מהר"ם שיק אורח חיים מח

תשובה ס"ז החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב המאוה"ג המפורסם החריץ מוה' ישראל דוד ני' אבד"קק פעזונג יע"א. מכתבו הנעים עם קונטרס שאלה ותשובה בענין בנין ביהכ"נ במקום שהי' רפת בקר קבלתי ביום א' העבר וראיתי דברי מעלתו ני' והתלהבות ברשפי אש כבוד מקדש מעט כמצוה עלינו לפאר ולכבד ולרומם בית תפלתינו למלך הכבוד. ואשרי השומעים לדבריו שנאמר כי מכבדי אכבד וכו'. וכבר כתבתי מיד ביום א' העבר שלא יסמוך מעלתו עלי בדבר הזה אמנם הואיל ומעלתו ני' כתב שיש צורך גדול בזה ושאין מעלתו ני' עומד בהוראתו בזה וביקש ממני לחות דעתי הנה אומר לו. לא למעשה אלא להעיר וה' יעיר את רוחו עלינו יהי' ה' עמנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ולנידון אשר באנו אני אומר בזה דוודאי הדין עם מעלתו ני' דדבר מאוס לגבוה מן התורה אסור ואפילו אינו מפורש בקרא מ"מ כיון דסברא הוא הקריבהו נא לפחתיך. ודבר שהוא סברא הוא מן התורה. וכדפריך בכתובות דף כ"ב ל"ל קרא סברא הוא ועיין תוס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה ואי בעית אימא וכו' ומ"מ סברא ברורה כזו לכ"ע מן התורה ומטעם זה אע"ג דקרא בקרבן כתיב ובע"ז דף מ"ז ע"א מבעי' לי' אי ילפינן מצוה מקרבן מ"מ כאן דסברא הוא וודאי דגם במצוה סברא הוא ובלא"ה כיון דמאוס איכא ביזוי למצוה בזה וביזוי מצוה אסור מה"ת כדאיתא בשבת דף כ"ב ע"א ואבוה דכלהו דם. וא"כ זה ברור דמאוס אסור מה"ת: איברא נראה דהיינו דווקא כל זמן שהדבר מאוס במקומו ובשעתו ודאי אסור אבל אחר שפינוי הדבר המאוס וסילקו ומירקו וטיהרו את המקום המאוס ההוא אזדא לי' מאוסתי' ומותר ולכאור' ראיה מכריתות דף ו' דאמרינן דאין שורין הציפורן במי רגלים משום שאין מכניסין מי רגלים בעזרה ות"ל דהוי מאוס ואיך יקטירוהו לגבוה אלא ע"כ כיון דאח"כ יסירו המיאוס מותר מיהו ראיתי באבודרהם שכ' הטעם הואיל ואתעריב עם שאר סימני הקטורת. ולפי"ז מש"ס אין ראי' ומדברי האבודרהם לכאורה ראי' בהיפוך ומכל מקום נראה דמהאבודרהם און ראי' ואדרבה יש להביא מהא דאמרו במדרש ילקוט פ' בא דכלב זכה שמעבדין בצואתו עורות לס"ת ולא אמרינן דמאיס כיון דמסלקו ואינו ניכר אח"כ שום מיאוס ועיין בנוב"י מהדורא תנינא חאו"ח סי' ג' מה שהביא ממדרש הזה. ועוד מבואר באו"ח סי' תרמ"ט בהג"הה באתרוג שנקבו אותו עכברים דחותך המאוס וכשר. ואף דהטו"ז שם פליג עלה. מ"מ המג"א והא"ר הסכימו עמו ואע"ג דהמג"א בס"ק י"ח כ' שם הטעם הואיל ולדעת הרבה פוסקים אפילו בלי חיתוך מותר ומ"מ הוא גופיה תמוה וכבר הקשה כן בכפת תמרים בסוכה דף ל"ו ע"ב דמאי שנא נוקבוהו העכברים משמן שנפל בו עכבר דקי"ל באו"ח סי' קנ"ד דפסול למצוה עיי"ש שמחלק קצת ובש"ג ע"ז נ"ב הניח קושיא זו בצ"ע. ולפענ"ד דאנן אמרינן במידי דמאוס לא יתעבד בי' מצוה ולכך בשמן שנפל בו עכבר שכל השמן נעשה מאוס על ידי זה בדבר לח ולכך נפסל למצוה אבל באתרוג נהי שהמקום שניקרו העכברים הוא מאוס אבל הרי גם בלא חלק זה אפשר לצאת בו ומאוס זה עומד לחיתוך וכחיתוך דמי ומקיים מצותו בחלק שאינו מאוס וכיון דאין צורך בחלק