהיו רגילין להדליק נר מבלומען אייל והי' נכבה לאחר ג' או ד' שעות ורוצים להדליק שמן נאפט שנמשך אחר הפתילה ודולק בטוב ומהודר אלא שמסתפק מעלתו כיון שריחו רע ואין ראוי לאכילה איכא למימר דאסור משום הקריבהו נא לפחתיך כענין שאמרו באו"ח סי' קנ"ד וביו"ד סי' ק"ד בשמן שנפל לתוכו עכבר דאסור להדליק בביהכנ"ס מיהו להטו"ז שם תליא באיסור אכילה. ומעלתו ני' פקפק הקריבהו נא לפחתיך כתיב בחולה ובפסח דמותר באכילה. וכן אמרינן בסוף פרק לולב וערבה דלא מהני סינון למים מגולין מה"ט עכ"ל בקיצור והעיר ג"כ מענין לענין ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח דאסר טריפה משום הקריבהו לפחתיך: והנראה לפענ"ד דוודאי כל דבר מאוס או פחות ונבזה לאותו דבר אין לעשות ממנו דבר מצוה ואית בי' משום הקריבהו לפחתיך או משום ביזוי מצוה דהוי נמי דאורייתא דילפינן בשבת דף כ"ב ואבוהון דכלהון דם ומסברא אין לחלק אם הוא דבר המותר לאכילה או לא ובסוכה דף ל"ו איכא התם תרי לישנא אתרוג שנקבוהו העכברים אי מקרי הדר ובש"ע או"ח סי' תרמ"ט סעי' ה' בהג"הה פסק דאם ניקבוהו העכברים לא יטלנו משום מאוס ועיי"ש בטו"ז ס"קד דהנך ב' לישנא פליגו כשחתך וסילק ניקוב העכברים והרי עכ"פ שם האתרוג מותר באכילה אפילו קודם סילוק ואפי"ה אסור וקשיא לדברי הטו"ז בסי' ק"ד ביו"ד וגם יהיו דבריו סותרין. והכפת תמרים שם בסוכה הקשה מ"ש באתרוג דיש פוסקים מכשירין ובשמן שנפל בו עכבר אסרוהו. ובש"ג הניח בקושיא והכפת תמרים מחלק עיי"ש ולי קשה בהיפוך להטו"ז דסובר בסימן ק"ד דאף כי אין בו ס' אסור להדליקה בביהכנ"ס א"כ ל"ל טעמא דמאוס ת"ל דבאו"ח סי' תקפ"ה פסקינן דגם למצוה אמרינן דלא הוכשר אלא מבהמה טהורה יעויי"ש במג"א: ומיהו זה יש לישב נהי דאנן בעי' ביטול בששים היינו במידי דאכילה ולאכילה. אבל לענין דבר איסור שאינו מידי דאכילה אפילו במבשא"מ בטל ברוב כדאמרינן בפ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר ארנבים וצמר רחלים בטל ברוב וכיוצא בזה כ' המהרש"א בפסחים דף נ"א ע"ב לענין ביעור שביעית. וה"נ משום איסור דלא הוכשר דבר טמא הי' מתבטל ברוב. אבל הואיל ולענין אכילה עדיין שם טומאה עליו. ע"כ מאוס למצוה אבל כשיש ס' למה יהיה מאוס נהי דאין אדם אכלו אבל לאור אינו מאוס ומשובח במינו לאותו דבר ולכך סובר הטו"ז שם דמותר להדליקו אבל באתרוג דבעינן שיהי' הפרי הדר והפרי עומד לאכילה. ואף דרשאין לאכלו הרי מאוס לאכלו. והש"ך דפליג והסכים הפמ"ג עמו אפילו באיכא ס' היינו נמי כיון דאית בי' תערובות דבר טמא ונהי דלהדיוט בטל אבל לגבוה