מהר"ם שיק אורח חיים נ

ישתמשו בו לקודש כדקי"ל בסי' קנ"ג גם לענין בית הכנסת: אמנם כל הנ"ל הפלפול אם עתה אינו מאוס אלא מכח שהי' בו מעיקרא דבר מאוס. אבל עתה כתב לן מעלתו ני' שעדיין מאיסתי' עלי' וא"א לנקות הזוהמא אשר על הקורה. אלא שרוצין לצייר. וע"י סיד וכיור מסתפק מעלתו ני' אי עדיין שם מאוס עליו והנה ציור אינו כצבוע שכתבנו למעלה בשם מרן זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' ל"ט דהוי שינוי גמור. דהתם אינו חוזר לברייתו משא"כ כאן. אמנם בדבר זה לא אוכל לדון ואין לאדם בזה אלא מה שעיניו רואות דהנה דבר מאוס אינו כשאר איסור דיש לו דין מה"ת אלא תליא בטבע האדם. ואית בי' קולי וחומרי. ואם אינו מאוס לו ודעתו יפה אמרינן בגמרא ופסקו בש"ע סי' ס"ו דבצים המוזרות מי שדעתו יפה יאכלם. וכיוצא בזה אמרו במקום שאינו מאוס כ"כ או בדבר שאינו מאוס כ"כ בכל הללו אזלינן בתר הרוב ולא מקרי מאוס לאוסרו לגבוה: ושוב יש בו חומרא למי שהוא מאוס לו אפילו אית בי' ששים כ' הש"ך ביו"ד סי' ק"ד דאסור אפילו למצוה ולכאור' הבאתי ראי' לזה דלא כהטו"ז דכתב דמועיל ששים דהרי אמרו בבכורות דף מ"ד ע"ב דלא ישתין אדם מים ע"ג כלי חרס דהני מדורי דבבל מהדרו מים לעין עיטם. והרי בוודאי יש ס' ואפי"ה אסור. מכל מקום היינו בדבר מאוס. אבל אם יציירן ויהי' נחמד למראה שיהא דעתו של אדם אף אחר הציור והכיור קוצה בו אינו נראה לי ולא אוכל להבין וכמדומה לי שאז לא יהא שום אדם קיצה בו שהרי האדם יראה לעינים ועינא וליבא סרסרי דעבירה נינהו ואפילו נימא מכח ידיעתן שהו' מקודם מאוס יהי' גם עתה המיאוס על זכרונו. כי לדעתי שוב יבא העין ויראה כי הוא נחמד למראה ולא יקוץ בו. וטוב מראה עינים מהלוך נפש כתיב וא"כ הציור הזה עושה רק שיהא דעתו של אדם יפה. וא"כ כיון דעתה אינו מאוס שוב אין לנו לדון רק מכח שהי' מאוס. ומזה כבר דברנו: אמנם שוב נפל בדעתי שהרי אמרו בסנהדרין דף ל"ט דלכך נבראת האשה בהיות האדם ישן שלא יראה אותה בניוולה ותמאס עליו משמע דראיה דמעיקרא פועל שגם אח"כ יהא נמאס בעיניו. אמנם אין לאדם בזה אלא מה שעיניו רואות ואם הדבר יפה ומקובל בעיניו ובעיני כל הרואים אי אפשר לומר עליו שהוא מאוס ונפשו של אדם יקיץ בו משום שהי' מאוס מעיקרא והש"ס אמר רק דמלתא דעדיפא מיני' עבד השי"ת עם האדם במה שלא ראה מעולם בבזיונה ובניוולה איברא דעדיין יש לדון דאם אמנם דהצד הנראה לנו בכיור וציור אינו מאוס מכל מקום הקורה בעצמה מתחת הציור הלוא היא מאוס. והקורה כולה משמשת למצוה ואפילו העלי' והגג נתקדש ומשמש למצוה. ואם כן איך ישתמש דבר שתוכו מאוס למצוה: מכל מקום גם זה נראה דלית בי' חששא. דמיאוס אינו שוה בכל אפין ומאוס לשתי' או אכילה צריך לדון על כל חלק מחלקיו אם הוא מאוס או לא אבל לבנות אצלו מקרי רק מאוס אם מה שהוא נראה הוא מאוס. אבל חלק שבתוכו מאי איכפת לן בזה. ומי יתן ויקרא לו שם מאוס לבנות בו משום שתוכו הוא מאוס. וא"כ איכא למימר כיון דמה שנראה לנו הוא יפה ונחמד לא מקרי