מהר"ם שיק אורח חיים מ

שצריך חקירה רבה על שם המקומות והנהרות איך המה נקראים בערכאות שלהם ולכך נמנעו בדורות שלפנינו לקבוע מקום חדש לסדר גיטין כי צריך להיות בקי בהם ובשמותיהן ובדיניהן ועכ"פ צריך חקירה ודרישה בענינים ההם דברי החותם בברכה המשולשת ידידו הדורש שלומו. ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה נ"ז בעזהי"ת שלום וכ"ט וכו' מו"ה יעקב שלום ני' יושב בשבת תחכמינו בק"ק טאפלשון יע"א: יקרתו הגיענו על נכון וכו' ואשר העיר מעלתו ני' בדין קדיש על דברי מרן זצ"ל בסימן שמ"ה דהאומר קדיש שאינו מגיע לו עולה הוא לחבירו מהא דהגוזל עולה של חברו חזרה קרן לבעלים. והקשה מעלתו מהא דהחוטף ברכה דחייב לשלם בח"מ סי' שפ"ב ומכח זה חילק מעלתו נ"י דבקרבן עיקר המצוה הוא ההפרשה וא"כ אין ראי' לקדיש וזה קשה דהרי מצות שחיטה הוא על הבעלים ועיין בפסחים דף ז' ע"ב ברש"י ד"ה פסח וקדשים וכו' ויעויין בתשובת מרן זצ"ל סי' רצ"ה בד"ה ועדיין פש וכו' ועפ"י דבריו יש לחלק בפשיטות בין קרבן לחוטף מצוה וגם הדמיון עולה לקדיש קשה עפ"י דבריו. ואפשר כיון דקדיש של רבים הוא לא שייך לומר דבנפשי' זכה וא"כ יש לדמות לעולה מיהו גוף הדבר קשה היכן מצינו דעולה לבעלים בב"ק דף ע"ז ע"א אמרינין בשוחט לשם בעלים חזרה הקרן לבעלים אבל שלא לשם בעלים אדרבה לא חזרה קרן לבעלים ועיין רש"י בב"ק דף ס"ו ע"ב בד"ה דגזל קרבן דחברי' וכו' דאין עולה לבעלים: מיהו התוס' פליג עלי' דרש"י ועכ"פ בש"ס איתא דוקא לשם בעלים וא"כ זה האומר קדיש שלא לשם בעליו מנ"ל דיעלה לבעלים וצ"ב ונראה לפענ"ד דלכאורה קשה דבאורח חיים סי' תקפ"א איתא במתפלל באלמות אין עונין אחריו אמן ובסימ' שפ"ב בחו"מ קימ"ל בחוטף מצוה היכא דיכול לענות אמן הוי לי' לענות אמן. וקשה הא אסור לענות אמן ולזאת נראה נהי דהגוזל אפילו פחות משו"פ אסור מה"ת. אבל מצוה דקי"ל דמצוה לאו ליהנות ניתנו. וכיון דלאו הנאה מקרי לענין איסור הנאה ה"ה לענין דאסור לגזול מחבירו לא נהנה משל חברו ולא הפסיד הנאה לחברו ולא מקרי גזל ולא מקרי בוצע ברך וא"כ הא דחייב עשרה זהובים אפילו למ"ד דינא ע"כ לאו דינא דין גמור אלא דתקנו משום דרכי שלום או חיבוב מצוה כמ"ש הש"מ בשם הר"י ולמ"ד קנסא היינו דווקא בהאי גברא לפי המקום והזמן ולא ילפינין מינה וזה כוונת הרי"ף בפרק החובל ולא קשה מאי שהקשה הש"ך בסי' שפ"ב דמאי הקשה הרי"ף למ"ד קנסא הא רב יליף מני' והקשה הש"ך הא רב יליף קנסא מקנסא ולא ק"מ דהא דרב יליף מקנסא היינו מקנסא שהוא תקנתא כמו המטמא והמדמע שתקנו מפני תיקון העולם ובאמת לפי הנ"ל יש לישב דברי הרי"ף דלעולם הוי רק קנסא אלא דהיינו לדידן אבל רב אפשר דסובר כר"י בר"ה דף כ"ח דמצות ליהנות נתנו ומקרי הנאה וה"ה הגוזלו חייב מן הדין ושפיר יליף מני': ועכ"פ מיושב קושיא הנ"ל כיון דמצוה לא מקרי גזל א"כ רשאין לענות אחר החוטף אמן. וא"כ הא דסימן תקפ"א ע"כ היינו בתפלה דא"א להיות שליח בע"כ (גם זה אינו בזה"ז לפי מ"ש