מהר"ם שיק אורח חיים מו

בפסחים דף ס"ד וע"כ כיון דכל פסח הוא מצוה בפני עצמה ופסחו של זה אינו מצוה אצל זה אין שייך כאן אין עושין מצות חבילות. דכל השוחט פסחו עושה מצוה א' בפסח שלו. ופסח חברו אין אצלו מצוה וא"כ ה"ה במילה דהמצוה על האב ובזמן דאיכא אב. ומוהל את בנו אין אחר מצווה עליו ואם ממנה שליח הוא כמותו. ואצלו הוא מצוה אבל האחרת אין מצוה עליו. ע"כ לפענ"ד בכה"ג לא מקרי חבילות וטהרת המצורעים שאני דהוא מצוה על כל הכהנים. וכהן העוסק כאלו הוא שליח של כל הכהנים והוא כמותם והוא פוטר אותם ולפי"ז אפשר לומר בעושין ב' כהנים בפעם אחד. מצוה המוטלת על כל הכהנים. והאחד העושה הוא כשליח של כלם. והוי כעושין בפעם אחד משא"כ בפסח. וא"כ גם במילה. בדאיכא אב. והוא ממנה שליח י"ל דדמי לפסח. כן נראה לפענ"ד: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ס"ה שיל"ת אור ליום ד' ט"ו אלול תר"א לפ"ק פה יערגען: כשמוע קול שופר יחוק לחיים טובים בספר. ה"ה הרב הגדול המופלג בתורה חרוץ ושנון המפורסם כש"ת מו"ה פייש ני' יושב בשבת תחכמוני בק"ק האליטש יע"א: אמרי נועם מעשה אצבעותיו הגיעני על נכון והי' לפי כנופת צופים. וכו' ואשר בדק לן מעכ"ת ני' בדין אי חייבין לעמוד בשעה שאוחזין ס"ת מזמן גלילה עד הכנסתו למקומו אם אין הס"ת על הבימה המוקף מחיצות שנחשב כרשות בפ"ע והספק סובב ע"ד המג"א בסוסי' קמ"ו סק"ו שכ' אם הס"ת מונח במקומו אפילו העומדים על הבימה. א"צ לעמוד אי כוונתו דווקא מונח במקומו: או דבכלל זה נמי בשעה שאוחזין הס"ת ואין ממעט אלא רק בשעה שמראין הכתב לעם עכ"ל בקצרה. הנה זה פשיטא לי לפי ענ"ד דמונח במקומו לאו דווקא. דהנה בס"ת לא כתיב קימה והידור רק דיליף בקידושין דף ל"ג ע"ב מקו"ח אם מלפני לומדי' עומדין וכו'. ולענין קימה בפני ת"ח מספקא לי' שם בגמרא אי רוכב כמהלך וצריך לעמוד לפניו או כיושב דמי וא"צ לעמוד א"כ מבואר דאפילו ישיבה שלא במקומו. א"צ לעמוד. כיון דיושב מחשבתו משוי' לי' למקומו. ועוד יותר ראי' מבוארת ממנחות דף ל"ב ע"ב דשקיל וטרי שם אי מותר לישב על מטה שס"ת מונח עליה ומייתי נמי שם דרב הונא כף כדא לארעא ואנח עלי' ס"ת והדר יתיב מבואר דכל היכא דמונח רשאין לישב. ועדיין יש להסתפק דלמא דווקא כשהס"ת מונח. אבל כשאוחזין אותו בידו אין דרך כבוד כל כך אבל יש ללמוד זה מתוס' מנחות דף ל"ג ע"א בד"ה הא דעבידא וכו' בסוף דבריהם שכתבו צא ולמד ממעשים בכל יום כשס"ת עומד וכו' עומדים. וכשה"צ מושיבו הכל יושבין וכו' וברא"ש בהלכות קטנות לענין מזוזה שם כתוב בלשון אחר צא ולמד וכו' וכשהשליח ציבור בישיבה הכל יושבין וכו' ולכאורה התוס' מיירי בגוונא אחרינא כשהש"צ מושיבו היינו שמניחו על השלחן. כמ"ש המרדכי בהדיא. וא"כ אין ראי' מתוס'. רק בשעה שהוא מונח במקומו על השלחן אמנם הרא"ש שכ' שהש"צ (היינו המגביה הס"ת) בישיבה הכל יושבין. מוכח דאפילו בשעה שאוחזין בשעת גלילה רשאין הכל לישב והמג"א שם ס"ק הנ"ל הביא דברי התוס' במנחות הנ"ל