מהר"ם שיק אורח חיים מא

אינו שלו מכל מקום לולא שפסק מרן זצ"ל דהשכיר אין לו חלק כלל. הי' נראה לפענ"ד דשכיר ואיש אחר הרוצה לומר קדיש בשביל המת לא גרע מאורח ואף דקימ"ל דביהכ"נ של כרכים אינו נמכר היינו דקימ"ל להחמיר אבל מ"מ לענין קדיש חיישינין גם לאידך דיעה דס"ל כראבי"ה ויש לו זכות בביהכ"נ וממילא יוכל השכיר לבוא בזכות המת והוי ספיקא ולכך הי' נראה לי שיש לעשות פשרה וכמ"ש מהרי"ק בשורש למ"ד דיאמר שליש או רביעית הקדישים וכעין שעושין פשרה אצל אורח. כן הי' נראה לפענ"ד לולא שכ' מרן זצ"ל שאין לו שום זכות: ועתה נבוא לדברי מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל הנה הוא לא הביא דברי מהר"מ מינץ הנ"ל ומכל מקום כיון דלדבריו מסברת עצמו דיש לו לתושב חלק מצד החיובים של עתה. וא"כ מסברא לא שייך ירושה כלל בזה אלא שמרן זצ"ל סובר אפילו אם בכה"ג נימא ג"כ דשייך שיורש הזכות הואיל שנתן הנצרך באותו שנה ושכבר נתן כל הצריך לקיום ביהכ"נ א"כ לכאורה י"ל דשייך בי' ירושה מכל מקום יש לומר הואיל והמת הזה אינו יכול להצטרף עמהם אדעתא דהכי לא נשתתפו עמו אלא היכא שכלם יכולים להצטרף למנין וכיוצא. לכך תליא הפלוגתא הזאת בפלוגתא דש"ע חו"מ סי' קע"ו סעי' י"ט: וא"כ אין השגת מעלתו השגה דמאי ענין זה לאומנים שם סעי' ג' שכלם קיימים ועושים מלאכתם והשיעבוד חל על גברא אבל כאן במתים חפשי ופקע שיעבוד הגוף וכמ"ש הר"ן בפרק הכותב דף ק' וממילא פקע השותפות ובלא"ה נראה דנ"ד שלנו גרע משאר דבר שלב"ל כיון דמעלמא קאתי כמ"ש התוס' גיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה עבד: עכ"פ כיון שבררנו דכל השותפות שיש להתושבים במנין וקניית ביהכ"נ וכליו ותשמישיו או מהקיום עמידת ביהכ"נ והם נקנים ע"י ממון איש ואיש כפי מיסת ידו ולכך א"ש שגם לבניו יש דין תושבים דגם להבנים יש להן מקצת כח בממון אביהם ממה שהם ראוים ליורשו אבל המגדל יתום אף דהוא חשוב כבן מכל מקום אינו ראוי ליורשו ואין לו זכות בממון המגדל ולכך אפשר לומר דאינו נעשה תושב על ידו כן הי' נראה לכאורה מסברא אמנם. הש"ך והלבוש בסי' קל"ב באו"ח לא כתבו כן והוא מדברי מהר"מ מינץ: שכ' שאם אין ליתום אב או אם במקום אחר. אפילו מגדלו בשכר יש לו דין תושב. אבל אם יש לו אב או אם במקום אחר אין לו דין תושב אפילו אם מגדלו בתורת צדקה עיי"ש וטעם לזה לא הביא. ועוד קשה יותר דגבי משרת כתב שלעולם דינו כתושב אלא א"כ יש לו אשה במקום אחר: ונראה שטעמו דבן קטן מסתמא מושבו אצל אביו או אמו וכעין דאמרינן באו"ח סי' ת"ד לענין עירוב ולכך דירת קבע שלו אינו נפקע ע"י זה מה שנתגדל בבית אחר משא"כ גדול המשרת אצל חבירו דכיון שהוא גדול ואינו נמשך כל כך אחר אביו ואין לו מקום קבוע במקום אחר לכך הולכין אחר מקום דירתו עתה. אלא א"כ יש לו אשה דשם דירתו קבוע שלו ואפשר עוד לומר בטעמא דמשרת עדיף משום דיד פועל כיד בעה"ב. כדאיתא בב"מ דף י' ואפילו יתגדל היתום כיון שיש לו אב או אם במקום