אין ביטול אבל באתרוג איכא למימר דשרי: ועכ"פ דין זה דמאוס פסול לא תליא באכילה אלא אם הוא מאוס ופחות ונבזה לאותו דבר ולכך נאפט שלנו דלאורה הוא יפה ומהודר מה לי אם הוא אינו ראוי לאכילה ואפילו אם ריחו קשה קצת לדעתי דומה (למה דאמרינן סו"פ כל הצלמים מה שפוגם בצל משביח בנבי' ה"נ מה שקשה מעט בריחו הוא מושבח באורו. ולא מקרי מאוס ופגום להדליק אותו לדבר מצוה. והראי' שהרי בעטרן דקי"ל בסי' רס"ד דאין מדליקין בו משום דריחו רע ומניחו ויוצא מבואר דאינו מיאוס למצוה משום ריחו. אע"ג דריחו רע ביותר עד שיש לחוש שיניחנו ויצא ובנאפ"ט שלנו שנזדכך ובוודאי אין שייך בו שמא יניחנו בוודאי רשאין להדליק אותו בביהכנ"ס כיון דאורו מבהיק ומהודר. רק הלאמפין צריכין שיהיו באופן שאין בו חשש שאמרו בנפט לבן ואז יאיר נרו בקודש כן נראה לי נכון בעזה"י ואגב. באתי להעיר על דברי הרמב"ם בפ"ב מאיסורי מזבח שכ' שם בדין יו"ד דטריפה אסורה משום הקריבהו נא לפחתיך ותמה הכ"מ הרי בגמרא יליף מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה ותי' דס"ל להרמב"ם דהוי רק אסמכתא ובוודאי זה דבר קשה. וגם בוודאי כל הטריפות אסורות מה"ת לגבוה. וכדמוכח נמי מסוגי' דחולין י"א דיליף רוב מרישא של עולה או מפרה אדומה הרי מוכח דטריפה מה"ת אסורה לגבוה ובוודאי גם הכ"מ מודה לזה וסבירא לי' סברא זו דהקריבהו נא לפחתיך הוא סברא דאורייתא וס"ל דדבר הבא מן הסברא הוא מה"ת וכדמוכח מפ"ב דכתובות דף כ"ז דפריך ל"ל קרא סברא הוא יעויי"ש. ובתוס' שבועות דף כ"א ע"ב. וכיון דס"ל דאין צריך קרא לזה ע"כ כ' דאסמכתא בעלמא הוא. אמנם מה שמישב הכ"מ דהא דקי"ל דלא מפסל משום מום אלא אם הוא בגלוי אין זה מובן. וראיתי בס' בן יהודא סי' ס"ו שהביא להקשות ג"כ על לשון הכ"מ דהא במנחות דף ו' ע"א אמרינן בהיפוך דקרא דמן הבקר בא להוציא את הטריפה דלא מינכר עיי"ש ולפענ"ד נראה לישב דברי הרמב"ם ואפשר דגם הכ"מ כיון לזה דהרי שם אמרינן דלכך לא נוכל למילף מבעל מום משום דפוסל גם במקריבין ולכך יליף במה הצד מבעל מום ויוצא דופן. וע"ז מדחה בעל מום ויוצא דופן הוי בגלוי לכך אצטרך מן הבקר על טריפה דלא ניכר. מיהו בסוף מסיק שם דג' קראי איצטרך דממשקה ישראל הו"א דדוקא בלא הי' לו שעת הכושר ולכך אצטרך אשר יעבור וכו' ומשם הו"א דדוקא בקדים להיות טריפה ואח"כ אקדשה אבל קדים הקדישה לא הוי שמענו ולכך איצטרך בן הבקר על הי' לו שעת הכושר וגם לאקדשה מעיקרא ולפי"ז ליכא תו למילף במה הצד מבעל מום ויוצא דופן דהרי יוצא דופן לא הי' לו שעת הכושר ואין כאן צד