מהר"ם שיק אורח חיים נג

קי"ל בחו"מ סי' קע"ה דאם אין נפ"מ רשאין לחלוק בלא דעת חברו. אף על גב דאחין שחלקו הוין כלקוחות אין יכולין לעכב חלק שותפין אחרים שיהא חלקם מונח עד שיבוא אליהו וזה נהנה וזה לא חסר כופין עלה. כ"ש היכא דזכות הוא להם דביהכ"נ הישנה הי' קטן מהכיל וזכין לאדם שלא בפניו ושותף יוכל למכור בלא חבירו אם הגיע זמנו למכור כדקי"ל בחו"מ סי' קע"ו ובסנהדרין בדברי אגדה דף ל"ט ע"א השיבה ברתא דר"ג לסטים באו הלילה ונטלו של כסף והניחו של זהב וכו' וה"נ כיון דבנו להם ביהכ"נ טובה ויפה מן הראשונה למה יעכבו אדרבה זכות הוא להם. איברא דהפרמ"ג שם בטו"ז סק"ו ובמג"א ס"קיו כתב דלהמג"א הטעם משום דביהכ"נ דרבים קדושתה אלים ואינה נפקעת וא"כ אין ראי' משותפין אך בירושלמי ר"פ בני העיר לא קאמר הטעם בביהכ"נ של כרכים אלא משום דאני אומר אחד בסוף העולם יש לו חלק וקנין בו. וכן הביאו הפוסקי' הראשונים. וכיון דמשום קנין אתינן עלה א"כ נראה כמ"ש לעיל כיון דזכות הוא להם. אין מעכב במה שיש להם קנין בו וראי' מהא דרשאי לסתור כדלעיל ומה שפירש המג"א שם בס"ק י"ו דהשלחן ערוך מיירי בכה"ג דבנו חדשה דאל"כ גם בכפרים אין למכור אלא מיירי בבנו חדשה. ואפי"ה אסור בכרכין כ"כ המג"א והמעיין בר"ן וברמב"ן בחי' ר"פ בני העיר יראה דלא כיוונו לזה שהרי דימו זה להפריש ז' אתרוגים לז' ימים. וא"כ מיירי בהיו מעיקר' ב' ביהכנ"ס כדי שיהא להם לעת הצורך. אבל אם אין צורך אלא לחד ביהכ"נ ובנו חדשה תחת הישנה לא נשמע שם יעוי"ש ואפי"ה אין ראי' מכאן למ"ש הטו"ז בסי' קנ"ב דהיכא דיש ביהכ"נ קבוע אחרת רשאין לסתור דהמעיין בר"ן יראה דהכא שאני הואיל וא"צ אלא לביהכ"נ אחת פעמים לזו ופעמים לזו ולא אקצי' אלא לשעתה. אבל בצריך לב' בתי הכנסיו' איכא למימר דאסור לסתור עכ"פ המעיין בר"ן וברמב"ן בחי' יראה דלא כיוונו לפירוש המג"א. וא"כ אין ראי' לדבריו. אדרבה נראה לפענ"ד ראי' כדלעיל לדברי הטו"ז. מכל מקום אין דעתי מכרעת: מכ"ש שרבותינו הגאונים האחרונים תשובת מהר"מ לובלין הנ"ל והנוב"י והחת"ס הנ"ל מכלם נראה דלא ס"ל כהטורי זהב ועלינו לשמוע בקולם ומכל מקום אם לא נתנו אחרים לביהכ"נ וגם לפי הדת של השררה ברוב הפעמים אין השר מניח להיות ב' בתי כנסיות בעיר אחת וא"כ הוי כאית בי' תיוהא וכמו"ש הנוב"י הנ"ל אפשר דיש להקל. אמנם כיון דההיתר דזכות הוא לכל מי שיש לו חלק בביהכ"נ היינו אם בונין כמו שהיתה בנוי' הישנה הבימה באמצע אבל אם רוצים לבנות כאשר רגילים עתה החדשים אשר חדשות יחפצו גם בעניני הדת בכה"ג ליכא למימר דמסתמא ניחא להו לכ"ע כמ"ש מרן זצ"ל בחת"ס חאו"ח בסי' כ"ח דבלא"ה יש לנו לעמוד בפרץ להקים מוסדי דור ודור והמקום יהיה בעזרו להעמיד הדבר על מכונו ועל מקומו יבוא בשלום. דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ע"ג להרב המופלא ומופלג בתורה וביראה החרוץ ושנון ובקי בתורה מוה' אהרן שמואל אסאד ני' אבדק"ק קאטה יע"א: אשר ביקש ממני לחות דעתי ע"ד מכירת ביהכ"נ בעיר מארקפלאטץ שהקרקע להשררה והקהל