מרן זצ"ל בסימן שמ"ה בזמה"ז דאין הש"צ מוציא לא מקרי שלוחינו) ולכך בשליח ציבור אין עונין אחריו אמן מיהו כל זה במצוה שהוא מן הדין לבעלים כגון מילת בנו או כיסוי הדם: אבל במצוה שכלם שווים רק דאחד קנה המצוה יש בה להקל ולהחמיר להקל דאיכא למימר אין הקנין חל כמו דקימ"ל ביו"ד סי' רס"ד דאפילו זיכה והקנה לאחד מילת בנו לא קנה והוא מדברי הרא"ש ומהר"ם פליג על זה הובא בב"י שם וסובר כיון דהמנהג שאין חוזרין קונה מצד המנהג כמו אסתומטא. והנה המרש"ל בתשובותיו סי' ל"ו האריך ופסק בדבר שאין בו ממש אפילו קודם שבא לעולם קנה מצד המנהג ואסתומטא וזה שלא כדברי הרא"ש וגם לא כמהר"מ דהרי הובא בב"י שם דכתב דווקא לאחר שיולד הולד ומזה תמהני על המקור חיים בסי' ת"ן אות ח' הביא בפשיטות דברי מהרש"ל בלי חולק: וזהו בדבר דלא שייך בי' קנין אבל להמהרש"ל דשייך קנין ובענין קדישים דהוי לפי מה שהסביר מרן זצ"ל שם דין דשותפות: ובהאי הנאה דרוצה לקנות גמר ומקנה נראה דבכה"ג מהני קנין אפילו להרא"ש דהא לי"א בחו"מ סי' ר"ז ססעי' י"ג אפילו באסמכתא דקוביא מהני סברא זאת וא"כ כיון שכל אחד נותן מעותיו בצורכי ביה"כ וקונין דברים שיש בהם ממש ונעשו שותפין וזכה לו מעותיו הריווח שיעלו בענין התפלות וכיון דקנה זה במעותיו ורוצים להפסידו דבר שקנה במעותיו. הרי גוזל לו מעותיו ובוודאי שייך גזל דמצוה שקנה בוודאי לא גרע מאם קנה דבר אחר וא"כ יהי' אסור לענות אמן אחריהם ויהי' הפסד הרבים ולכך הוי כקרבן ציבור דקימ"ל בזבחים דף ו' ע"ב דאפילו שלא לשמן כשרים ועלו לבעלים לשם חובה דלב ב"ד מתנה עליהן. ושפיר כתב מרן זצ"ל מידי דהוי אגונב עולתו וכו'. דאף דקרבן יחיד בעי' לשמן דווקא אבל בקרבן ציבור לב ב"ד מתנה עליהן ודברי חכמים כדרבונות שרירין וקיימין והנראה לפענ"ד כתבתי. דברי ידידו הדו"ש: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה נ"ח בעזהי"ת יתענג על רוב שלום הדיין המצויין בהלכה ידידי הרב המופלג בתורה ויראה מו"ה משה ליב כ"ץ נ"י דיין בק"ק ניקלשפורג יע"א מה שהעיר מעלתו ני' וביקש ממני לחות דעתי בענין יתום אחד כשמת אביו לקחו אחד לגדלו ולהספיק לו כל צרכיו ואבי היתום הי' ג"כ מהעיר ההוא אבל יש שם שני בתי כניסיות והאב הלך לביהכ"נ האחר ורצון המגדלו שאעפ"י שהוא הולך לביהכ"נ האחר שיהי' ליתום דין תושב בביהכ"נ זה ודעת מעלתו ני' נוטה להורות דיש להמגדל רשות לעשותו כתושב דהרי אמרינן בסנהדרין דף י"ט דהוי כבנו וה"נ נעשה כתושב כיון שהמגדלו נושא בעול וגם הוא לכשיגדל יהא נושא בעול עכ"ד הצריך לענינינו בקיצור והנה גוף הדין כבר מבואר בש"ך יו"ד סי' שע"ו סקי"ב לדינא ולכאורה נחזי אנן מסברא איך נוטה הדעת דהנה מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' שמ"ה תלה הפלוגתא שכ' הנוב"י מה"ת סי' ח' בחאו"ח שהלבוש חולק על דברי מהרי"ו שהביא בשם מו"ה יוחנן דיש למת בעירו זכות לקדיש מצד עצמו והלבוש ס"ל דתליא רק בבנים וכ' מרן זצ"ל דתליא בפלוגתא