מהר"ם שיק אורח חיים לח

מה ששאל מעלתו ני' בענין כהן שנשא כפיו שהתפלל בהשכמה שחרית ומוסף ואח"כ בא לבית הכנסת לתפלת מוסף אם יברך שם פעם שנית דהמג"א בסי' קכ"ח סק"ג כתב בשם תשובת מהר"ם מינץ בפשיטות דצריך לברך והלבוש שם חולק וס"ל דאינו מברך ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחלק או"ח סי' כ"ב כ' דבתפלה אחרת וודאי יברך כגון באשכנז שנושאין כפיהן בשחרית ובמוסף ובמנחה בוודאי צריך לברך אבל באותה תפלה שכבר נשא כפיו מסיק שם דהדין כן אם אין שם כהנים אחרים מחוייב לברך אבל אם יש שם כהנים אחרים ישא כפיו עמהם בלא ברכה ונראה מזה דחש למ"ד דלא יברך פעם שנית ובספר מנחת חינוך פ' נשא סי' שע"ט כ' בפשיטות דהוי כמניח תפילין כמה פעמים ביום דקי"ל כרבי דכל אימת דמניח מברך עלייהו ובאמת גם בשאר מצות כציצית וכיוצא בו וכן במצות תפילין כל אימתי שמניח או מתעטף צריך לברך ובנטילת לולב וכיוצא בו אם נטל פעם אחת שוב אינו מברך אע"ג דבקרא סתם כמו דכתיב ולקחתם גבי לולב כן כתוב גבי תפילין וקשרתם ודרשינן דהחיוב כל היום וכל אימתי דמניח מחוייב לברך ואצל ולקחתם לא דרשינין כן. ונראה הטעם דהמצוה שכתבה התורה לנו איזה טעם כמו בציצית למען תזכרו. ובתפילין למען תהי' תורת ה' וכו' וכיוצא בזה שמזה נראה שאם הי' אפשר לנו היה ראוי לנו לעשות זאת המצוה כל היום כולו ולכך אם סילק ואח"כ מניחם מחדש צריך לברך שנית. משא"כ בלולב וכיוצא בו דכתב בי' ולקחתם וחייבה התורה רק ביום א' וגם סתם ולא ידעינן אי פעם אחת או כמה פעמים אמרינין תפשת מועט תפשת. אמנם במצות ברכת כהנים קשה איך אמרינין בר"ה כ"ט ע"ב דאם כבר ברך אי מתרמי לי' פעם שנית אי בעי מברך. ואי בעי לא מברך. הא בקרא כתיב. כה תברכו אמור להם ודרשו חכז"ל כמו שפי' התרגום כד תימרון להון: ומזה מבואר דהמצוה של ברכת כהנים הוא לטובת הציבור וכיון שכן איך נימא דאם כבר ברך ציבור אחד לא יהא צריך לברך ציבור אחר שעדיין לא נתברכו ומבקשים ממנו שיתברכו על ידו איך אפשר שאין מצוה עליו לברך אותם. והי' נראה לי להסבי' דהנה אמרינין בסוטה דף ל"ט ע"ב דאפילו אנשים שבשדה הם בכלל ברכה אלא העם שאחורי כהנים דלא אנוסי אינם בכלל. מדהתעצלו ולא העמידו עצמם לפני הכהן ולכך אינם בכלל וא"כ איכא למימר דלכך א"צ לברך ציבור אחר. אם כבר ברך ציבור אחד דממנ"פ אם הוי אונסים הרי הם בכלל ברכה שברך הציבור הראשון ואם לא אנוסי הרי הם חייבו לעצמם וא"כ אינו מחוייב לברך אותם שנית ולברך ברכה: ולפי"ז נראה לפי מה שביאר מרן הגאון זצ"ל בתשובה הנ"ל דהברכה צריכה להיות דווקא לאחר העבודה ולכך כיון דתפלות במקום קרבנות תיקנו ולכך צריך הברכה להיות אחר התפלה כמו שביאר מרן הגאון זצ"ל דילפי' מסוטה מקרא וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וזה הי' בעת אשר וירד מעשות החטאת ומהתם ילפינן לכל ברכת כהנים דצריך להיות סמוך לעבודה ולדידן בתפלה כמו אמנם ולפי"ז שביאר בחינוך במצוה ש"ע כי הברכה צריכה שתהא באופן שיהי' המברכים והמתברכים המקבלים