מהר"ם שיק אורח חיים מד

וא"ש ובאמת על הר"ן דנראה מדבריו דס"ל כרבינו אפרים דא"צ להוציא את הציבור ואפי"ה ס"ל דהראשון מוציא את הקוראים הבאים אחריו וקשה האיך יכול להוציא אחרים הבאים אחריו כיון שיש הפסק ביניהם וכ'"ש למ"ד דאין ברירה אפילו בדרבנן איך נימא דהוברר למפרע שהוציא את זה בברכתו וצ"ע ולפי שיטה זו בנשתתק בסימן ק"מ אם מתחיל מראש והוי כקריאה חדשה ואיכא גנאי לתורה אם לא יברך לכך צריך לברך: משא"כ אם יתחיל ממקום שפסק הנשתתק והוי כחד קריאה ואין כאן גנאי ואין צריך לברך. וכשיטה זו נראה דס"ל להריב"ש בתשובה סי' פ"ד שכ' ראי' דבשמחת התורה רשאין לקרות ולחזור ולקרות ולברך ממה שעושין כן בחוה"מ סוכות וקשה התם התקנה כך וחיוב איכא לקרות ד' קוראים דווקא ולכך רשאין לברך. ומנ"ל לשמחת תורה דאינו מחוייב וצ"ל דס"ל כשיטת הרבינו אפרים דלא משום חיוב ומצוה מברך. אלא משום כבוד התורה וא"כ גם בכה"ג יברך ומשום ברכה שא"צ ליכא כיון דאיכא חיבוב תורה והידור מצוה. וברוב עם הדרת מלך. ליכא למיחוש לברכה שא"צ וא"ש: וכיון שבררנו טעם ושורש כוונת ברכות על קריאת התורה בציבור נבאר מה שהתחלנו בו אם גם אחד יכול לקרות ב' פעמים ולברך. הנה הדין הזה מבואר להלכה פסוקה בש"ע אורח חיים סוסי' קמ"ג דאם אין יכול לקרות רק אחד קורין אותו ושוב קורין אותו האיש עצמו עד שבע פעמים ומברך בכל פעם לכתחילה ואין אומרים דכל הקריאה נפטר בברכה אחת אע"ג דיודע שיקרא עוד הפעם. וכן משמע פשוט מלשון הש"ס גיטין דף נ"ט ע"ב שאמרו נקטינן אם אין כאן לוי קורין כהן ב' פעמים. ואין לומר דבזמן אביי עדיין לא הי' התקנה שיברך כל אחד וכמו שנראה מדברי התוס' שם. דהרי הרא"ש ריש פרק הקורא עומד דין ג' כ' לפרש הירושלמי דבימי ר' יוחנן כבר תיקנו שיברך כל אחד ואע"ג דהפני משה בריש פ"ז דברכות כ' להוכיח דבימי ר' זעירא בירושלמי עדיין לא ניתקנה תקנה זו לפי מ"ש לעיל לפרש הירושלמי דהירושלמי לא מספקא לי' הדין אלא קושיא הוא דקשיא לי' על משנה ראשונה וכיון דמוכח דבימי ר"י כבר הי' התקנה: א"כ כ"ש בימי אביו ואפי"ה אמר דאם אין לוי קורא הכהן ב' פעמים. משמע כדינו בברכה. אמנם צריך ביאור. למה באמת לא יהא סגי בברכה אחת כיון שיודע שיקרא עוד. ואין כאן נמלך למה יהא צריך לחזור ולברך: ונראה להסביר דלכל השיטות צריך לחזור ולברך דהנה לפי שיטה ראשונה באורח חיים סי' רע"א סעי' ד' דצריך לחזור ולברך המוציא וביאר שם הטו"ז בס"קד כיון דצריך להפסיק בקידוש ועושה מעשה ההפסק צריך לחזור ולברך וה"נ כיון דתיקנו ג' או ז' קרואים צריך להפסיק ועושה מעשה הפסק. א"כ בברכת הנהנין הוי כהנאה בפ"ע וצריך לברך מחדש וא"כ שוב הוי כבוד התורה דלא תהא נגרע ערכה מהנאה וצריך לברך על כל פעם שחוזר וקורא כיון שכך הדין ומוכרח לעשות כן אין כאן גורם ברכה שא"צ אמנם אפילו לי"א החולקים שם בסי' רע"א וס"ל דאע"ג דצריך להפסיק א"צ ברכה חדשה. מ"מ נראה דכאן מודים לא מבעי' לשיטת רבינו יואל והרמב"ם וכמו שביארתי דהברכה היא על תקנת עזרא וא"כ כיון דעל המצוה הוא מברך וכך הוא המצוה דוקא