מהר"ם שיק אורח חיים נד

מהם בעל מחלוקת ומחרחר ריב והסכימו כלם לקנוס את האיש ההוא שלא לקנות מצות ולא יעלה לתורה עד ר"ח אייר וגם הדברים אשר נדב לביהכנ"ס היינו יד להראות להקורא בתורה וגם נדב שוויתי לעמוד לפני העמוד שנדר זה שנה החזירו לו עתה יען כי הוא מתפאר ומזלזל אותם ומתחרחר עמהם עי"ז שיש לו חלק גדול כביה"כ יותר מהם. והם רוצים לקנות דברים כאלו ממעות הציבור. והאיש הנ"ל קיבל עליהם בערכאות על מה שהחזירו לו כל הנ"ל. ובא הדבר מהערכאות לפני מעלתו ני' לשפוט להם. והביא מעלתו דעת הלבוש דהיכא דרוצים לבנות משלהם לא שייך הדין שפסק שם בסי' קנ"ג סעי' י"ז דאין לשנות וביקש לשמוע דעתי בזה והנראה לפענ"ד דהנה יש ב' טעמים דאסור לשנות אחד משום דרכי שלוס כדקי"ל באו"ח סי' קנ"ג סעי' י"ז. וטעם ב' משום חזקה דקי"ל בחו"מ סי' קמ"ט דהמחזיק במצוה יש לו חזקה וכן מבואר באו"ח סוסי' קנ"ג. ובדברי ב"י שם בסי' קנ"ג יש סתירה שהביא סמוך לזה בשם המרדכי סו"פ בני העיר דמי שרגיל לקנות יין להבדלה אם אחר רוצה ליתן יותר לצדקה יוכל ליתן למי שנותן יותר דאין ירושה במצות. וא"כ משמע שאין חזקה במצות וכבר הביא בס' אמרי אש סימן קט"ז להקשות כן. והביא בשם שכה"ג שם כמה חילוקים. ולפענ"ד הדבר פשוט הנה לענין חזקה מבואר בד"מ סי' קמ"ט ב' תנאים כי היכא דלהוי חזקה אחד שיהי' חזקה הבאה מחמת טענה (דהיינו שנתנו לו או מחלו כנגדו) ותנאי הב' כ' שם הרמ"א דהא דיש לו חזקה שיקראו בס"ת שלו היינו אם הי' להם ס"ת אחר. אבל אם לא היה להם ס"ת אחר אין כאן חזקה דהא דהניחו אותו מעיקרא משום דלא הי' להם ס"ת אחרת עיי"ש. והיינו דאדעתא דהכי לא מחלו: ולפי"ז נראה דזה שייך רק בדבר עליו רק משום זכות נגד שארי ב"ב שפיר יש מקום לטעון טענת חזקה בכה"ג שמחלו לו את הזכות הזה אבל אם יש בדבר זה זכות הקדש או זכות הצדקה מי יוכל למחול זכות הקדש וצדקה ויש עוד איכא בנייהו דאיכא למימר דוקא לדידי' מחלו ולא לבניו ואין ירושה במצות ורק משום מחילה ובזה נראה לי לקיים תירוץ השיורי הכנה"ג שכ' לתרץ דהא דכתב המרדכי דאין לו חזקה היינו כשמת אין לזרעו חזקה והקשה בתשובות אמרי א"ש בסי' הנ"ל דבספר חסידים כתוב בהדיא בסי' תשס"ד ותשס"ה אפילו לו לבדו ג"כ אין חזקה ולפענ"ד תדווייהו איתנייהו דחדא תליא באידך דלכך אין לזרעו חזקה דניהו דמחלו נגדו אבל לנגד יורשיו לא מחלו דקי"ל בחו"מ סי' קע"ו סעי' י"ט באחד מהשותפין שמת דנתבטל השותפות עיי"ש בסמ"ע. דיוכלו לתלות שרק לו מחלו משום דידעו שהוא עוסק בצרכי ציבור טפי או שאר טעמים. כדאמרינין לענין שותפין. וכיון דהטעם רק משום מחילה א"כ במעות הצדקה מי יוכל למחול זכות הצדקה אפילו פרוטה אחת: וא"כ כוונת המרדכי דאין ירושה במצות משום כשמת נתבטל השותפות דרק לשותף מחלו משום דעסיק טפי או טעם אחר וממילא ה"ה אם קנה רק על ידו שנתן מעות לצדקה אפילו מחלו לו אין כאן מחילה. ובזה מיושב נמי מה דפסק באו"ח סי' קנ"ג סעי' י"ז באם הי' ביהכ"נ בבית אחד מאחד מאנשי העיר אינם יכולין לשנות והוא ממהרי"ק שורש קי"א והטעם שם משום דרכי שלום עיי"ש. וקשה ת"ל