מהר"ם שיק אורח חיים נט

שיהי' לכל אחד ואחד חלק בו וביאר הדבר היטב עיי"ש. וא"כ לכאורה גם בשיויתי דלא צריכה אלא אחת ואם קדם אחד וזכה שוב אין אחר יכול לעשותה כיוצא בו וא"כ לכאורה לפי מ"ש הצ"צ הנ"ל שפיר יכולין הציבור למחות מלחתום שמו דבשלמא אם אינו חותם שמו עליו ונותנה לגמרה לציבור. הרי הוא של הציבור ולכלם יש זכות בה עי"ש שהאריך בזה והובא ג"כ בקצרה בס' ברכ"י באו"ח סי' קנ"ד. ובמכתבך לא הבאת אם כבר העמיד השויתי על מקומה בביהכנ"ס: אמנם לאחר העיון נראה דאפילו להצ"צ אין הנידן שלנו דומה לנידן דשם דדוקא בצורת המנורה שיש לה סגולה בפ"ע הוא דבר פרטיי אבל דברים כעין שיויתי מהודרת דזה הוא הידור לביהכנ"ס ואין חילוק אם הנדבה הוא מנורה יפה ומהודרת או פרוכת יפה ומהודרת. או שאר דברים מהודרים כלם מפארים ומהדרים את בית ה' מקדש מעט ואין להידור הזה מעלה יתירה מהידור אחר. וא"כ הרי כלם יכולים לזכות בהידור ביהכנ"ס ע"י כמה ענינים מהודרים ועוד אפילו בנידון של הצ"צ היינו דהציבור יכולין למחות שרוצים שגם להם יהא זכות בסגולה ההוא אבל בנידן דידן שראשי העם רובם ניחא להו בזה ואינם רוצים לעשות משל ציבור איך אפשר ליחידים לעורר. הרי בכל עניני הקהל קי"ל דאזלינין בתר רוב ואף דבמרדכי פ"ק דב"ב הביאו מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' ה' דפליגו בזה הר"ת והראבי"ה כבר מבואר בחת"ס חלק חו"מ דנהגו עלמא כהראבי"ה וכן הוא בכל הענינים אזלינין בתר רוב ובנידן זה גם ר"ת מודה דכיון דהציבור ניחא להו אף אם יחידים מערערים וודאי עדיף הסכמת הרבים ובלא"ה הרי היחידים אינם מערערים על שרוצים שיהי' גם להם חלק במצוה רק הערעור הוא מטעם אחר כנזכר לעיל ודבר זה בטל כמו שביארתי לעיל. וממילא אם נפל היסוד ממילא בטל הערעור וע"כ הדבר ברור עפ"י דין תורה וחלילה לעכב את עושי הנדבה והמצוה לפאר את ביהכנ"ס בשיויתי ההוא והרי אחד מכ"ד דברים שמנה הרמב"ם בה' תשובה שמעכבים התשובה הוא המונע אחרים מלעשות מצוה: ואני אמרתי לפרש בענין זה מדרש רבה בפ' בהר המובא ג"כ בתשובת הרשב"א הנ"ל בראשונה היו הנביאים כותבין את העושי מצוה. ועכשו מי כותבן אליהו הנביא ומשיח והקב"ה חותם על ידיהן ודברי המדרש צריכין ביאור ואמרתי לפרש עפ"י מה שאמרו ב"ב דף קס"ד דיש איסור לספר בשבחו של אדם בפני שונאו שעי"ז יתעוררו השונאים לספר בגנותו ואמרו על זה דאמר רבי לברי' כלך מלשון הרע. וכן הביא המג"א לדינא בסו' קנ"ו ולפי"ז לכאורה יש לנו לאסור לכתוב אדם את שמו על דבר שנדר או נדב לשמים דבר יפה ומהודרת שמסתמא שכיחו שונאים לו. ויקנאו על שבח הזה ויספרו על ידי זה בגנותו ויביאם לידי לשון הרע: ואיך פסקו בש"ע דראוי לפרסם לעושי מצוה היינו לפרסמו ברבים והרי מסתמא יש לו שונאים אמנם הרי אנו מחוייבים לקוות בכל יום ויום על ביאת משיח צדקינו וביאת אליהו שיבוא לפניו כמו שאנו אומרים בכל יום באני מאמין וכו' שאנו מחכים בכל יום שיבוא. ואמרו חכז"ל בסוף הוריות אין אלי' בא אלא להשבית המחלוקת ולעשות שלום בעולם וא"כ ממילא אין לחוש על