מהר"ם שיק אורח חיים מז

הרשעים לג' חלקים. מינין אפיקורסים. וכופרים והביא שם הלח"מ דברי הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דחולין דגם הכופרים נקראים כמה פעמים בלשון אפיקורסים ובאמת אינם אפיקורסים. אלא כיון שהכפירה מביאו לאפיקורסת יעויי"ש. ובמורה הנבוכים חלק ג' פ' מ"א כתב כל עע"א דהיינו אדוקין) מאמין בקדמות וא"כ ע"כ הוא אפיקורס ולכך לפעמים שם אפיקורס הוא שם הכולל לכל אלו הג' חלקי הרשעים. אמנם מין וכופר הוא שם הפרטי ולפי זה נראה דהטור בקיצור פסקיו סובר דמין הנאמר לענין כתיבת ס"ת דישרף הוא דווקא ומצד שהוא אדוק בע"ז בין יהודי ובין גוי שכותב לשם ע"ז. אבל אפיקורס דהיינו רשעים אחרים אע"ג שהם רשעים כיון שאינם מאמינים בע"ז ואין כותבין לשם ע"ז אין הס"ת אלא פסול אבל לא לשרף. אמנם הרמב"ם סובר בהיפוך דבמין עצמו שאמרו ישרף לא מטעם שם הפרט שלו שהוא מורה על עע"ז. דלא ס"ל להרמב"ם כלל דמטעם שכותב לשם ע"ז או דס"ל כהתבואת שור דעתה אין אדוקין. ורק הפסול במין מטעם שם הכללי שלו שהוא בכלל אפיקורס שאינו מאמין בנבואה ובתורה כלל וכשכותב מעלה בדעתו כאלו כותב דבר אחר. ולא נתקדש כלל. ולכן אין איסור לאבדו. ואפילו למ"ש הש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ב דדוקא לצורך תיקון מותר למחקו היינו כשאינו מתכוין לדבר אחר. אבל כשמתכוון לדבר אחר דהיינו שכוונתו הי' לכתוב יהודה וכ' וכו'. אפילו בלי תיקון רשאין למחקן וכן נראה בס' בני יונה ולפי"ז כאן שכ' הרמב"ם דהוי ככותב לשם דבר אחר רשאין למוחקו ואין אנו צריכין למ"ש בסדר למשנה ריש פ"ו מה' יסוה"ת ולכך בגוי שכתב: דכותב סתמא. באמת הדין דיגנז וכיון שבאפיקורס אין איסור איבוד. ע"כ מצוה לאבדו מטעם הרמב"ם. וכמ"ש הכ"מ שפוסק כר"י בשבת דף קי"ו. ואע"ג דלפי הנראה לפי טעמו של ר' ישמעאל כדי לעשות שלום בין ישראל לאביהם. ונראה דישרא"ל דווקא. נראה דהרמב"ם לאו דווקא ישרא"ל נקט דהרי בפ"א מה' תפילין דין י"ג כ' סתמא אפיקורס. והכא ביסוה"ת י"ל דלרבותא נקט דלא תימא דבישראל יהא קדוש טפי ואסור לשרפו קמ"ל: ועפ"י האמור נראה לישב קושית המג"א בסי' ל"ט ס"קג שהקשה על הר"ן כיון דקי"ל להכעיס הוי מין א"כ יהא דינו כס"ת שכתבו מין ישרף. ובוודאי לטעם שכתב רש"י משום דכותב לשם ע"ז לא קשיא דלא שייך זה בעובר עבירה אחת להכעיס וכ"כ בס' ביאור מרדכי אמנם לפי טעם הרמב"ם תקשה ולפי ענ"ד דין זה דקי"ל להכעיס הוי מין ביאר הרמב"ם במורה ח"ג פי"א כיון דחזינן דפקר בפרהסיא בעבירה אחת. ע"כ שאינו מאמין למצוה זו והוא מהכופרים שדינם להרבה דברים כאפיקורסים כדלעיל. ובזה ישבתי קושית הלח"מ בפ"ג מה' תשובה שהביא הרמב"ם מומרים בפ"ע. והקשה עליו כיון דלהכעיס הוי מין א"כ כבר הביא דין מין ולהנ"ל בראה נהי דאנן קי"ל דמחזיקין לגברא דמסתמא עשה זה מפני שאינו מאמין שרוב הפעמים הוא כן אבל מכל מקום עדיין אפשר שעושה כן מרוע מדותיו אע"ג דמאמין אלא דאנן לא ניחוש לזה אבל שם בהלכות תשובה דמיירי בדין שמים קמ"ל דאפילו אי קמי