משום חזקה וכן הקשה בספר אמרי א"ש בסי' הנ"ל אמנם להנ"ל א"ש כיון דבעינין טענה לחזקה דכתב הד"מ ורמ"א בסוף סי' קמ"ט דאם אין לו ס"ת אחרת אין כאן טענת חזקה וא"כ בביהכ"נ הנ"ל בתשובת מהרי"ק שלא הי' ביהכנ"ס אחרת כאן אין שייך טענת חזקה ולכך הוכרח לומר משום דרכי שלום שלא הי' לו טענה וחזקה שאין עמה טענה לא מקרי חזקה ולכך הוצרך לומר הטעם משום דרכי שלום ומשום חשדא. ומטעם זה לא הבנתי מ"ש בספר אמרי א"ש שם דלמאי הוצרכו בתעניות כ"ח הנביאים להתנות שיביאו רק משלהם תיפוק לי' מכח חזקה ולפענ"ד בכה"ג כיון שלא הי' לאחרים עצים לא חשיבא חזקה וא"ש מיהו גם תירץ האמרי א"ש נראה לפענ"ד אמת לתרץ הקושיות הנ"ל על מהרי"ק שכ' דהיכא דנשתנה הענין לא שייך חזקה ומחילה דאיכא למימר אדעתא דהכי לא מחלו ואיכא למימר דחד תירוץ הוא עם תירץ שלי ועכ"פ לפי"ז נהי דמשום חזקה ליכא מכל מקום משום דרכי שלום איכא מיהו נראה דזה דווקא אם לא נעשה שינוי במחזיק אבל אם נעשה שינוי במחזיק וכו' שנתקלקל נראה דאפילו משום דרכי שלום אין חשש והיינו שכתב במג"א סימן שס"ו סק"ז דהיכא דאיכא טעמא רבא משנין והיינו מ"ש המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ט וכ"ש היכא דאיכא משום ריב ומצה. וראי' ברורה לזה מברכות דף כ"ז ע"ב דעברוהו לר"ג משום ריב וא"כ בנידון שלנו שמה שהחזירו לו חפציו א"י ליטעון חזקה דהרי אז לא הי' להם שיוויתי אחרת והרמ"א פסק דבאין להם ס"ת אחרת אין חזקה ואי משום ד"ש נמי אין משנין הרי כאן אדרבה עי"ז שהניחו אותו ליתן חפציו נעשה ריב ומצה. וכ"ש למה שהבאתי ראי' מר"ג שטעם ריב דוחה נמי חזקה. וא"כ יש לן קו"ח בן בנו של קו"ח בנידון הנ"ל ותו דזה הוא בוודאי בכלל טעמא רבה שכ' המג"א בסימן ס"ו הנ"ל דאם אמרו בסוף גיטין אשה רעה (והיינו רעה במדותיה כדקי"ל באה"ע סי' קי"ט) מצוה לגרשה אע"ג דקשין גירושין דיליף לה מקרא דגרש לץ ויצא מדון וא"כ לאו דווקא אשה דבקרא איש כתוב וא"כ נראה לי פשוט דאין לו טענות לא משום חזקה ולא משום דאין משנין וכ"ש דאינו יכול לתבוע טענות דמים מה שביישו אותו בזה או טענות כיוצא בזה. ומכל מקום נראה לפענ"ד דאע"ג דאין לו טענה מ"מ אין להם רשות להוציא השויתי ממקומו מצד חזקת השיויתי: דהנה גוף חזקת המצוה וחזקת כבוד חקר בתשובות אמרי א"ש שם: מנ"ל דהא בדבר שאין בו ממש אין שייך חזקה ואין מחזיקין באויר ורצה לומר דהראי' מתענית דף כ"ח הנ"ל. וזה קשה התם משום תנאי שהתנו ותיקנו ויש כח ביד הגדולים וכ"ש הנביאים לתקן דברים לפי הצורך ולי נראה דשורש חזקה ההוא הוא מהירושלמי פ' הבונה הלכה ג' דיליף מקרא דקרש שזכה בצפון יהא לעולם בצפון דכתיב כמשפטו ואפילו אין בו משום הורדה עיי"ש ומינה מייתי התם דבני רב אושעי' דזכו לילך בראש ואחריהם בני בר פזי אע"ג דאחרי כן התחתנו בני בר פזי עם הנשיא פסק רב אמי דילפינן מקרשים. ואין בני בר פזי דוחין לבני רב אושעי' ואח"כ מביא דבני בולווטיא ובני פגניא וכו' דנעשה בני פגניא ת"ק ופסק ר' יוחנן בכה"ג אין חזקה דת"ח קודם. והמעיין שם בירושלמי יראה דבין החזיק לאותו מצוה ובין לאותו כבוד