השוה. וממילא ליכא למילף נמי מבעל מום כדדחי שם. וא"כ אפילו מבן הבקר שהוציא טריפה אינו אלא בטריפות דמינכר שהוא גלוי ועמדה הקושיא טריפות דלא מנכרא מנ"ל. זה הי' לדעתי כוונת כסף משנה בקושיתו וזה נראה דבא הרמב"ם לישב דכבר אמרנו דדבר שהוא סברא פריך עלי' למה לי קרא וה"נ על טריפות שבגלוי א"צ קרא דהא מסברא דהקריבהו נא לפחתיך ידענא וע"כ בא הקרא על טריפות דלא מינכר וא"כ יסוד הדרוש על הקריבהו נא לפחתיך וא"ש: ועוד. נראה דהרמב"ם כיון לישב קושית הראשונים שהקשו עליו אם סד"א מה"ת לקולא א"כ איך ילפינן רוב מרישא של עולה ושאר הלימודים. והנה הר"ן פא"ט דף נ"א בכרס שניקב ולא הוגלד כ' דאפילו בספק טריפות מבטל המקח שהרי פרשו אנשי מספק איסור ואין לך מום גדול מזה ולפי"ז אני אומר ה"ה כאן לאחר שגילה התורה מן הבקר דטריפה אסורה לגבוה ואינו לרצון להשם ממילא גם ספק אסור מה"ת דאין לך מום גדול מזה משום הקריבהו נא לפחתיך וכן כ' רש"י להדיא בזבחים דף ע"ד ע"ב דכל דאתחזק בי' ספק טריפה אסור משום הקריבהו נא לפחתיך. וזה כוונת הרמב"ם כל שנולד בה טריפות היינו ריעותא דנפולה או דרוסה אסור מה"ת משום הקריבהו לפחתיך. ואף דהקושיא מסוגיא דרוב לא מיושב. דשם אין ריעותא. אבל עכ"פ גוף הדין נראה נכון ומיושב היטב הרמב"ם והנראה לפע"ד כתבתי יהי ד' עמו ויעלה מעלה מעלה. ויברכהו ה' כאות נפשו ונפש ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה פ"ד הנה בס' תפארת ישראל על משניות ריש פ"ו דברכות כ' דנהי דעל היין ואפילו מבושל קינדוטין מברכין בפה"ג אבל אם בישל יין עם בצים טרופים מברך בפה"ע. מדאזיל תוריתא דיין דוגמת פת שבישל ועבר תוריתא דנהמא ולפיענ"ד דזה לא מחשב נתבטל ואזל תוריתא דיין דאם עומד זמן מרובה חוזר שוב למראה יין של תירוש שעדיין עכור וגוף הדבר הוא חידוש בעיני וגם לא ראיתי ולא שמעתי שנוהגין כן. לברך על וויינזוף שקורין שעטאן שיברכו כן. נהי דשם הותנה דדוקא אם אכלו בכף מברכין עלי' בפה"ע לא הבנתי ולא אדע מה סברא יש לחלק אם שותה אותו מן הכלי או אכלו בכף ונתתי אל לבי לחקור אחר דין זה: הנה גוף הדין של יין מבושל קימ"ל בש"ע או"ח סי' ר"ב וסי' רל"ב וסי' תע"א הלכה פסוקה דמברכין עליו בפה"ג אע"ג דהב"י הביא פלוגתא בזה הכריע לפסוק דמברכין עליו בפה"ג. וראיתי בפמ"א ח"ג תשובה כ' שתמה על הב"י למה הכריע כן דהרי באורז ודוחן סימן ר"ח ובצוקר בסי' ר"ב דיש פלוגתא אי מברכין בפה"א או בפה"ע ופסק הב"י כהרמב"ם דמברכין שהכל. דעל כלם אם אמר שהכל יצא וכן באורז ודוחן דאנו מסופקין איזה נקרא דוחן ואיזה נקרא