הברכה ראויים לכך שיחול עליהן הברכה ומוכח מקרא הנ"ל שגם הברכה של ישראל צריך להיות אחר העבודה המיועדת לישראל דהרי בקרא שם כתיב מעשות החטאת והשלמים ושלמים מבואר שם בקרא דאינם קרבן של כהן אלא של ישראל. וא"כ מבואר מהקרא דהברכה צריכה שתהא לאחר העבוד' והתפלה של ישראל דאז הם ראויים שיתברכו ואם כן לפי מ"ש דכל עיקר הטעם דא"צ לברך אי לא בעי משום שהם גרמו לעצמן שנתעצלו ולא באו. אבל בנידן הנ"ל דלא משום עצלות התפללו אחרי כן. אלא משום ברוב עם הדרת מלך ושאר טעמים הם מאחרים להתפלל וא"כ אין לומר שכבר הם בכלל ברכה. כיון שבאמת הם לא פשעו בזה. כי אז עדיין לא התפללו וכבר כתבתי כיון דילפינן מקרא דוישא אהרן וכו' דצריכה להיות הנשיאות כפים אחר העבודה. ולדידן אחר התפלה דקודם התפלה עדיין לא הגיעה זמן ברכהנ"כ אצלם. ומה שנשאו הכהנים כפיהם אז בזה לא יוכלו לפטור עצמם. וא"כ לדעתי פשוט דצריכין לברך דלא גרע מהא דקי"ל באו"ח סי' קכ"ח סעי' כ"ה דבית הכנסת שכולן כהנים אפי"ה מברכין לאחיהם שבשדות והא דאמרינן בגמרא דכהן שברך כבר ציבור אחד ואתרמי לי' ציבור אחר א"צ לברך. מיירי בגווני שהם פשעו בדבר זה או שכבר התפללו כלם בכה"ג א"צ לברך. ורב שמן בר אבא שם הקשה מדסתם הגמרא דלעולם הכהן עובר על בל תוסיף משמע אפילו הוא כבר סוף זמן תפלה. דאז אין מזדמן לי' ציבורא אחרינא אין חייב לברך אותם. וא"כ בנידון מעלתו ני' שמתפלל בהשכמה והציבור מתפללים בעתם ובזמנם הקבוע להם מצד המנהג ולא פשעו בזה. בוודאי צריך הכהן לחזור ולברך בברכה כי אינו דומה מועטים העושים מצוה כמרובים וכו' ובפרט אם הכהן שהתפלל וברך כבר אם הוא שם בהמנין האחר וקוראים כהנים בוודאי צריך לעלות ואפשר דמצוה איכא שילך לשם ואם אמנם שאין אני כדאי לומר דבר שמרן זצ"ל לא הי' לו בירור. מ"מ הוא בעצמו כתב אם אין שם כהן אחר מותר לו לברך וע"כ צ"ל דס"ל לדבר ברור כמ"ש המר"מ מינץ וסייעתו ורק לחומרא כתב דאם יש שם כהנים לא יברך להכניס עצמו בספק ובפלוגתא. ע"כ הרשיתי והתרתי לעצמי לומר דעתי בזה והנראה לפענ"ד כתבתי. תשובה נ"ג. עוד להנ"ל ומה שהקשה על דברי מרן בעל חת"ס זצ"ל שכ' בתשובה חלק יו"ד סי' רצ"ד דיכול האב לפדות את בנו אפילו אם אינו בביתו ביום ל"א רשאי לפדות אותו שלא בפניו כמו שצידד הדגול מרבבה בסוף דבריו בסימן ש"ה דאע"ג דעדיין לא חי הולד ל' יום אפי"ה אית לי' חזקת חי מכח הרוב ושכן משמע ג"כ בסוף פ"ק דעירוכין דאמרינן דיושבת לילד ומתה מותר לחלל שבת עבור הולד ומעלתו ני' תמה על זה דהרי אלו הוי ספק מכל מקום ספק פ"נ מחללין עליו את השבת עכ"ל ולפי הנראה מלשון מרן זצ"ל אינו מביא ראי' משם. אלא הוא מפרש הטעם כן דהרי באו"ח סי' שכ"ט קי"ל דאע"ג דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב מכל מקום מקצת קבוע בעינן דוקא אם נשאר במקום אחד הקביעות אע"ג דנפל מפולת על זה שפירש והרוב הם עכו"ם מכל מקום כיון דאיכא קצת קביעות כאן דאיקבע ישראל בכה"ג דווקא מותר לחלל שבת: ובמג"א סי' ש"ל בדין דיושבת על המשבר ומתה