כל ששניהם שווים או אפשר ששניהם שווים אין רשאין לשנות ונשאר הדבר בחזקתו ובמשפטו בין שהוא גברא או כלי או איזה חפץ נמי יש לו משפט הזה ובמג"א סי' ח' ס"קו הביא זה גם לענין תשמישי מצוה כגון טלית אע"ג דלכאורה דמהראי' מקרשים איכא למימר דדוקא בתשמישי קדושה אמרינן כן מכל מקום מהירושלמי דמייתי משם ראי' לענין כניסה ויציאה בראש לקדם את הנשיא מבואר דאין חילוק: ולכאורה קשה מהירושלמי הנ"ל על דברי הד"מ הנ"ל שהבאתי דסובר דבעינן דוקא חזקה שיש עמה טענה דבקרשים מאו טענה הוי ונראה לחלק בדבר שיש לחבירו טענה וזכות וחיוב לו כמו לחבירו כמו ס"ת ושאר צרכי ציבור המחוייבין כלם ובני העיר כופין זה את זה כדאיתא כחו"מ סי' קס"ג והוא הדין שארי מצות וכשאחד עושה כאלו מוציא את כלם. וכאלו הוא שליח של כלם ושליח בע"כ לא אשכחן ולכך צריך לחזקה כזו טענה וא"כ נכון הראי' כשם שאם אין לאחד טענה ושווין אין לשנות ה"ה דנוכל למילף מיני' היכא דיש לשניהם טענה. זה טוען שלו הזכות וזה טוען טענת מחילה שמחלו לו אז אזלינן בתר חזקה כל זמן שלא נשתנה הענין לגמרי ובאמת מ"ש המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ט דאפילו מע"ה לת"ח אין לשנות צ"ע מהירושלמי הנ"ל ותשובת הראב"ח שהעתיק המג"א זה ממנו. אין בידי לעיין בו וצ"ע: ועפ"י האמור גם בנידון הנ"ל יש לדון על ב' דברים חזקת גברא כבר כתבתי שאין לו. אמנם עדיין יש חזקת משפט של החפץ עצמו והחפץ לא פשע ולא חטא וטובי' חטא וזינגד מינגד וכיון שיש משפט לעצים א"כ במה נאבד משפטו. ועניני ביהכנ"ס לדעת הר"ן ר"פ בני העיר מקרי תשמישי קדושה ואפילו להרמב"ן שם דמקרי תשמישי מצוה. מ"מ הא גם בתשמישי מצוה כתב המג"א הנ"ל כן וכ"ש הכא. ואם שאחרים רוצים נמי לזכות בההידור מצוה ההוא יקנו אותו השיויתי עצמו ולא יוציאו אותה ממקומה אלא ימסור אותה לציבור ולא תקרא עוד על שמו. ומלבד שנראה לפענ"ד הדין כן גם עי"ז יבוא כל אחד על מקומו בשלום ויהי' לפשרה מקום ביניהם שאם אמנם שראוי לאיש שהוא בעל מחלוקה לקנוס אותו ואם חכז"ל העבירו את ר"ג מנשיאתו כמבואר בברכות ובסוף פ' הזה מייתו דברכו את ר"א על שהחזיק במחלוקת ואם זה במילי דשמיא ובעמודי העולם כן. במילי דכדי ובעמא דארעא לא כ"ש והוא בכ"ד דברים ביו"ד סי' של"ד וגם שהלך לקבול על זה בערכאות וכי אין דין בישראל ויעיין בדברי מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סימן שפ"ט וא"כ ראוי לענשו בשאר דברים מ"מ השלום אהוב והפשר נרצה וה' יברך את עמו בשלום: תשובה ע"ה עוד להרב הנ"ל: עוד, שאל בס"ת שנשבר העץ חיים של ימין ולאחר התיקון נתקטן ואין אפשר ליתנו עוד בימין אי רשאין להחליף של ימין לשמאול ושמאול לימין אי יש לדמות זה למ"ש בפסיקתא על והקימות את המשכן כמשפטו קרש שזכה להנתן בצפון לא ינתן בדרום עכ"ל הנה באמת בדין דקרשים הנ"ל יליף המג"א בשם של"ה באו"ח סי' ח' סק"ו לענין טלית אע"ג דהם רק תשמישי מצוה דנזרקין מ"מ בשעת מצותו דחייבין עליהן שלא לבזותן כמבואר באו"ח סי' כ"א ס"ל דדינו כתשמיש קדושה כדיליף הירושלמי בשבת פ' הבונה ה"ג גם לענין