ובוודאי רמז על דברי התוס' והרא"ש הנ"ל. וכיון שהמג"א מפרש שם דהיינו לאותן שעומדין בבימה ה"נ כאן. עכ"פ נראה מדברי הרא"ש דאם אותו שאוחז הס"ת הוא בישיבה חשוב לכבוד כאלו הס"ת מיושב ואפילו לדברי התוספת והמרדכי הנ"ל דלא מוכח מדבריהם כן. מכל מקום כיון דאנן לא קימ"ל כדברי ר"ת בזה הן לענין מזוזה והן לענין ס"ת ותפילין אלא אדרבה דרך עמידה הוא כבוד יותר. א"כ כיון שהוכחנו לעיל דאם הס"ת מונח באיזה מקום א"צ לעמוד ה"ה אם מונח דרך עמידה. או אוחזין אותו דרך עמידה. דהוי כבוד יותר כ"ש דאין צריכין לעמוד ואין צריכין לעמוד אלא כשמראין הכתב לעם מצד המנהג כמבואר בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' רפ"ב: אמנם עדיין נראה מלשון התוס' והרא"ש הנ"ל דדווקא שהס"ת מונח הן דרך עמידה או ישיבה אבל כל זמן שעומדין עמה צריכין לעמוד. אמנם ברמב"ם סוף פרק יו"ד מהלכות ס"ת דין ט' כתב דחייבין לעמוד כשרואין ס"ת כשהוא מהלך עד שיעמוד זה שהוא מהלך ויגיענו למקומו וכתב שם הכ"מ דמקומו לאו דווקא אלא לאפוקי עומד לפוש אבל כשעומד דרך קבע אפילו אינו במקומו. א"צ לעמוד בפניו. והא דקי"ל ביו"ד סימן רמ"ד גבי נשיא שצריכין לעמוד עד שישב במקומו. נמי לאו דווקא דהא ילפינין מהדדי אלא דאם עומד מנא ידעו העולם אי דעתו לעמוד לפוש. או בקביעות אבל ביושב אפילו שלא בקביעות אלא לפוש א"צ לעמוד ולעולם נראה לדעת הכ"מ דאם יודעין שהוא עומד כאן דרך קביעות. א"צ לעמוד כמו בס"ת דדינם שוה ובטור בסי' רפ"ב כשהעתיק דברי הרמב"ם בפ"י מהלכות ס"ת לא העתיק לשון זה עד שיעמוד וכו' א"כ נראה נמי דסובר כל זמן שעומדים עם הס"ת צריכין לעמוד וביו"ד סי' רמ"ב סעי' י"ח וברמ"א שם נראה קצת ג"כ דפליג על זה וס"ל דטעמו דש"ע שם משום דרבו על הבימה. ואינו מוכרח עכ"פ. נחזור לענינינו כשהס"ת מונח או אוחזין אותו כשיושבין בין במקומו בין שלא במקומו בין דרך ישיבה ובין דרך עמידה לכ"ע א"צ לעמוד אבל כשעומדין עם הס"ת. נראה דפליגו בזה ולפי"ז דברי הטו"ז בסי' רמ"ב ס"קיג שכ' דלכך א"צ לעמוד משום דהשלחן גבוה עשרה. והוא בוודאי פליג על דברי המג"א כמ"ש המחה"ש ותמהני על מעלתו ני' מה עלה בדעתו לתמוה על המחהש"ק הרי להמג"א אפילו למאי דס"ד דמעלתו מכל מקום כל זמן שהס"ת מונח במקומו אפילו אינו גבוה עשרה א"צ לעמוד כיון שהוא דרך הנחה ורק כשהוא מעומד פליגו וצ"ע ועכ"פ נתברר דין שלנו דאין צריכין לעמוד רק להטו"ז ודבריו צ"ע ועיין בפמ"ג בטו"ז סי' קמ"א ס"ק ב' שדיבר ג"כ מזה: תשובה ס"ו ואשר בדק לן עוד בשאלתו לאשר בעיר לאנדאן נתחברו מומרים נקראים מיסיאנערין וכל כוונתם שתתפשט דת הנוצרים והעתיקו ללשונינו ביבלי שלהם בשם תורה חדשה והדפיסו תנ"ך שלנו ושיקוץ שלהם בכרך אחד אי רשאין להסיר השיקוץ שלהן וללמוד מתוך התנ"ך ומעלתו ני' כתב שיש לו ראיות שדינם בשריפה ולא כתב הראיות ולפענ"ד נראה בעזה"י דאסור לשורפם דהנה דבר זה לא שמעתי מדברי הפוסקים. אבל כיוצא בזה שמענו בס' בני יונה בסי' רא"ע