אחר אפשר ששם וקבע מושבו כן נראה לי להסביר טעמא דמלתא ויהי' מאיזה טעם שיהי' בדיני קדיש הולכין בתר המנהג וכבר הנהיגו כן. וא"כ בנידון שלנו. שלפי הנראה מלשונו יש לו אם במקום אחר. א"כ אין דינו כתושב: ומכל מקום נראה לפענ"ד אם המגדלו מלמדו ומחנכו בתפלה ובמצות יש לומר דדינו כמו הנערים הלומדים במקום אחר שכ' הש"ך שם דדינם כתושבים וכ', הא"ר בסי' קל"ב דהטעם משום דלאו מכל אדם זוכה ללמוד והיינו דמחשבתו וחשיבות החיוב ללמוד תורה משוי לי' זה מקומו עתה. וא"כ נראה ה"ה המלמדו תפלה ומחנכו למצות לא מכל אדם זוכה ללמוד. מיהו מלשון תשובת שב יעקב חאו"ח סי' ט' נראה דווקא אם הי' קודם מיתת האם במקום אחר אבל מסוף לשונו נראה דלאו דוקא קאמר וא"כ ה"נ אין על האם חיוב ולא אפשרות לחנכו וא"כ יש להמחנכו מעלה זו ובלא"ה לפי דברי המר"מ מינץ הנ"ל שמעלת התושב הוא ג"כ מכח המסייע להשררה א"כ נראה בשני בתי כנס ות בעיר אחת לאו לגמרי דין אורח ותושב יש להם. נהי דיש להולכים לבתי הכנסת זו קדימה אבל לא כל כך כמו נגד אורח דעלמא ובמקום ספיקא כתב העבודת הגרשוני דיש לומר דנעמיד על דין תורה ויהי' אורח ותושב שוה. מכל מקום לפי מ"ש למעלה משם מרן זצ"ל אין זה רק מנהג אלא דינא. ולא שייכו דברי עבודת הגרשוני בזה ובלא"ה דהרי גם העבוד הגרשוני סיים דיש לעשות פשרה כדי דלא ליתי לאנצויי. וא"כ ה"נ לא שנא לפי ראות עיני הדיין כנלע"ד: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה נ"ט בעזה"י ע"ד הבית הכנסת הגדולה שאין שם רק כהן אחד ורוצים הקהל לתקן שלא לקרות לכהן. הואיל ובני אדם נמנעים לקנות מצות משום שהם מפסידים ב' עליות וממילא יש פסידא לצדקה אי ראוי לעשות תקנה בזה: כבר כתב מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' כ"ה דאין לתקן כן אלא א"כ מחל הכהן. או שבעת שתיקנו כן לא הי' כהן בביהכ"נ עיי"ש. ואדמ"ו הגאון זצ"ל קיצר בזה. ואמרתי לבאר הדבר בעזה"י: הנה מצוה עלינו לכבד זרעו של אהרן וכמ"ש הרמב"ם במנין המצות מצוה ל"ב שצוונו השי"ת לפארם ולנשאם ולשום מדריגתם מדרגה קודמת ואפילו ימאן לא נשמע להם. וזה הגדולה לד' שהוא בחרם וקרבם לעבודתו שנאמר וקדשתו ואמרו בספרי בע"כ והיו קודש לרבות בעלי מומין וכן כתוב בחינוך מצוה רס"ט (ותימה על הפרמ"ג בסי' קל"ה שרצ"ל דאי ילפינן מוקדשתו אין בעלי מומין בכלל) ומצוה זו נוהגת אפי' בזה"ז וכן כ' החינוך ומ"ש התוס' והרא"ש בפרק כיסוי הדם דוקדשתו הוי אסמכתא כבר תמה המג"א בסי' ר"א ס"ק ד' דבגיטין דף ס' מבואר דדאורייתא הוא ולפי ענ"ד גם הרא"ש מודה דמ"ע דאורייתא. אלא דיש לפרש המ"ע בב' אופנים או דהקב"ה זיכה זה לכהנים להיות ראשונים לקרוא בתורה וליטול מנה יפה וזהו שלו. כעין מתנות כהונה שאם אסרו ישראלים הנאתם עליהם יבואו ויטלו בע"כ כדאיתא בנדרים פ"ה וכן משמע הלשון בברייתא שם בנדרים שזה חלקו דלא נקט לקרוא אותו ראשון או ליתן לו מנה יפה אלא ליטול מנה יפה ולפי"ז היה הדין אם קדם אחר צריך לשלם