המאוס יוצא בו. ונהי דאנן לא קי"ל כן אלא בעינן חיתוך מ"מ בחותך המאוס ממנו לכ"ע כשר וכ"כ הא"ר שם. וא"כ לכאור' בנ"ד אם סילק הדבר מאוס כשר לגבוה והא דאמרינן גבי ביהכ"ס אפילו פינו נמי אסור הרי כתוב בתשובת פ"מ ח"א סי' פ"ז דדווקא אם עדיין רוצה להניח אותו לבית הכסא. אבל אם פינו ממנו על דעת לעשות ממנו בית וכ"ש אם עשה מעשה לזה ביטל שם ביהכ"ס ממנו יעויי"ש. ולכאור' במנחות דף ס"ט גבי חיטין שבגללי בקר פסולין למנחות משמע דלא מועיל רחיצה. מיהו בוודאי התם שאני דגם תוכן נמאס ע"י עיכול וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ד מאיסורי מזבח דין י"ז דפסק שם דמשתחוה לקמה החטין כשרים למנחות דהוי שינוי ולמה לא יהי' גם כאן מותר ע"י שינוי מחטין לקמח ולא מסתבר לומר דע"ז קיל משאר דבר מאוס. אלא וודאי משום דכאן אף תוכן נמאס מיהו אכתי דברי הרמב"ם בפ"ו מאיסורי מזבח דין י"ד קשים שכ' דאם זרעו החטים שבגללי הבהמה הדבר ספק אם עברה מיאוסתן ולכך לא יביא ואם הביא כשר ובמנחות דף ס"ט אמרו בהדי' דע"י זריעה בוודאי אזלא מיאוסתן. אלא דקא מבעי' לי' משום כחישותא וצ"ע ונראה לישב דלהרמב"ם קשיא לי' מ"ש דחטים אלו יהיו פסולין משום כחישותא ולכך מפרש דהא דאמרינן לעיל דאי מסלק הדבר המאוס מותר היינו אם לא נשאר בו רושם דבר המפרסם והמזכיר שהי' בו דבר מאוס אבל אם יש בו רושם המזכיר ומגלה מומו ומאוסו שהי' בו קא מבעי' לי' וא"כ כוונת הש"ס ע"י כחישותא ניכר שהי' בגללי בהמה ועי"ז שוב יש לאסור משום מאיסותא וזה יש לומר גם גבי צפורין ששורין אותו במי רגלים הוא ניכר והוכרח האבודרהם הנ"ל לומר טעמו. עכ"פ לפי"ז מבואר דוקא אם יש בו רושם וניכר שהי' מאוס פסול מספק לכתחילה אבל אם אזדא לגמרי מיאוסתיה אע"ג דאנן ידעינן לי'. אם עתה אינו מאוס שרי. וא"כ הה"ד בנידן שלנו אם אין היכר רושם שרי. ויש להביא ראי' מע"ז ומשמשיה דלדעת המג"א סי' תקפ"ו סעי"ק וי"ו לדעת הטור וש"ע לאחר ביטול הוא מותר אפילו לכתחלה למצוה רק משום איבעי' דרב דמי בע"ז דף מ"ז ע"א עיי"ש במחהש"ק וקשה הא בע"ז מאוסה ולא גרע מצואה דהכתוב קוראה בכמה מקומות את גלליהם שהם כגלל ואפילו אי ע"י ביטול הוי כסילק המאוס מ"מ אי סילוק ופינוי אינו מועיל כיון דמעיקרא הי' מאוס אכתי שם הזה ממאסו. א"כ גם לאחר ביטול הוא מאוסה. וע"כ כיון דהש"ס אתא עלה רק מכח דיש דיחוי אצל מצות. והתוס' בע"ז דף מ"ז ע"א ד"ה אשירה וכו' כתבו הואיל ואינו בידו לבטל יש דיחוי א"כ בדבר דסגי בסילוק וחיתוך וניקוי מדבר המאוס דהוי בידו אמרינן אין דיחוי ולכך שפיר אמרי' כנ"ל. דלאחר שפינו וטיהרו את המאוס שרי: איברא דר"ת והרמב"ן והר"ן שם ס"ל דגם לאחר ביטול מאוס ולכאור' יש להביא ראי' לדבריהם וקשיא לדברי המג"א הנ"ל דהרי בע"ז דף נ"ב ע"ב אמרו דכלים ששמשו בבית חוניו או לע"ז אפילו באופן שאינם נאסרים אפי"ה אסורים לגבוה וכ' הבעל המאור ז"ל שם משום מיאוס ואיך אפשר משמשי ע"ז שהיו נאסרים אלא שנתבטלו יהיו מותרים לגבוה ואפשר דלמג"א אליבא דהטור והש"ע לא קימ"ל כרבי בזה אלא אמרינן דגם כלים ששמשו בבית חוניו שרי וכלים שהזניח אחז שאני דאנן