ובסי' רפ"א שכ' ללמוד זכות על שאין נמנעים ללמוד בספרים הנדפסים ע"י מינין או כוהני הקראים יעוי"ש ויבואר לקמן אי"ה זהו פשיטא לן ספרי אפיקורסם שכתוב בהם דיעותיהם הנפסדות לכ"ע מצוה לאבדם דבפ"ק דחולין דף י"ג שחיטת מין וכו' ספריו ספרי קוסמין וכו' יעויי"ש בפרש"י. ולכאור' קשה דתלה תניא בדלא תניא דהיכן תנינא דספרי קוסמין מאי דינם. ונראה דספרי קוסמין היינו ספרי המירם דתנן סוף מס' ידים וכפירוש הרמב"ם שם שכ' שם דעותיהם לחלוק על הדת של תוה"ק ואלו פשיטא לן דמצוה לאבדם מקרא דואבדתם את שמם וכו' ושפיר תלה בהם. וברמב"ם סו"פ מקום שנהגו גבי ספר רפואת שגנז חזקי' צ"ל דלא דמי ממש לספרי קוסמין. רק שבאו על ידם לכלל טעות ולכך רק גנזם ולא איבדום. אמנם תנ"ך שכתבו מין מבואר נמי בש"ס בכמה דוכתי דדינם בשריפה. ובפרש"י בגיטין דף מ"ה ע"ב ובחולין י"ג מבואר הטעם. דמסתמא לשם עבו"ז כתבו ולפי הטעם ההוא און סברא לחלק בין מינין ישראלים לגוים וכ"כ רש"י להדיא בחולין שם: אמנם מדברי הרמב"ם בפרק ו' מה' יסודי התורה דין ח' ובקיצור פסקו הרא"ש בגיטין מ"ה כ' ס"ת שכ' מין יהודי ישרף ואח"כ כ' דאם כתב אפיקורס פסול ולא כתב ישרף. ומזה נראה לכאור' דדווקא אם כ' אפיקורס ישראל ישרף. ולכאור' יש לומר מלתא בטעמא למה דווקא מין ישראל. דהנה התב"ש בסי' ב' ס"ק ג' הוכיח דבזה"ז אין חילוק בין מין לגוי דעלמא דגם מינין אינן אדוקים וכו' ובחולין שם דנתקשה לי' הא דאמרינן אין מינין באומות צ"ל דקשיא מכח דדייק באומות דלפי סברת התבו"ש גם בישראל אינו והקשה התבו"ש שם מהא דהביאו הפוסקים ס"ת שכ' מין ישרף ותי' ב' תירוצים א' כשכותב השם בוודאי לא כתב לשם קדושה אלא לשם ע"ז. או דבספרים הטעם כי היכא דלא ליגררו בתרי' וכדמשמע בשבת. וביותר ביאור הוי מצי התבו"ש לכתוב הטעם שכ' הרמב"ם הנ"ל בפ"ו מה' יסודי התורה לאבד שמם וזכרם מן העולם ועפ"י האמור מיושב קושית התוס' בשבת דף קי"ו ע"א דהקשו דשם בגיטין ס"ל לכ"ע דספרי מינין ישרפו ובשבת פליגי יעויי"ש ולהנ"ל א"ש דבגיטין מיירי במינין האדוקים בע"ז ובוודאי כותבין לשם ע"ז ובס"ת אין חילוק. לכן לכ"ע ישרף אבל בשבת מיירי בצדוקים או אפיקורסים שאינם עובדין ע"ז ולא שייך טעם הנ"ל ובזה פליגו דמאן דס"ל ישרף מטעם דלא לגררו בתרייהו וא"ש. וא"כ לפי האמור לפי תירוץ השני של התבו"ש משום דלא לגררו בתרייהו יש לומר דדווקא בישראל שייך לחוש שמא יגררו בתרייהו כדמצינו בסוף ברכות משא"כ בגוי לא חיישינן לזה דבלא"ה אינו מופרשים ומרוחקים מהם. וא"כ נכונים דברי קיצור פסקי הרא"ש שכ' דווקא ס"ת שכ' מין יהודי ישרף וק"ל: אמנם מסתימת הפוסקים לא נראה כן וגם לפי ענ"ד דברי התבו"ש אינם מוכרחים דלעולם יש לומר דגם עכשו מינין אדוקין. ורק לענין שחיטה עכשו אין דרך עבודה לע"ז בשחיטה וא"כ נהי דאדוקין מ"מ כששוחטין אין כוונתם לע"ז כיון דעכשו אין דרך עבודה בזה. וה"ה לכל כיוצא בזה אבל לענין ס"ת הוי דינן כדמעיקרא אמנם נראה דהנה הרמב"ם בפ"ג מה' תשובה חילק