שונאים שיתעוררו עי"ז לדבר בגנות העושי מצוה ויהי' חשש לשוה"ר כיון שאנו מצפים בכל יום שיבוא משיח ואליהו יבוא לפניו כמאמר הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליהו לפני בא יום ה' וכו' ואם ח"ו יגרמו עונותינו שלא יבוא במהרה. מכל מקום מפרסם עושי הטוב לא גרם הלישנא בישא אלא עונותינו גרמו ועוד שהרי עיקר טעם שאסרו חכז"ל לספר בשבחו לפני שונאו משום שע"י הקנאה שיש לשונא על הטוב שעשה עי"ז יתעורר לספר בגנותו אבל באמת אם ישים אל לבו לא יקנא דקנאה שייך רק בדבר שהוא אינו יכול לעשות כזה. וגם אין לו חלק במצוה זאת ולענין מצוה כל ישראל נהנים בזכות המצוה וכל יחיד ויחיד ואפילו אין ביכולתו אם הוא רוצה באמת ומתאוה לעשות מצוה ההוא הרי אמרו חכז"ל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה הקב"ה מחשב עליו כאלו עשאה וא"כ מה לו לקנאות הרי גם הוא כאלו עשה המצוה ואין מקום לקנאות את חבירו ולערער עליו לספר עי"ז בגנותו ולכך הדין שפיר נקבע בש"ע אף בזה"ז דראוי לפרסם לעושי מצוה: וזה נראה לי כוונת המדרש בראשונה הנביאים כתבו המצות ועליהם לא פקפק שום אדם כי הכל ידעו כי הכל מיד ה' עליהם השכיל אבל עכשיו מי כותב דאפילו אם יכתוב צדיק ויפרסם את עושי הטוב הרי יתרעמו עליו ויש לחוש ללשה"ר וכנ"ל וע"ז שאלו במדרש מי כותבן והשיב אליהו ומשיח היינו התקוה דהיינו מה שאנו מחכים בכל יום שיבואו זהו מתיר לנו לכתוב ולחתום שמם של עושי הטוב והקדוש ברוך הוא וברוך שמו הגדול שהוא מחשב ומצרף מחשבה טובה למעשה הוא חותם על ידיהן היינו מה שהקב"ה מחשב ומצרף מחשבה טובה למעשה. זהו ג"כ מתיר לכתוב זכיות ומעשים טובים דלא שייך קנאה דהרי אם הוא רוצה באמת ובלב תמים לעשות ג"כ הטוב ההוא הרי חשוב כאלו עשאה וממילא לא שייך קנאה וא"כ יש לנו היתר לפרסם עושי הטוב כנ"ל כוונת המדרש: ועכ"פ בנידון זה שפיר כתב מעלתך ני' דאין שום חשש אדרבה כך ראוי וכן הדין נותן. ויתרבו עושי הטוב בישראל ואני מבקש מאת אנשי קהלתך שיכירו האמת לאמתו לקיים מה שאמר זכרי' הנביא האמת והשלום אהבו ויהי' ה' עמהם ויברך אותם ואת כל אשר להם. ואת משמרת ה' ישמור מעלתך ני' להעמיד האמת על מכונו ומוסדי התורה והאמונה תקומם ויהי' ה' עמך וחפץ ה' בידך יצלח ושלום ושלוה יהי' במעונך דברי רבך ש"ב הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה פ"ב בעזהי"ת חוסט יום ד' ה' לעשרת י"ת תרל"ה לפ"ק: גמר חתימה טובה. וברכה והצלחה יהא לתלמידי הרב הגדול המופלג מו"ה וואלף סופר ני' הרב בביהמ"ד בעיר פעסט: ברך. לקחתי וברך אשיבנו וכו' וע"ד אשר ביקש ממני לחוות דעתי במעשה דאתא לידו דאיש אחד השכיר מקום לביהכנ"ס על זמן ידוע וכתבי השטר מבלי להוסיף ומבלי להחסיר עד אותו הזמן. וטרם שהחזיקו בביהכנ"ס ירד השער משכירות בתים ואם אמנם בשעת ההשוואה וויתר נגד השער כיון שהוא לצורך ביהכנ"ס מכל מקום בשעה שהחזיקו הורד לערך כמה מאות ושאל המשכיר אם ראוי לפחות לו משכירות הבית לצאת ידי שמים כי מן הדין פשיטא לי' דשכירות נקנה בשטר ותגמר אז הקנין: והנה