קי"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה וכמו שכ' הבעה"מ ז"ל שה דלמ"ד אדם אוסר דשא"ש פליג על רבי. ולפי"ז הרמב"ם דפסק בפ"ט מביאת מקדש דין י"ד כרבי דכלי בית חוניו אסורים וא"כ כ"ש ע"ז ומשמשי' אפילו לאחר ביטול: אמת דהרמב"ם כתב שם דיראה דאסורים רק לכתחילה ובדיעבד לא פסול והכ"מ כ' שם הטעם כיון דרק משום קנס קנסו וזה צ"ע ותימה הוא למ"ד דאף כלים אסרו לא שייך לומר קנס דזה שייך אי רק כהנים דבני דיעה נינהו קנסו. ואלא ע"כ דהטעם משום מיאוס. וא"כ דלמא אפילו בדיעבד פסול. מידי באמת יש להרמב"ם ז"ל ראי' מסוכה דף ל"ב דאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר אע"ג דשימש בה לע"ז אם היתה של משמשי ע"ז כפרש"י שם ואי היתה ע"ז ממש הרי שמשה ג"כ לע"ז להיות במקומה לעובדה ואין שימוש גדול מזה ואיך תהי' מותרת בדיעבד לגבוה וע"כ בדיעבד שרי אבל לכתחילה לעולם אסור. וא"כ להרמב"ם לא שייך תירוץ המג"א הנ"ל. ולכך באמת להרמב"ם ע"כ ס"ל תי' אחר עיין בכ"מ ריש פ"ח מלולב מ"ש לתרץ דלהרמב"ם יש חילוק בין אם נטעה מתחלה לכך או לא עיי"ש עכ"פ לפי הרמב"ם וסייעתו כל דבר ששימשו לאיסור נאסר לגבוה ולמצוה אפילו לאחר שאזדא אסורייהו. וא"כ נראה דה"ה אם שימש בדבר אחד לדבר מאוס אפילו אם סילק ופינה אח"כ המאוס מכל מקום נאסר דכמו דהתם ע"י ששימש לאיסור נתגנו ונעשו כבסיס וחלק לאיסור ה"נ ע"י שימוש לדבר המאוס נעשה בסיס לו וכחלק ממנו. וא"כ אפילו אם פינו ממנו המיאוס. מ"מ הדבר ששימש למיאוס נתגנה. ולפי"ז אפילו לפמ"ש לעיל בשם הפ"מ דבית הכסא שפינו ע"ד שלא להיות עוד ביה"כ הותר. מ"מ כיון דמחיצתן שמשו נדבר מאוס נתגנה וא"א שישתמשו לצורך מצוה. וא"כ ה"ה בנידון שלנו כיון ששימש הרפת לדבר מאוס יהא אסור לשמש לביהכ"נ אמנם לאחר העיון נראה לי לחלק. דהרי רפת לא דמי לביה"כ. דביה"כ פטור ממזוזה משום דאינו דירת כבוד ובית הרפת חייב במזוזה. וע"כ דחשוב דירת כבוד וצריך ביאור. ונראה דכבר כתב הטו"ז באו"ח סי' פ"ג דהא דמחיצת ביה"כ נאסרים היינו אם לא נעשים אלא לצורך ביה"כ אבל אם נעשים לצורך דבר אחר אפילו אם גם שמשו לביה"כ אינם נאסרים והנה אם נעשה לביה"כ היינו להגן על האדם שלא יתראו פרועים ומגולים ואינו נעשה לכבוד אלא להציל עצמו מן הגנאי והבזיון שיהי' הגנאי רק באותו מקום ולכך לא הוי דירת כבוד. אבל הרפת לא נעשו המחיצות לשמור הזבל או להגן על פרוע של הבהמה אלא עיקרו נעשה לשמור ולהגן על הבהמה וזה צורך וכבוד אדם להיות לו עבודה רבה והזבל ממילא נשתמר בתוכו ולכך שפיר המחיצות נעשו לכבוד וחייבים במזוזה ואפילו לפימ"ש היד הקטנה בהלכות מזוזה דלכך האידנ' אינם נזהרים לקבוע ברפת מזוזה דהאידנ' נפיש זוהמא טפי בבית הרפת מכל מקום בוודאי אין המחיצו' נעשים לזה ולא באו לשמש דבר מגונה או דבר מאוס ולכך נראה דלכ"ע אם מסלקים הדבר המאוס ורוצים לעשות ממנו דירה אין כאן שום מיאוס דהרי גם מעיקרא היו קוראים הדירה דירת כבוד: ולכך אם תיקנו ועשו ממנו ביהכ"נ לפענ"ד אין חשש בזה. דעשוי במקום אשפה. דלעולם לא הי' נקרא על שם האשפה ואין ראי' ממה שהביא מעלתו ני' מחגיגה דף י"ו ע"א שאסרו שאין רצונו