לפסוק ולחתוך לשבעה קרואים א"כ ראוי הוא לברך מחדש. אלא אפילו לר' אפרים ולטור ולהרא"ש דרק משום כבוד התורה מברכין מ"מ כיון דכל קריאה וקריאה מצוה בפ"ע הוא. אפילו בברכת הנהנין לדידן חייב לברך. דהרי קי"ל לפי מנהג שלנו באו"ח סי' תע"ד דמברכין בפה"ג על כל כוס וכוס וכ' המג"א שם הטעם הואיל וכו' חדא וחדא מצוה בפ"ע וא"כ ה"ה כאן כן נראה לפענ"ד נכון: ומ"ש מעלתו ני' בשם ספר מקור ברוך דהוי ספק. ספר זה אינו בידי. וא"כ בוודאי שפיר דמי שלא לצאת הכהן משום שיצטרך לברך עוד הפעם. וכן נראה לפענ"ד לפי הנ"ל דכיון דהדבר מה שנוהגין דמי שקורא בתורה בבהכ"נ אחת ושוב בא לביהכ"נ אחרת וחוזרין וקורין אותו אפילו לאותו פרשה עצמו שכבר קרא בביהכ"נ הראשון צריך לברך ואין כאן חשש ברכה לבטלה שהרי כיון דבביהכ"נ האחרת יש שוב המצוה לקרות ומצוה עלי' רמיא לקרות לקוראים. א"כ הוי מצוה בפ"ע וצריך לברך עפ"י כל הטעמים הנ"ל דכל ציבור וציבור מחוייבין לקרות הקרואים שתקנו וא"כ צריך לברך אי משום המצוה או משום כבוד התורה. וכ"כ המג"א בסי' רפ"ב ס"ק ט"ו. ונהי שכ' שם לשון דיעבד אם נזדמנה לו עוד אותו פרשה יחזור ויברך נראה לי דאפילו לכתחילה שפיר דמי למיעבד כה"ג וכן אני נוהג לפעמים בשבת חזון וכן בהפטורה של מרכבה שאני מפטיר בביתי אצל הבחורים ושוב אני מפטיר בביהכ"נ ואף דבשאר שבתות אני נזהר בזה. מכל מקום בשבת חזון ובמרכבה דהמנהג שרב העיר עולה למפטיר כדיעבד דמי. עיין במהרי"ק שורש ט' וכ"ש שלדינא נראה לי דאפילו לכתחילה ש"ד למיעבד הכי: וראיתי בב"ח סוסי' מ"ג שכ' הא דאחד קורא וחוזר וקורא אם אפשר. לא נכון למיעבד כן עיי"ש ונראה דלא משום חשש ברכה לבטלה אלא משום דבעינן תקנה כמו שתיקנו דווקא ה' או ג' או ז' גברי וא"כ אפשר שמטעם זה חשש הרב הגאון מוהרר מרדכי בנעט זצוק"ל הנ"ל ואמר לכהן שיצא. ומכל מקום הא כתב המג"א בסי' רפ"ב ס"ק י"ד דאפילו משום חסרון ניגון רשאים לחזור ולקרות מי שכבר קרא וכ"ש משום מצות כהונה. מיהו מהתם אין ראי' דהתם במפטיר איירי שכבר נשלמו מנין הקרואים. מכל מקום כך נראה לפענ"ד נכון כמ"ש דא"צ לצאת: ונראה דאין זה תליא בפלוגתא אי מצוה להקדים לכהן הוא מה"ת או מדרבנן שאע"ג שכבר כתבתי לעיל בתשובה (סי' נ"ט וס') דנראה העיקר שהוא מן התורה. ומ"ש הב"ח ביו"ד סי' כ"ח דאסמכתא בעלמא קשה לכוון כן בלשון הש"ס גיטין דף נ"ט וכן משמע בנדרים דף ס"ב דיליף דצריך למשרי תגרי' ברישא עיי"ש. משמע דהוא מה"ת וכן נראה מבוא' מלשון הרמב"ם בפי' המשנה גיטין נ"ט וכן כ' המהרי"ק בשורש ט' בשם הריב"א דלכאורה נראה שהוא מה"ת. וכן מ"ש התומים בסי' ט"ו סק"ג דיש לחלק בין בזמנם לזמן הזה לא משמע כן בגיטין שם דא"כ דלמא מתניתן בזה"ז איירי ומאי פריך ועיין בהג"הה באו"ח סוסי' קכ"ח ובטו"ז שם. מכל מקום אפילו אי דאורייתא הוא אינו כחובת הגוף של תפילין אלא כחובת ציצית דהוי רשות אם יש לו בגד של ד' כנפות חייב בציצית ה"נ אם יש שם כהן חייב להקדימו. אבל אם הוא יוצא מעיקרא אין כאן ביטול מ"ע ומכל מקום גם במצות ציצית אמרינן בפ' התכלת דאסור למיעבד טצדקי למיפטר נפשי' וכן פסק הרמב"ם סוף ה' ציצית ובעידן ריתחא מענשינין וכו' וא"כ גם במצות וקדשתו אסור למיעבד טצדקי והגאון מוהר"מ בנעט זצ"ל לא משום טצדקי עבד אלא משום דחשש למ"ש למעלה וא"כ מאן דעבד כוותי' ול משום טצדקי למפטר נפשי' מוקדשתו יש לו אילן גדול לסמוך עליו אבל לדינא נראה לפי ענ"ד עיקר כמ"ש דברי ידידו הדוש"ת ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ס"ב שיל"ת יערגען יום ו' עש"ק ז' מנחם אב תרי"ט: בין המצרים יתברך מהמאיר לארץ ולדרים האברך הרבני המופלא ומופלג בתורה החרוץ מוה' אהרן שמואל אסאד ני' יושב בשבת תחכמוני בק"ק ניקלשפורג יע"א: מה ששאל ממני אם פרנס או מנהיג שיש לו עלי' לס"ת בשבת ויו"ט אם יכול למחול לאחר דהמג"א בסי' קל"ו הביא בשם מהר"מ מינץ דאינו יכול למחול לאחר אם נימא דלפרנס אחר רשאי או אפשר דיש חילוק בין פרנסים שלנו לשלהם הנה מסברא אין לחלק בזה וגוף תשובת מהר"מ מינץ אינו בידי. ומכל מקום המנהג בהרבה קהלות שהראש הקהל שיש לו עלי' לס"ת מכבד לטובי הקהל וגבאים או לת"ח ואפילו לרבנים ראיתי שמכבדין עלי' שלהם לרב הבא לעירם ואין פוצה פה ומצפצף. והנה לדינא לכאורה נראה לי ראי' להמנהג הזה וקשיא להמג"א בסי' קל"ו דמייתי ראי' דאינו יכול למחול לאחר. מסי' קנ"ג סעי' י"ב והוא מדברי המרדכי סו"פ החובל ולפי מ"ש הטו"ז בסי' קנ"ג ס"ק י"א נראה מבואר דאפילו להגון כמוהו אין לו רשות למכור או ליתן. ולפי הנראה מדברי המג"א ומראיותיו אין הטעם דאין יכול למחול משום דלאו כבוד דילי' הוא אלא כבוד הציבור ואין יכול למחול כבודם וא"כ אפילו אם רוצה למחול ולא ליתן לאחר אינו רשאי. וזה לא שמענו וגם הראי' שמביא מסי' קנ"ג הנ"ל ומדברי המהרי"ק בחתן בראשית מוכח דלאו משום כבוד ציבור הוא. דוודאי עלי' זו לכבוד הרב והפרנס הותקן שחייבים בכבוד הת"ח ובכבוד הפרנסי' העוסקים בצורכי ציבור שהרי בכבוד כל עוסקי מצוה חייבים. כמ"ש המהרי"ק בשורש ט' וא"כ כיון שלכבודם הוא יכולין למחול ולומר זהו כבודי כדאיתא בנדרי' דף כ"ד ע"א ופסקו בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' כ'. אלא דקמ"ל דאין לו זכות ליתן לאחר דרק לו ניתן ולא ע"מ להקנות לאחר. וקשה מ"ש מכהן דאמרינן בגיטין נ"ט ע"ב דמן הדין יכול למחול לרבו או למי שגדול ממנו. והמרדכי הנ"ל מייתי ראי' לדינו מכהן וכו'. וקשה הא כהן יכול למחול לאחר מן הדין הא דקורא ראשון. וא"כ ה"נ מן הדין שרי ויש לזכות בזה: אלא דאכתי יהי' אסור משום דאתי לאנצויי דהרי אמרו בגיטין נ"ט ע"ב דאסרו משום ד"ש ודלא לייתי לאנצויי עם הכהן המוחל לאחר. וא"כ גם לפרנס יהא אסור מהאי טעמא ואפשר דמהאי טעמא כ' מהר"מ מינץ דאינו יכול למחול לאחר. מיהו מדברי המג"א לא משמע דזה טעמו וא"כ קשה תיפוק לי' מכח אתי לאנצויי ומ"ש מכהן ואפשר בפרנס לא שייך זה. דהרי אפילו אם אין לו זכות ליתן לאחר. מ"מ כיון דהקהל העמידו לפקוח על עסקיהם ולעשות הטוב והישר בעיניו וא"כ כיון שנראה בעיניו שטוב לכבד לאיש הזה בעלי' זו יש לו רשות לזה והטוב בעיניו אא ואין חשש