באמת בשכירות בתים להדיוט הוא פשוט דאין צריך לפחות: אבל במשכיר בית לצורך ביהכנ"ס ועשה השטר עם הגבאים העומדים בראש. הדבר צ"ע. והמג"א סוסי' קנ"ד ס"ק כ"ג בשם ס' אגודה אם מצא דבר בחצר ביהכ"נ זכה בו וכו'. דאין יד להקדש וחצר אינו קונה אלא משום יד עיי"ש בד"מ ושטר נמי אינו קונה אלא א"כ אם בא השטר ליד השוכר כדאיתא בחו"מ ריש סימן קצ"ד וא"כ כיון דחצר משום שליחות אתרבאי וע"כ ס"ל דגם להקדש אין שליח וא"כ אין הגבאים נקראים בעלים ובמה יקנו המקום אמנם התויו"ט פ"ג דמעילה משנה ו' הקשה דלמה לא יהי' להקדש שליח הרי קי"ל דכהנים שלוחי דשמיא והצאן קדשים הובא בקצוה"ח ריש סימן ר' השיג על התויו"ט מתוס' יומא דף י"ט שכ' דלא איפשט האיבעי' ואיכא למימר דכהנים גם שלוחי דידן הם. וא"כ אינו מועיל הגזבר אפילו אם הוא עומד שם ועיין בקצוה"ח: ובנידון דידן וראה לפענ"ד אפילו אם נאמר כהתויו"ט דהוי רק שלוחא דשמיא יש לדון דלתקוני שדרתיך משמים ולא לעוותי דהרי קמי שמיא גליא דירד השער קודם שיבוא הזמן ההוא שיהיו מחזיקין בו. דאף דאם האדם שלח שליח לשכור לו דבר ואח"כ הוזל השער בוודאי א"י לומר לתקוני שדרתיך וכו' דהרי לא שינה בשליחות וכעין דאיתא בכתובות דף ק"א וק"ב מכל מקום לפענ"ד בשליח שמיא. נהי דאף ריש גרגנותא משמיא מוקמי לי' אבל לענין זה שיהי' ידו כידו ורק מטעם זכי' וקמי שמיא גליא כדלעיל דלית בזה זכי' וא"כ צ"ע אם בהקדש כה"ג מועיל מעשה השליח: אלא דגוף הדבר דמדמה האגודה ביהכנ"ס להקדש צריך לי עיון. הא ביהכנ"ס מדמה הש"ס בנדרים ריש פרק השותפין לחצר השותפין שוב ראיתי שהקשה כן בקצוה"ח הנ"ל מיהא נראה דאין כל ביהכנ"ס שווים בוודאי במקום שקונין מקומות בביהכ"נ לחלוטין הוי כחצר השותפין אבל אם שכרו בית לביהכנ"ס במעות צדקה והם משכירים המקומות לכל איש ואיש לזמן ידוע ובכלות הזמן משכירין מחדש. א"כ עיקר המקום שייך לצדקה ולהקדש. בכה"ג מיירי האגודה וכעין דקי"ל בחו"מ ריש סי' שי"ג דחצר אינו קונה להשוכר. אלא המציאה הוא למשכיר ועיי"ש בש"ך שפלפל בזה א"כ בכה"ג שפיר יש לדמות להקדש. ותליא בפלפול הנ"ל: וא"כ אם בנידון דמעלתו הי' ג"כ השכירות מהמקום באופן הזה ששכרו לצורך ביהכנ"ס ממעות הצדקה והם ישכרו המקומות כנהוג א"כ בכה"ג איכא למימר דלא קנה בשטר הנ"ל ואף דאם נתעלה השער לא הי' יכול לחזור מצד תורת נדר עיין בקידושין דף כ"ח ובתוס' ובר"ן אבל אם ירד השער לא הי' חיוב לעמוד בקציצה ההוא דהמקדש כסף קנה לו אמנם גוף הדין דאין יד להקדש אינו מוסכם גם הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף ע"ה פליג על זה גם מרן הגאון בגליון המג"א סוף סימן קנ"ד כ' דאינו מוכרח וגם לכאורה הא דאמרינין בקידושין דף כ"ט דמשיכה קונה להקדש ואין שליח ויד להקדש איכא למימר דתקנתא הוי והפקר ב"ד הפקר ובמקום אחר הארכתי בזה בדברי הר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב גבי ככר הקדש ולא באתי אלא להעיר שלפענ"ד אין הדין הזה ברור דמעשה הגבאים לצורך. יועיל לגרוע כח הצדקה כדלעיל וא"כ וודאי טוב ויפה שיוותר נגד