כלל מאוס אפי' אם מה שתחת הציור הוא מאוס. מכל מקום לבנות בו אינו מאוס דלבנות בו קפדינן רק על חלק הנראה וא"כ אפשר דבכה"ג לא הוי מאוס. וא"כ באנו לדון בזה רק על מה שכבר הי' מאוס. ומזה כבר דברנו ואסיים בברכה ושלום: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ס"ט נשאלתי חדר שהוא סמוך לביהמ"ד ולא הוקבע להיות סניף להבהמ"ד אלא דלפעמים ברוב עם התפללו שם ועתה רוצים לעשות באותו חדר מקוה מעיין לטבול בו אנשים ונשים. ושאלו אותי אם רשאין לעשות שם מקוה דהרי בביהכ"נ או בבית המדרש אסור לעשות דבר בזוי כדאיתא באו"ח סי' ק"נ וסי' קנ"א ומכ"ש מרחץ דהוי דבר בזוי ואין מברכין במרחץ: והנה בגוף הדין אי מקוואות שלנו הם חשובים כמרחץ או לא כבר פלפלו הראשונים והאחרונים בזה ומרן הגאון בעל חת"ס בחלק יו"ד סי' ר"ז כ' די"ל דבצונן לא הוי כמרחץ ואפי"ה פטורה מן המזוזה. משום שאסור לעמוד לפני ה' ערום. מיהו מרן הגאון מייתי שם עובדא דהי' מקוה בחדר שלמדו בו עיי"ש. ולפענ"ד כיון דסתם מקוה הוא עמוקה עשרה ורחבה ד' ואנן קי"ל גוד אסיק מחיצתא באו"ח סי' שמ"ה ומטעם זה גם בגג מקרי רשות היחיד אם אין הגג הולך על המחיצות עיי"ש וא"כ המקוה הוא רשות בפ"ע והחדר רשות בפ"ע. ונהי דביהמ"ד או ביהכ"נ נתקדש מכל מקום אפילו כבית המקדש המחילות לא נתקדשו והא דאמרינן שהי' הכהן טובל ביוה"כ בקודש. וא"כ ע"כ גם המקוואות נתקדשו וכמו שהאריך מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בתשובה שם מכל מקום י"ל דשאני התם משום דקיי"ל אפי' לשכות הבנויים בחול אם הם פתוחים לקודש הם נמי קודש וא"כ ה"נ הרי המקוה מסתמא בצד אחד יש שם מדריגות לעלות וא"כ לא אמרינן גוד אסיק אלא הוי פתוחה לקודש וא"כ שפיר הוי בקודש. אבל זה שייך רק בבית המקדש אבל ביהמ"ד או ביהכ"נ דקי"ל באו"ח ריש סימן קנ"ד דהחצרות הפתוחות לבית הכנסת אינם קדושים. וא"כ שפיר איכא למימר דמקום המקוה לא נתקדשה והוי חדר בפ"ע דגוד אסיק מחיצתא ובזה שפיר מיושב האי עובדא שהביא מרן חת"ס זצ"ל בתשובה שם: מיהו אכתי אין הדבר מוכרח דנהי דהמקוה הוא חדר בפ"ע אבל הרי הוא בזיון שבבית הכנסת או בבית המדרש יהי' חדר אחד אשר הוא מבוזה וצ"ע. אמנם בנידן הנ"ל שלא הזמינו אותו להתפלל אלא שלפעמים התפללו שם. בזה לא נתקדש. דהרי קי"ל לענין תפילין דהכיס שמשימין בו התפילין הוא קדוש רק אם יש בו הני תרי תנאים צר בי' ואזמני' דהיינו דאזמני' מתחילה לשום בתוכו תפילין אבל הרי קי"ל דהזמנא לאו מלתא הוא ולכן צריך ג"כ דצר בי' היינו שהניח התפילין בתוך הכיס ואז הוא נתקדש כדאית' באו"ח סימן מ"ב סעי' ג' וכיון דלענין קדושת תפילין צריך צר בי' ואזמני' ה"ה לביהכ"נ צריך תרווייהו דאזמני' לעולם לביהכ"נ או לביהמ"ד וגם כבר התפללו בו או למדו בו וא"כ בחדר הנ"ל דלא אזמני' אפילו התפללו בו אין בו קדושה וזה מדויק היטב בלשון הש"ע באו"ח סי' קנ"ד דכתב בסעי' א' דאם התפללו בו רק באקראי אין בו שום קדושה. ואח"כ בסעי' ב' כתב דאם שכרו בית להתפלל אין לו דין