בנו על הקרקע זה שנים רבות בית הכנסת משלהם ועתה נתקרב שם בית תפלה לנוצרים והשררה רוצה ליקח את הבית הכנסת לצרכו וליתן לקהל עצים ואבנים אחרים עבורו שיבנו להם ביהכ"נ במקום אחר ונשאל מעלתו אם הקהל מחוייבים לבזבז ממון הרבה להשתדל אצל השרים שיניחו להם את ביהכ"נ הישנה. על הספק אם יועיל כלל ההשתדלות ואדרבה יש לחוש אולי יכעוס עליהם השר אשר ביהכ"נ הנ"ל בנוי בשלו ויעשה ח"ו להם רעה כי שר גדול הוא. זהו תוכן שאלתו. והנה כבר נפסק ההלכה דביהכ"נ של כרכים אינה נמכרת אפילו אם בנו אותה משלהם. אלא א"כ תלו אותה בדעת יחיד או רבים כדאיתא באו"ח סי' קנ"ג וביהכ"נ אפילו שכורה בידם הדין כן. וכ"ש כאן שבנו משלהם יש לה קדושת ביהכ"נ כמ"ש מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' רכ"ה מיהו היינו כל זמן שרוצה המוכר לקיים מכירתו אבל כשרוצה לסלק את הלוקח ודינא דמלכותא וחוקי המדינה הם כפי מה שכתב נמי בחת"ס חאו"ח בסימן ל' דאם רוצה המוכר להחזיר המעות לשלם בעד העצים והאבנים שבנה הלוקח משלם לפי שומא ומוכרח הלוקח לחזור לו במכירות כאלו שאינם לחלוטין על כרחך בנו רק אדעת המוכר שאם ירצה המוכר לשלם או להחליף יחול הקדושה על הדמים או על החליפין. כפי מה שיתפשרו וא"כ הוי כמו דאמרינן גבי רב אשי ר"פ בני העיר. כיון דכ"ע כפופין לי' אדעתא דידי' התנדבו וה"נ כלהו עלמא כפופין לחוקי המדינה ואדעתא דידהו התנדבו ואפילו אין דין ישראל כדינם כיון דהוא בקרקע של גוי אזלינן בתר דינם כדאיתא בחו"מ סי' קצ"ד סעי' ב' וביאר הש"ך בסימן ע"ג ס"ק ל"ט הטעם כן. מכ"ש בנידן הנ"ל דאיכא למימר דגם בדינינו הדין כן וכמו שכ' מעלתו עפ"י מאי דקי"ל בחו"מ סי' שע"ה סעי' ז' גבי חצרות. ובאמת אין ראי' מהתם דזיל בתר טעמא התם כמ"ש שם הסמ"ע סק"יד דמסתמא אומדין דעת דאדעתא דהכי בנאו שישאר אבל ביהכנ"ס איכא למימר אומדן דעת בהיפוך שיקחו לעצמן האבנים המקודשים בקדושת ביהכנ"ס אמנם תרווייהו להדדי כיון דעפ"י חוקי המדינה רשאי המוכר ליקח ולסלק את הלוקח א"כ שפיר הוי אומדן דעת דאדעתא דהכי בנאו וממילא גם בדיני ישראל הדין כן. וא"כ אם נתברר שקנו הקרקע מהשר עפ"י אופן וחקים הנ"ל רשאין למכור: אמנם אפשר לפקפק אם הדין נותן שמחוייבים הציבור להשתדל לעשות הוצאות ע"ז שיניחו להם את הביהכנ"ס אולי ע"ז סמכו והתנדבו נדבתם. ונראה דאפי"ה נראה להתיר דהרי אנשי העיר וטוביה לפי הנראה מדברי מעלתו מסכימים להחליף. וא"כ מצד חלק יושבי העיר כמבואר בסי' קנ"ג סעי' ט' אפילו להשתמש שם כל תשמיש "מותר" אלא שאנו באין לאסור מצד חלק האנשים דעלמא ואפילו אם נותנים להם ביהכנ"ס אחרת לדעת המג"א שם ס"ק ט"ו אין להם רשות למכור אבל מ"מ אין חייבין להציל בממונם את של אחרים כדפריך בב"מ דף צ"ג ע"ב וכי הוא מחוייב באונסין. ומשני דלוקח מבעה"ב. וכאן לא שייך זה ובש"ח קיי"ל בחו"מ סי' רצ"א סעי' ח' דאין צריך לפזר ממון כדי שיציל לשל חבירו: וא"כ שוב נשאר היתר הראשון דעל כרחך דאדעתא דהכי קנו והתנדבו היינו אדעתא דחוקי המדינה הקדישו ואין לומר