שמיא גליא דאינו פוקר מצד שאינו מאמין מכל מקום דינו חמור ויורד ואינו עולה אבל עכ"פ לענין כתיבת ס"ת נהי דמחזיקינין לי' דאינו מאמין במצוה ההוא ודינו כגוי וגרע מני' אבל בענין שמקדש לס"ת כיון שמאמין בדיני תורה האחרים הוא מקדש לכל התורה לבר ממצוה ההוא ואסור לאבדו מן התורה ואין הסברא ההוא דמצוה לאבד שמו וזכרו מועיל לאבד ס"ת שיש לו קדושה ואע"ג דלפי טעמא דרבי ישמעאל מק"ו משמע אפילו שמות שנתקדשו רשאין לאבד מטעם קו"ח. מכל מקום מדברי הרמב"ם מבואר דהטעם הזה הוא רק בדרך אסמכתא נאמר ודווקא כשאינו קדוש בלא"ה ולכך שפיר לכ"ע כשכותב מומר להכעיס אינו בשריפה אמנם הב"י ביו"ד סימן קנ"ח כ' דלמ"ד להכעיס הוי מין ס"ת שכתב דינו בשריפה ובס' ביאור מרדכי לא הביא דברי הב"י ההוא ובמחכ"ת אשתמיטתי' והנה הב"י בש"ע או"ח סי' של"ד סעי' כ"א סתם כדעת רש"י והטור הנ"ל דדווקא מינין האדוקים בע"ז ס"ת שלהם דינם בשריפה וסותר למ"ש ביו"ד סימן קנ"ח דלמ"ד להכעיס הוי מין. נמי דינו בשריפה וחזר בש"ע מדבריו ומטעם הנ"ל אמנם ביו"ד סי' רפ"א ובאו"ח סי' ל"ט סתם דמשמע דס"ל להרמב"ם הנ"ל דבכל האפיקורסים דינם בשריפה. דהיינו אפיקורס' שאינם מאמינים בנבואה כלל ובתורה מיהו הש"ך בסי' רפ"א כ' דגם שם כיוון דווקא לאדוקים בע"ז ויש לומר דסמך על או"ח בסי' של"ד וא"ש. אמנם מלתא דתמוה לי חזינן הכא דבאו"ח סי' של"ד הוא מעתיק מס' מהרי"ו. והרי"ו אפשר דסובר כדעת התוס' בחולין דף י"ג דס"ל כן בכל מומר לע"ז דינו כמין כמבוא' שם דף י"ג ע"ב ד"ה שחיטת מין ובמהר"מ לובלין. אבל אנן לא קי"ל כן וצ"ע והי' אפשר לומר דכאן בסי' של"ד מיירי במומרים לע"ז המדבקים לגוים שהביא הרמ"א ביו"ד סוסי' קנ"ח דדינם כלהכעיס מכל מקום תימה דלענין ס"ת הרי אין כאן סתם מחשבתם לע"ז ואינם אדוקים. והרי להכעיס לא גרע לענין ס"ת לפי חזרת הב"י וצ"ע: עכ"פ לפי מה דמפרש דלהרמב"ם בכל אפיקורס שכ' ספרי תנ"ך ישרף. ולהטור ושו"ע דווקא באדוק לע"ז. ויש לומר לכאור' עוד נפ"מ דהנה הבני יונה כ' טעם להתיר בספרים שהדפיסו המיני' דכל היכא דכותב על דעת למכור לא אמרינן שכתבו לשם ע"ז. ולפי האמור י"ל דלהרמב"ם אפי"ה אמרינן דישרף כדי לאבד שמם וזכר כיון דבוודאי לא קידשו וא"כ לפי מה שהסכים בטור ושו"ע כדעת רש"י וסייעתו יהי' אפשר לומר כהיתר הבני יונה הנ"ל ( וראיתי דרש"י בגיטין דף מ"ה ע"ב ד"ה מין שכתב וכו' מין יהודי שאינו מאמין בדברי חכז"ל ואח"כ כ' הטעם משום שכותב לשם ע"ז וזה תימה דהרי ע"ז כתיבא ותנינא דכי משום שאינו מאמין בדברי חכז"ל יכתוב לשם ע"ז, והכ"מ בפ"א מתפילין והב"י בסי' ל"ט הביא בשם רש"י בגיטין דיבר אחד וצ"ע) אמנם בנידון שלנו אין היתר הבני יונה מועיל דהרי כאן אע"ג שכותבן למכור מ"מ חזינן דדעתם שיתפשט כוונתם ומחשבתם. ואיכא למימר אדעתא דידי' כתב ונפל היתר זה בבירא אפילו לדעת הש"ע: ועתה נבא להיתר השני דהנה מכל האמור למעלה היינו אם הספרים היו נכתבים אבל ספרים שלנו שהם בדפוס. כתוב בס' בני יונה עוד היתר דהדפוס מעשה קוף בעלמא הוא והנה