לו. אבל יותר מסתבר דהתורה לא זכתה לו אלא דהמצוה עלינו להקדימו ולכבדו וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל. ואי לא הקדימו עבר על מ"ע. אבל אין לו תשלומין. וזהו דעת התוספת והרא"ש ועל זה כתב הרא"ש דאף דלשון הברייתא משמע דהוא חלקו מכל מקום זה הלשון הוא רק אסמכתא בעלמא אבל גם הרא"ש מודה דמ"ע עלינו להקדימו אבל לא ניתן לתשלומין כן נראה לפי ענ"ד בכוונת הרא"ש: ומכל מקום קשיא לי תיפוק לי' הרי הדין במזיק מתנות כהונה קימ"ל דפטור ביו"ד סי' ס"א סעי' ט"ו ואפשר דכוונתם אפילו לצאת י"ש פטור משא"כ במתנות כהונה חייבים לצאת י"ש לדעת הרא"ש ועכ"פ נראה דהלכה דמ"ע הוא להקדים לכהן ובוודאי אם יש כאן ת"ח. וכהן ע"ה כתב הרמב"ם בפי' המשנה בגיטין שם דת"ח קודם משום דגם לכבד ת"ח הוא מ"ע. ועשה דכבוד התורה עדיף. מ"מ עתה דהנהיגו דורות שלפנינו שהת"ח מחלו על כבודם מפני דרכי שלום ות"ח שמחל ע"כ כבודו מחול א"כ שוב נשאר העשה של וקדשתו על מקומו וכיון דמ"ע איכא הרי הוא ככל מ"ע שמחוייבים אנו לפזר ממון עבורה ולקנות אותה בדמים ככתוב כבד את ה' מהינך וכו' וכדאיתא בירושלמי פ"א דפאה הלכה א' והובא בר"ש שם משנה א' וכדאיתא באו"ח סי' תרנ"ו דאפילו עד עישור נכסי י"א דחייב לבזבז עיין במג"א שם ס"קז מכ"ש שאין לנו למכור מצוה כדי להשתכר ממון עמה. ואמת קנה ואל תמכור כתיב. וא"כ איך נדחה מ"ע זאת משום חסרון כיס דצדקה. הזה יקרא הפסד הרי זה חיוב עלינו ועל כלל הציבור ואפילו יהיה הממון לצורך מצוה אחרת. מה אולמא האי מצוה מהאי מצוה ומה אולמא האי עשה מהאי עשה אמרי' ואפילו עשה דעדיפא מני' בעינן בעידנא לחד תי' בתוס' פסחים דף נ"ט ע"א מכ"ש בנידון שלנו שאין מצוה אחרת נדחית: וכיון דחיוב על הציבור לקרוא את הכהן ראשון גם הקונה המצות חייב לקרוא לכהן ראשון ואפילו יש לו לקרות אביו או רבו שמ"ע לכבדם ועשה דכיבוד אב אפשר דעדיף מעשה דוקדשתו כדאמרי' בירושלמי פ"ק דפאה. מ"מ כיון דהמצות הם שייכים לכלל הציבור אלא שהם מכרו ליחיד ומאי מכר ראשון לשני זכות שיש לו וכיון דעל הציבור שהן כמו שותפין בזה והחיוב עליהם להקדים לכהן א"א שיהי' להקונה זכות יותר ממי שבא מכוחן. ומי שאינו רוצה לקנות הואיל וצריך לקרוא לכהן הוא מזלזל במצות בוראינו. ואיך נעשה תקנה לסייע עוברי עבירה לכל הפחות בשוגג ואסור לן לסייע עוברי עבירה וחסרון ידיעה היא אצלם שהרי בקריאת כהן הן מקיימים מ"ע דאורייתא ובקריאה בתורה אינם מקיימים אלא מצוה ותקנה דרבנן ואם רוצים ליקח מצוה דרבנן כ"ש מצוה דאוריי' ע"כ רע עלי המעשה שעושים במקצת קהלות שמזלזלין בכבוד הכהונה. ונותנין אמתלאות משום הפסד צדקה וזה אינו כדלעיל: ועובדא דמהרי"ק שורש ט' שאני דהתם הי' כבוד גדול לתורה שבזבזו עבור ההתחלה הרבה. וגם כבוד לעושי מצוות ומשו"ה סובר המהרי"ק דעשה דכבוד התורה עדיף ושפיר עבדו בתחילה התקנה ומכ"ש לאחר שנעשה המנהג הזה קבוע במקומם יכולין לדחות הכהן מחמת המנהג כמו שהסביר שם בכה"ג אין כאן