האריך וכ' דאפילו איכא רוב שאינו חי ועפ"י רובא באם אינו נעקר הולד הולד מיית ברישא אפי"ה רשאין לחלל שבת עבורו. ואם נימא דאין לולד חזקת חי אעפ"י שהוא בן תשעה. א"כ אדרבה כיון דעד ט' חדשים אינו בר קיימא בוודאי א"כ בהיותו בן ט' בוודאי לא מקרי איקבע נפש ישראל שיהיו מחוייבין לחלל עליו את השבת. וא"כ בכה"ג לא אמרינן דספק פ"נ נגד הרוב מחללין וא"כ שפיר מוכח מהתם. דיש לולד חזקה הבאה מכח רוב ואיקבע לבר חיותא ולכך אע"ג דיש רוב דמיית הולד ברישא. שפיר כיון דאיקבע חיותא רשאין ומחוייבין לחלל עליו את השבת וכ"ש לפי מאי דמסתפק המחהש"ק בסימן שכ"ט ס"קב דאם יש רוב וחזקה דאינו נפש שיהיו חייבין לחלל שבת עליו אין רשאין לחלל וא"כ אי לא הי' לו חזקת חי לבן ט' הרי הוא בחזקת אינו חי ואז בוודאי לא היו רשאין לחלל שבת עבורו ושפיר מוכח כדברי מרן הגאון זצ"ל. ובמקום אחר כתבתי להוכיח כן מהא דאמרינן ביבמות דף קי"ט ע"א יצאתה מלאה חוששת וכו' והרמב"ם פ"ג מיבום והרי"ף והרא"ש והטור בסי' קנ"ז פסקו דיצאת מלאה חוששת ואני תמה ע"ז דנהי דברישא כ' הראשונים דלא תנשא ולא תתיבם דקי"ל כן. אע"ג דבש"ס מוקי לה כר"מ משום דאנן קי"ל נמי דסמוך מיעוטא לחזקה אבל ביציאת מלאה למה ניחוש אפילו תימא דאיתרע לה חזקת היתר מ"מ אין כאן רק מיעוט לאיסור ולמיעוטא קי"ל דלא חיישינן. וע"כ טעמייהו כמ"ש הנמוק"י דאין כאן מיעוט כיון דיצאת מלאה ועבר זמן העיבור לא אמרינן שמא הפילה דלשמא מת לא חיישינן רק שאני תמה על סברא זו. דאפילו אמרינן דלא חיישינן לשמא מת היינו מטעם דאוקמי' אחזקה דחזקת חי ועיין בדגול מרבבה ביו"ד סי' ש"ה דר"ל דקודם ל' יום שפיר חיישינן לשמא מת דאין לו חזקת חי ובמחכ"ת אשתמט מני' דברי הרשב"א ודברי הנמוק"י הללו. ואפילו אמרינן אף בכה"ג לשמא מת לא חיישינן ע"כ היינו מטעם חזקה הבאה מכח רוב דאינם נפלים. ובני קיימא נינהו וא"כ כיון דמשום האי רוב אתינן עלה א"כ שוב י"ל סמוך מיעוטא לפלגי והוי לי' רובא וא"כ עדיין תקשה למה נימא לדידן חוששין. הא קי"ל דאין חוששין למיעוט וצ"ע ואפשר דאיכא למימר כמ"ש התוס' בב"מ דף ק' ע"א ד"ה הא מני וכו' דאיכא לאוקמא בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה,. וא"כ אפשר דעל חזקה זו כ' הנמוק"י והרשב"א הנ"ל דלשמא הפילה לא חיישינן ועכ"פ נראה מדבריהם כמ"ש מרן הגאון זצ"ל ולדינא דיוכל לפדות האב את בני אפילו אינו בעירו: תשובה נ"ד עוד להנ"ל ועל אשר שאל שע"י המצאות החדשות נולדו ספיקו' בכמה ענינים וזה אחד מהם שע"י המארשי"ן צווירען וקארטעל צווירען נתבטל להקפיד לתפור צמר בחוטי קנבוס מחמת שמחליטין שנעשו מצמר גפן או מגידולין אחרים שקורין ברענעציל צווירען וראוי לעמוד על הדבר לאיסור או להיתר ושאל אותי אם אין לי דבר ברור בזה. הנה גם אני לא שמעתי בירור הדברים. וא"א ג"כ להאמין ובלא"ה הרי קימ"ל ביו"ד סי' רצ"ח סעי' א' דחכז"ל אסרו משי עם כלך לתפור עם צמר מפני מראית העין. רק האידנא דהמשי מצוי בינינו והכל מכירים בו אין בו חשש מראית עין אא ל לפי"ז