ביהכ"נ ומזה מדקדקין האחרונים דרק דין ביהכ"נ אין לו. אבל דבר בזוי אסור ליתן שם. והנה בסעי' א' כתב דאם מתפללין שם רק באקראי אין בו משום קדושה דאפילו דבר בזוי ומאוס מותר ליתן לתוכו משום דאין בו שום קדושה. וממילא נבוא להנ"ל בחדר הנ"ל שלא התפללו בו אלא באקראי ובלא"ה לפי הנשמע היו מתפללין בני אדם שאין החדר שלהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדקי"ל ג"כ שם סימן מ"ב כנלע"ד: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה ע' יתענג. על רוב שלום מעתה ועד עולם תלמידי הרב המופלג ומופלא בתורה וביראה החרוץ והשנון כש"ת מוה' וואלף סופר ני' אבדק"ק סנגרוט יע"א: מכתבו קבלתי ושמחתי בו ובתורתו ושאלתו והנה ע"ד אשר נשאלתי ממנו ע"ד פסקי הדינים אשר נדפסו מחדש מאת הרב הצדיק המופלג מוה' הלל ל"ש ני' ואין ביכולתכם לאשרם ולקיימם שלא לדרוש בלשון אשכנ"ז שאצליכם אין שומע בענין אחר ועוד כמה דברים כאלו. הנה הפסקי דינים לא ראיתי אבל כבר נשאלתי מאת הרב הנ"ל על רוב או אפשר על כולם. ומקצתם הסכמתי עליהם עפ"י דין תוה"ק ומקצתם לא הסכמתי עליהם כאשר חנני ה' ית"ש והנה בנידון הג"ל אמת נכון הדבר לכל מי אשר יבחן קורות ומעמד דורינו עין בעין. יראה שמעת שנטו ישראל מדרך אבותינו וחשקו בידיעות נכריות וחכמות חיצוניות ובילדי נכרים יספיקו ולשונות לאומים יהגו נתמעט התורה מישראל ונשתכחה מהרבה נערי בחורי בני ישראל והמצות והיראת שמים פרחה מלבם והרבה פרעות בישראל אפיקורסם ותושעי ישראל ועבריינים ויצאו מהם מה שיצאו וכלם לא התחילו ברשעות ההם אלא בלשונות לאומים וחכמת נכרים להם הם גרמו את כל הרעה הזאת הם הם שחנקו ונטלו חיי התור' והמצות ואם אמרו חכז"ל סנהדרין דף מ"ה סודר שחונקו בו ואבן שהרגו בו אסור בהנאה וצריך קבורה ראוי שנקבל על עצמינו ועל בנינו אחרינו שכל הנ"ל שהרגו וחנקו התורה והמצות והיראת שמים שהם חיינו ואורך ימינו לאסור ולקבור אותם ולא יהא להם שארית בישראל אמנה לא זו בלבד מה שכבר הרסו הרי הנסיון מעיד שבכל יום ויום חללים רבים הפילו שהרוב מהחושקים והדבקים בידיעות נכריות אין בהם יראת שמים. והרא"ש כ' להחכם ר' ישראל מטילטולא על לימוד הפילוסופיא בריך רחמנא די שיזבן מינה. כי בא האות והמופת להסיר לב לומדיה מיראת שמים וכבר האריך הרא"ש בתשוב' כלל נ"ה איך הוא מרחקת האדם מתורה ויסודותיה ואם אנו מוזהרים שלא לילך במקום סכנת הגוף על גשר רעוע וקיר נטוי' שמזכירין עונותיו של אדם כ"ש שבכלל ושמרתם את נפשותיכם הוא שלא ללמוד דברים המרחקים האדם מן התורה ויסודותיה ומיראת שמים ומחיי נפשו ונשמתו ואל תביא ראי' שאנו רואין אנשים שלמדו ידיעות וחכמות אלו ונשארו באמונתם. המיעוט לא תכזב את הרוב. בוודאי הי' בהם י"ש הרבה. ואמונה גדולה ושמירה רבה מן הדברים המושכים לרעה ולאו כל מוחא סביל דא ומה אם ההולך בדרך הישר והפשוט תנן אל תאמין בעצמך וכו' וכ"ש להביא עצמו לידי נסיון ומקום סכנות הנפש. ועוד בה שלישית שאפילו הי' אדם מוחזק בעצמו ולא הי' לו