דמכל מקום מצד דבר קדוש הם מחוייבים לפדות ולהציל שלא תחליט דבר קדוש ביניהם וכמבואר ביו"ד סי' רפ"א בס"ת. ועיין בזה בתשובת מרן זצ"ל חאו"ח סי' ל"ב דהרי אם מחוייבין לפדות הקדושה אין החיוב דוקא על הציבור ההוא דהרי יותר החיוב על הבעלים ובזה עצמו שלא יעכבו להחליפו ויופקע הקדושה מן הבהכנ"ס הישנה על החדשה יהי' פדיון לדבר קודש מיד הגוים וא"כ מצד פדיון דבר קודש מחוייבין הבעלים לוותר על שלהן ולהסכים דעתם לדעת הקהל וא"כ זכות הוא להם במה שעושין הציבור בשבילם ומזכין להם וזכין לאדם שלא בפניו וממילא יופקע ויהא פדיון להקדושה כן נראה לפענ"ד נכון: ועוד. נראה מטעם אחר דהרי בחו"מ סימן שנ"ט סעי' ב' יש אומרים שאם התשלומין הם בעין ויפין מותר ליטול של חברו ולזכות לו הדבר היפה ממנו דזכין לאדם שלא בפניו ואפילו לדיעה הראשונת נראה עכ"פ דבשותפין לכ"ע מותר כיון דקי"ל בחו"מ סי' קע"ו סעי' כ"ח דבמידי דאית לי' פסידא לשותף יכול לחלק בלא דעת חברו אע"ג דקי"ל דאחין ושותפין שחלקו לקוחות הן וא"כ איך הוא מוכר ולוקח את של חברו בלא דעתו וא"כ דאומדנא יש דאדעתא דהכי נשתתפו שלא יהא אחד יכול לעכב על שותפו במידי דאית לי' פסידא ומה לי שמחלק בלא דעתו או נותן ומזכה לו דבר חדש לגמרי כיון דשותפין שחלקו לקוחות וניתן להם דבר חדש דהיינו חלק שלו א"כ מה לי חלק שלו או מידי אחרינא וכיון דבמידי דלית בי' קדושה הדין כן הוא הדין בשותפות ביהכ"נ כיון דרק מכח רשות וחלק דעלמא אנו באין לעכב וכיון דאין לו רשות לעכב ממילא פסקה הקדושה. ונהי דהפרמ"ג רצה לומר בכרכים עוד טעם משום דאלים קדושת ביהכ"נ דרבים בכרכים בירושלמי מבואר דרק משום חלק דרבים אתאינין עלה א"כ שפיר י"ל כנ"ל דבשותף היכא דמזכה לי' מידי אחרינא לכ"ע רשאי ובזה מסולק קושית המג"א בסי' קנ"ג סקי"ו יע"ש בדבריו דאי מזכין להם ביהכנ"ס אחר רשאין וכ"כ הא"ר שם ואפי"ה שפיר אמרינין בר"פ בני העיר דביהכנ"ס של כרכים אינו מטמא בנגעים מטעם שאינו רשאי למכור שהרי לעולם צריכין ולכל הפחות להחליף על ביהכנ"ס אחר אבל להפקיע הקדושה לקחת הממון לצורך עצמן אסור וא"כ אינו שלהם: ומטעם הנ"ל נראה לפענ"ד בנידון דלעיל אם חוקי המדינה הן שיכולין המוכרים לחזור ולתת דמים כפי אשר ישימו ואין הלוקח יכול לעכב המוכר מוכר עפ"י חוקי המדינה ואין הציבור מחוייבין לפזר ממון על זה אמנם מלשון השאלה נראה דהיתה המכירה מכירה מוחלטת ורק באלמות רוצה השר בחזרה ובכה"ג לא שייכו טעמים הראשונים שכתבתי לעיל ואין כאן להתיר אלא מטעם האחרון והמג"א הנ"ל נראה דלא ס"ל כן וגם אפילו בכפרים יש להדר שתשאר ביד ישראל דנהי דבסי' קנ"ג סעי' ט' הנ"ל פסק דרשאין לעשות כל צרכיו הר"ן בר"פ בני העיר בשם הראב"ד סובר דתשמיש מגונה אסור אפילו במכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר ולכך יש להשתדל אם אפשר שתשאר הבהכנ"ס בידם או להשתדל שלכל הפחות לא ישתמשו בו תשמיש מגונה והנראה לפענ"ד כתבתי: תשובה ע"ד עוד להנ"ל: אשר ביקש ממני לחוות דעתי באנשי ישוב אחד שהן ט' ב"ב ואחד,