סברתו דדפוס מעשה קוף בעלמא איהו. לא נראה מדברי הפוסקים דבתשובת מ"ע סימן צ"ג רצה להתיר גט הנדפס ובגט בעינן וכתב ולפי דבריו יש לישב דברי מהרשד"ם בחיו"ד סי' פ"ד שהביאו הגט פשוט באהע"ז סי' קכ"ה ס"ק ט"ו שכ' למעט בגט דפוס מדכתיב וכתב ולא וחקק והגט פשוט תמה דהרי חק יריכות כשר כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' רע"א ופר"ח באה"ע סי' קכ"ה דדפוס הוא חק יריכות. ולהנ"ל איכא למימר דכיון לדברי הבני יונה דלא איהו כתב אלא דממיל' נעשה אמנם לכאור' יש לתמוה על דברי הבני יונה מדברי הראב"ד ריש פ"ט מהלכות כלי המקדש שכ' שם שאינו חוקק בציץ. אלא מכה בדפוס מלאחריו עד שבולטת מלפניו והאחרוני' הפר"ח באה"ע שם ובס' גט פשוט שם האריכו שכן נראה גם מדברי רש"י בסוגיא דגיטין דף כ' וגם הרמב"ם לא פליג עיי"ש. וצריך לומר דהתם דמכה הט"ס ע"י הדפוס מודה הבני יונה דהוי חקוקה ע"י מכח שדוחק הדפוס על הט"ס והוי מעשה דידי' אע"ג דכתיב וכתב אבל דפוס שלנו דלהוי כתיבה גרע. או נכון יותר לומר דדפוס שלנו הוי ככח כוחו דהרי ע"י מעשיו בכלי ההוא שמהדק הכלי הדפוס נתהדק הנייר ונחקק בו הוי רק ככח כוחו. וכח כוחו ספק אי חשיב כמעשה דידי' כמ"ש התבו"ש ביו"ד סי' ג' וכיון דאינו מעשה שלו ממש איכא למימר דפסול כל היכא דכתיב וכתב. בעינן כח דידי' כמו בזביחה דכתיב וזבחת וכ' הרא"ש בחולין דף ל"א דהוי כאלו כתוב ועשית יעויי"ש וה"ה לענין מינין דלא חשיב למעשה דידי' ולא דמי לציץ דהוי מעשה שלהם ממש ולא כח כוחו אמנם מדברי כל האחרונים המדברים מדפוס לא משמע כן: אמנם כל הנ"ל אם הם עצמם המדפיסים אבל לפי הנראה אין הכת הרשעים ההם מדפיסים בעצמם אלא הם הבעלי דברים. ובעלי הדפוס אחרים הם והפועלים בעבודתייהו טרידו ואינם מכוונים לשם ע"ז וזה מחשב וזה עובד קי"ל בחולין דף ל"ח וביו"ד סימן ד' דלא אמרינן א"כ שוב איכא למימר דתליא דלדעת הטור ושו"ע וסייעתו דהטעם משום שכותבין לע"ז כאן לא שייך זה. ולהרמב"ם אפשר דאסור משום שנקרא על שמם. ומ"מ אין לאבדם. דהרי בגוי שכ' שם כ' דיגנז וה"נ אם יודע ויתברר שהפועלי' אחרי' הם א"כ ספריהן כשאר ספרים שהדפיסו גוים וקרינן בהו ואסור לאבדם ודבר זה צריך להתברר מי הוא הפועל כ"ז כתבתי לפלפול ולא למעשה ובוודאי בעל נפש ירחיק מהם ואקצר ואסיים בברכה כאות נפשו ידידו: ה"ק משה שיק מברעזאווע ולפי המבואר ספרי תנך שביארו ותורגמו החדשים שיש בהם חשש כפירה אם אמנם שאין לקרות בביאורם ותרגומים ההם. אבל המקרא ופרש"י והמפורשים הראשונים אין לאבד כן נראה לפענ"ד ובס' דברי חיים חיו"ד סי' ס' הביא בשם חמיו הגאון זצ"ל לגונזם. והמחבר זצוק"ל כ' שלא ידע טעמו כי בוודאי דבעי שריפה ול"כ פשוט דטעמו או דמספקא לי' אי כהרמב"ם הנ"ל או כפרש"י והש"ך דדווקא במין לע"ז או אפשר דמספקא לי' דדלמא הגירסא בהשגות הראב"ד בפ"ג מתשובה כמ"ש הבעל העיקרים ( מאמר א' פ"ב) הביאו הכ"מ שם דאיכא למימר דאינו מין לפעמים ומספיקא אין רשאין לאבדם זהו מה שנ"ל טעם הגאון זצ"ל שלא כ' לשורפם אלא לגונזם וכנ"ל: