מהר"ם שיק אורח חיים מג

והאחרון ברכו לפי הירושלמי דברכה זו הוא מה"ת וצריך כ"א לברך אלא שא' מברך ומוציא את חברו כדין שנים שעושין מצוה אחת דאחד מברך לכולן וקשה הא כבר כ' בתבו"ש סי' י"ט דדווקא בעושין המצוה בבת אחת. אבל הכא דקוראין בתורה זה אחר זה האיך יוציא אחד את חברו והרי גם באכילה אם לא קבעו לאכול ביחד מברך כ"א לעצמו וא"י להוציא אחרים וכ"ש בזה אח"ז אמנם נראה לפי מ"ש לעיל יש לכווין הדברים דכמו דחשוב לימוד התורה בציבור יותר אצל הקוראים הוא הדין דיש לו חשיבות יתירה אצל השומעים. וא"כ השומעים ג"כ מחוייבים בברכה והראשון הוציא את כולם וא"כ כבר התחילה המצוה הזאת גם לגבי השני משעה שהתחיל הראשון לקרות ושמע הוא עם כל הציבור ועשו כלם המצוה בב"א ואחד מברך לכלם ואע"ג דזה שקראו אותו לקרות בס"ת אתחשיב מצותו ביותר לדידי' שהוא קורא ומוציא רבים מ"מ איכא למימר דהכל ענין אחד (וזהו דמספקא לי' לירושלמי אי דמי לג' שאכלו כאחת שקבעו והוי כאכילה חדא וה"נ אצל כלם התחילה המצוה שמברכין עלי' בפעם אחד או דלמא דאזלינין בתר דידי' זהו צ"ל לפירוש הפני משה דהוי ספק:) ולי נראה דהירושלמי להקשות בא ולא מספקא לי' אלא דקשי' לי' כנ"ל דלמה באמת אמרו במשנה דראשון ואחרון מברך הר הוי כג' שאכלו כל אחד בפ"ע וכמו שהקשיתי לעיל וע"ז משני דלא למדו אלא לרבים והיינו כנ"ל שלמדו מברכת הזימון דע"י שהם רבים צריכים להוסיף בברכת זימון וזה ילפינין משם ה' אקרא ומזה ילפינין קו"ח כיון דלענין ברכת זימון חשיבי רבים כ"ש ללימוד התורה ברבים וכיון דמכח רבים הוא מברך א"כ גם השומעין צריכין ברכה ויוצאין בברכתו ומאז התחילה המצוה אבל קושיא הראשונה עדיין קשה. ונראה דהירושלמי סובר דיש להקשות על הקו"ח דרבי כמו דמקשה בש"ס דידן בברכות דף נ"א מה לאכילה שכן נהנה משא"כ אי ידעינין ברכת התורה ממקום אחר אלא דילפינין מברכת זימון דמעשה דרבים חשיבא וראוי לקבוע ברכה על זה לא שייך הקושיא שכן נהנה וילפינין שפיר קו"ח דראוי לקבוע ברכה על קריאת התורה כרבים. ושוב פריך הירושלמי כיון דאין אתה לומד ברכה אלא לרבים דכי שם ה' אקרא צריך לברכת זימון. א"כ ברכה ליחיד גבי ברה"ת מנ"ל ומשני מידי דהוי אברכת המצות (ועל סמך הירושלמי הזה נראה דפסק הרמב"ם דברה"ת הוא מדרבנן דהירושלמי לטעמי' דסובר ברכת המצות דאורייתא אבל לדידן דקימ"ל ברכת המצות דרבנן גם ברה"ת דרבנן ואכ"מ) ועכ"פ לפי הנ"ל לדעת הירושלמי נראה דס"ל דברכה שאנו מברכין על קריאת התורה בציבור הוא מה"ת ולפי זה קשה הא דאמרינין במגילה דף כ"ג ע"א דקטן עולה למנין שבעה ואיך יכול קטן דרבנן להוציא י"ח דאורייתא וצ"ל כמ"ש הר"ן שם דבאמת לפי הדין הראשון. דרק הראשון והאחרון מברך לא הי' קטן יכול להיות נקרא ראשון או אחרון ונראה נכון לומר דאפילו אי נימא דברה"ת בקריאה בציבור הוא מה"ת היינו לפי התקנה הראשונה אבל למאי דתקנו רבנן אח"כ משום הנכנסין ויוצאין ומברך כל אחד ואחד וודאי לכ"ע הברכות הללו מדרבנן: אמנם הטעם שתקנו לברכה זו נראה דתליא בפלוגתות הפוסקים באו"ח סי' ק"מ והמה רבינו יואל ורבינו אפרים שדבריהן צריכין ביקור וגם דברי הרמב"ם פי"ב מתפלה שהביא הב"י וש"ע צריכין ביאור וכמו שהאריכו בזה והנראה לפיענ"ד דבזה פליגו דעת הרמב"ם ורבינו יואל דטעם דתיקנו חכמים ברכה הוא כיון דעזרא תיקן קרואים דווקא ג' או ד' ה' וי"ו וז' לפי הטעמים שנאמרו בפרק הקורא עומד א"כ ראוי לברך כמו שמברכין על כל תקנה אלא שמעיקרא אמרו כיון דהמצוה חדא הוא (ולפי ענ"ד הני ג' קרואים מעכבין אהדדי דוודאי אם אין יכול לקרות רק לאחד מספקא לי כיון דלפי תקנות משה רבינו הוי סגי בחד לפי חד תירץ בש"ס ב"ק דף פ"ב. אם כן מקיים מכל מקום מצות ותקנות משה רבינו עה"ש אם אינו יכול לקיים תקנות עזרא אבל אם יכול לקרות שנים ואין יכול לקרוא השלישי מצד איזה סבה נראה דמעכבין אהדדי ואפילו השני לא יקרא וממילא גם בראשון דתליא בב' תירוצים בש"ס ב"ק הנ"ל איך הי' תקנת משה וא"כ אם הי' גם תקנות משה על שלשה שוב נימא שהם מעכבין והוי ספק ברכה. לפענ"ד נראה דמעכבין מכל מקום עדיין צ"ע לי הדין הזה וכעת לא מצאתיו בפוסקים) ומכל מקום מצוה משם אחד הוא ותיקנו או הניחו על דין תורה לפי הירשלמי הנ"ל לברך רק חד ברכה אך משום הנכנסין ויוצאין ואצלם כל א' מצוה בפ"ע תיקנו שוב שיברך כל אחד: ולכאורה נפשט הספק שלי דשלשה קרואים אין מעכבין דאל"כ בלא"ה הנכנסין ויוצאין לא קיימו התקנה מיהו משום זה אין ראי' דאיכא למימר עכ"פ יקיימו תקנת משה בברכה לפי חד תירוץ הש"ס הנ"ל וגדולה מזו הביא הב"י באו"ח סי' תרנ"א בשם הראב"ד דבד' מינים דמעכבין אפי"ה מברך על כל חד וחד ואע"ג דאנן לא קימ"ל כן. מכל מקום אם סח ביניהם קימ"ל שם בסי' תרנ"א סעי' י"ב דמברך על כל חד אע"ג דמעכבין וה"ה כאן משום הנכנסין ויוצאין וכיון דהטעם של הברכה הוא בשביל לברך על תקנות עזרא על כל חד בפני עצמו א"כ כיון דהחיוב הזה לא על הקרואים לבד אלא על כל הציבור דבשביל הציבור תיקנו תקנה זאת וא"כ חיוב הברכה נמי על כולם וע"כ הקורא מוציא את הציבור בברכתו וזהו דעת רבינו יואל שם. והכריח זה מתקנה ראשונה עיי"ש כמו שהביא המרדכי סוף מגילה: ולכאורה הראי' תמוה מאי ראי' מקודם התקנה שהוציא קוראים אחרים ומכריח מזה שמוציא הציבור. אמנם לפי מ"ש לעיל מובן זה היטב כיון דע"כ מוציא הקוראים וקשה הא הוי בזה אחר זה ואיך יוכל להוציאם ודווקא עשרה שעושין מצוה בפעם אחת אחד מברך לכלם וע"כ דהקורא צריך להוציא הציבור כדלעיל בפירוש הירושלמי וכיון דהוציא גם את הקורא השני שהי' בכלל הציבור שפיר יש להמצוה משך זמן מאז ועד עתה ויכול להוציא עכ"פ לדעת רבינו יואל ז"ל וא"כ קשיא לי' הירושלמי למה בנשתתק צריך לברך שנית. כיון שגם אותו הוציא בברכתו וכאלו ברך בעצמו ועל זה תי' הרבינו יואל דנשתתק הוי היסח הדעת ואפילו המברך בעצמו צריך לברך שנית בכה"ג אם הסיח דעתו עיי"ש והרמב"ם ג"כ נראה דס"ל כדעת הרבינו יואל דמוציא כל הציבור דעל כלם היתה התקנה מיהו לא ס"ל כתירוצו דנשתתק הוי היסח הדעת ומכח זה ס"ל להרמב"ם באמת אם הקריאה שקרא הראשון לא יהי' עולה למנין הקרואים ויהי' השני זה שעומד תחתיו מתחיל מחדש אינו צריך לברך שנית דכבר הוציאו הראשון אבל אם יתחיל ממקום שפסק ויהי' עולה מה שקרא הראשון. ונצרף ב' הקוראים להיות כחד זה לא אמרינין בתורה כדכתיב תורת ד' תמימה ואין מצרפין ב' אנשים להיות נחשב חד גברא ואם לא נצרף פסוקים הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ופסוקים האחרונים נתברכו רק לאחריהם. לכך יתחיל זה ממקום שהתחיל הראשון וא"צ לברך שנית. שכבר הוציאו הראשון הקריאה וחובת גברא ההוא כן נראה לפענ"ד להסביר דעת הרבינו יואל והרמב"ם דקיימו בזה בחדא שיטה דטעם ברה"ת כמו שאר ברכת המצות דמברכין על תקנה: ולפי טעם זה קשה איך קטן עולה בזה"ז ומוציא רבים בברכתו בוודאי לדעת בעל העיטור בטור או"ח סי' תרפ"ט ס"ל בדרבנן קטן מוציא בברכת התורה בזה"ז שכל אחד מברך הוא מדרבנן ויכול להוציא אבל להרמב"ם לשיטתו דס"ל לב"י דרמב"ם פליג על הבעל העיטור קשה וצ"ל דס"ל דברי קבלה כדברי תורה דמי ולכך אינו מוציא בקריאת המגילה לת"ק דר"י. אבל בעלמא אתא קטן דרבנן ומפיק גברי דמחוייב רק מדרבנן. ואע"ג דקטן הוי תרי דרבנן וגברא חד דרבנן אין חילוק. ובזה מיושב קושית מג"א בסימן תרפ"ט ס"קד. ועדיין קשה לפי שיטה זו למה יכולין להוסיף על מנין הקרואים בשבת ולברך כיון דטעם הברכה רק משום התקנה. ולכאורה ראי' מזה לדעת התשב"ץ המובא במג"א סי' רפ"ב ס"קא דבזמן שכל אחד מברך אין יכולין להוסיף מיהו כבר כ' המג"א שם דמהפוסקים שסתמו מוכח דאפילו בזה"ז יכולין להוסיף ולכאורה הו"א כיון דנהיגו השתא לקרוא בכל שבת סדר לפי מה שחלקו והנהיגו וכמ"ש הרמב"ם שם בפ' י"א מה' תפלה ואם כן כל זמן שלא גמר הסדר מחויב לקרוא עוד כדי לקיים המנהג וא"כ ברכה לבטלה לא הוי וגם ברכה שא"צ לא הוי משום דברוב עם הדרת מלך. ואיכא הידור וחיבוב מצוה. ומצוה להדר משום זה אלי ואנוהו ולכך יכול לברך. מיהו נהי דיש לישב בזה מנהגינו אבל הרמב"ם לשיטתו אינו מיושב בזה דהוא פסק בפ"ג ממגילה דין ז' דאין מברכין על המנהג ומשום כן פסק דאין מברכין על הלל בר"ח וצ"ע: אמנם שיטת רבינו אפרים הוא. דעל תקנת עזרא אין מברכין. והפמ"ג בפתיחה כוללת לה' קריאת התורה באמת הקשה למה אין מברכין ולי נראה דכיון דרק משום לימוד התורה תיקנו קריאה זו וכמו שדרשו חכז"ל על וילכו ג' ימים בלא מים ועל הלימוד כבר ברך כל אדם בשחרית ולכך לא ראו לקבוע לה ברכה בפ"ע. אלא הטעם שתקנו ברכה הוא כמ"ש הרא"ש והובא בטור באו"ח סי' קל"ט משום כבוד התורה שיהא גנאי לה אם לא יברכו על קריאתה אלא דמעיקרא החשיבו כל הקריאה כמצוה וכמעשה אחד. ומשום הנכנסין ויוצאין דאצלם הוי הקריאה כל חדא וחדא בפ"ע. ואיכא שוב זולותא דסברו דאין ברכה על מצות התורה ולכך תיקנו שוב ברכה על כל אחד משום כבוד התורה וכיון דאין מברכין משום המצוה אלא משום כבוד התורה. וא"כ על הציבור אין כאן חיוב ברכה וא"צ להוציא הציבור. ובזה מיושב הא דקטן עולה וא"צ לתי' הר"ן דמייתי לפי דין המשנה דווקא לאמצעי עולה דאיכא למימר דאפילו לראשון עולה ובאמת אינו מוציא אחרים וגם לא לקוראים אחרים הבאים אחריו שאין עליהם שום חיוב ברכה. כיון דמעיקרא סברו דבכה"ג ליכא למיחוש לכבוד התורה ורק על הראשון חיוב ברכה