דאיתא בחו"מ סי' קע"ו סעי' י"ט דאם מת בטל השותפות או לא ומעלתו פקפק דאמאי לא יהיו כמו שותפין ברחיים ואוראנד"א שכ' הש"ך שם בס"ק ל"ה דכל אחד זוכה בחלקו ואי משום דבר של"ב לעולם: הא בסי' תע"ו סעי' ג' הביא פלוגתא בזה ולהרמ"א שם גבי אומנין אפילו בדבר שלב"ל ואפילו למאן דבעי שם קנין. כאן יהיה המנהג כמו קנין כמ"ש הרא"ש בב"מ פ"ק סימן ל"ח ובתוס' ב"מ דף ס"ו ע"א ד"ה ומניומו ובשו"ת מהרש"ל סי' ל"ו כיון דגם על חייו נשתתף לומר קדיש על אבותיו יהיה כקני את והחמור ותליא בשני הדעות בהגהה לחו"מ סימן ר"ט סעי' ד' עכ"ל: ולפענ"ד גוף החילוק שבין אורח לתושב התלוי במנהג המקומות ביאר יפה בתשובת מהר"מ מינן בהגה"ה ואף דגוף התשובה אינינו בידי ראיתי בדברי עבודת הגרשוני סי' ס"ג שהביא דבריו מ"ש בשם מהר"י מוליא"ן דהנהו דנהגו דאורח ותושב שווים הוא משום דבהכ"נ של כרכים דמעלמא אתו הוי כשל כלהו עלמא ולא מצי מזבני ומעתה סתם בתי כנסיות בכל הקהילות חשוב כשל רבים: והנהו דס"ל דאורח נדחה ס"ל כיון דכל מילי דהשתא מוטל על בני העיר לתקן בדק הבית וליתן מס של ביהכ"נ ולשרי העיר דאל"כ יהיה בטל מעמד וחזקת הקהלה ויפול הביהכ"נ לידי גוים ולכן תושב קודם יעוי"ש שהאריך בלשונו ומבואר דהפוסקים דתושב קדים הולכין בתר השתא. וכדברי דהכל הולך אחר המעמיד ומאן דס"ל דאורח שוה לתושב הולכים בתר מעיקרא ולפי הנראה דלמאן דאזיל בתר השתא ובתר המעמיד לא שייך כלל ירושה דהרי אפילו בהיותו בחיים אם יפנה עורף ולא ירצה לשלם המס והשכירות הנצרך לקיום ומעמיד הקהילה ולא ישים עינא פקיחא שאם יבוא אחד לערער ולהתעולל עלילות על הבית הכנסת לעמוד עליו בחזקה וליקח אותו שיהא מסעיי' להחזיק ידי הקהל כדי להעמידו על מכונו הרי גם בחיותו אין לו דין תושב וכל שכן עתה שמת ובמתים חפשי כתיב. ואינו יכול להצטרף להחזיק ביד הקהל וודאי דנתבטל ממנו שם תושב ואינו תושב ביה"כ הזו או העיר הזו אבל אם אינו באים מכח בנין בית הכנסת וכליו ותשמישיו לזה שייך שפיר דין ירושה: ולפי"ז נראה די"ל דדעת מהרי"ו בשם הר"ר יוחנן כדעת הראבי"ה דגם ביהכ"נ של כרכים מותר למכור ויש לבני העיר זכות מקנין ביהכ"נ וכליו ותשמישיו מלבד מה שמשתתפין עתה בכה"ג ולכך כתב דיש לבני העיר שהמת מאותו העיר ב' חלקים ומטעם זה יכול לשכור שכיר שיאמר עבורו קדיש ולזכות לו ע"י חלק שיש לו בגוף ביהכ"נ וכליו ותשמישיו אבל לדינא הא קי"ל באו"ח סימן קנ"ג סעי' ז' דבהכ"נ של כרכים אינה נמכרת וא"כ הכל שווים בו. ואין חילוק רק מה שמקיימים עתה את הביהכ"נ ולכך כל תושבי העיר קימ"ל דשוים בו ואינם מחלקים אם הם מאותו העיר או שיולדו בעיר אחרת וכמ"ש הנוב"י ועפ"י האמור דמהרי"ו שהביא את דברי מו"ה יוחנן היינו למ"ד דמוכרין ביהכ"נ של כרכים או בעיר שאינו כרך אם כן נהי דקי"ל דלא כמו"ה יוחנן משום דאנן קי"ל דשל כרכים אינם נמכרים וכל כליו ותשמישיו כמו הביהכ"נ ואפילו בכפרים הא קימ"ל בסי' קנ"ג סעי' ט"ו דאינו יכול לאסור חלקו מצד התקנה וכאלו